חיה את החיים שלה

פרק 14

שבוע עבר מאז שדיברתי עם אריאל. יום אחרי שליאם היה אצלי כמעט הכל חזר להיות כרגיל, הוא חזר להציק לי, לתמוך בשיר, ובכללי לגרום לחיים שלי להיות כמה שיותר בלתי נסבלים. לפעמים, בין ההצקות, ליאם מצא זמן לדבר איתי בצורה רגילה, אבל אף פעם זה לא החזיק מעמד ליותר מיום. ג'יני ורון לא מפסיקים לשאול אותי מה קרה באותו יום, לא משנה כמה פעמים אני אגיד להם שסתם ראינו טלוויזיה הם ימשיכו לשאול, כאילו התשובה שלי תשתנה. מחר יום ההולדת שלי ושל אריאל. ג'יני יודעת את זה, רון יודע את זה, אני בטוחה שגם ליאם יודע את זה, אבל אני לא רוצה שאחרים ידעו את זה. זה יום ההולדת הראשון מאז המוות שלה, הדבר היחיד שאני רוצה לעשות ביום הזה הוא לשבת ליד הקבר שלה ולדבר איתה, אני יודעת שהיא תשמע אותי ורוב הסיכויים תגרום לי להתקף קטן, שיגרום לאימא שלי התקף גדול.
"דניאל, את חייבת להפסיק לחלום כשאני מדברת איתך." נאנחה ג'יני ודחפה אותי מעט. "על מה את חושבת כל-כך הרבה?"
"על זה שיש לי חברה מקסימה." התנערתי מהרהוריי ועניתי לה בעוקצנות.
"אני יודעת, תודה." היא אמרה בחיוך שבע רצון וסדרה את שיערה.
"החיים האלה היו הרבה יותר קלים אם אנשים היו מבינים את המושג 'ציניות.' " נאנחתי.
"החיים האלה היו הרבה יותר קלים אם את לא היית חלק מהם." שיר עברה לידינו וכמובן שהייתה חייבת לשלוח לי הערה עוקצנית, הרי מה היו החיים שלה בלעדי זה?
"תתעלמי." ג'יני אמרה לי והסתכלה על שיר בזלזול.
"אי אפשר להתעלם ממשהו שלא קיים." עניתי לה בשלווה.
"אבל אפשר להתעצבן ממשהו שלא קיים." שיר אמרה וחייכה חיוך ניצחון.
"אז את מודה שאת לא קיימת?" שאלתי אותה וגרמתי לחיוכה לרדת מפניה.
"מה? רגע... לא! אני אמרתי שאני מעצבנת אותך!" היא ניסתה להסביר לי את דבריה.
"לפחות את מודעת לעצמך." המשכתי לדבר איתה בקול רגוע שגרם לג'יני להתפתל בצחוק אילם.
"כן," חיוך שבע רצון עלה על פניה של שיר. "אה, רגע, לא! לא לזה התכוונתי!" היא אמרה כשהבינה עם מה היא הסכימה.
"ביי, שיר." אמרתי לה וסובבתי אליה את גבי.
'שלוש, שתיים, אחת ו-' סימנתי עם שפתיי ללא קול ומיד לאחר מכן שיר צווחה בזעם והלכה בכעס מהמקום.
"למה פאקצות תמיד צורחות ורוקעות ברגליים שלהן כשהן מתעצבנות?" תהתה ג'יני בקול רם.
"לא יודעת, אנחנו צריכות למצוא פאקצה בשביל זה." אמרתי לה ומשכתי בכתפיי.
"איפה נמצא פאקצה נחמדה?" היא שאלה אותי.
"לא יודעת." אמרתי לה ולאחר שנייה התשובה עלתה בראשי. "ליאם, בוא רגע!" קראתי לו מקצה הקפיטריה.
הוא אמר משהו לחבורה שהייתה סביבו, הקים את שיר, שהספיקה לרוץ אליו ולבכות לו על כמה שאני מכשפה, מרגליו והתקדם אלינו.
"מה?" הוא שאל אותי.
"למה פאקצות רוקעות ברגליים וצווחות כשהן מתעצבנות?" שאלתי אותו.
"למה לעזאזל את שואלת אותי?" הוא שאל אותי בעצבים.
"כי אתה פאקצה." עניתי לו כאילו זה מובן מאליו.
"אני בן, זכר!" הוא אמר לי בטון מעוצבן. "פאקצות הן רק בנות!"
"נכון, אבל כשאתה מבלה כל-כך הרבה זמן עם פאקצות כמה מההרגלים שלהן אמורים לדבוק בך, לא?" שאלתי אותו בחיוך משועשע.
"אני לא מסתובב עם פאקצות." הוא אמר מידית.
"יש עוד כמה הגדרות שמתאימות לשיר, פשוט 'פאקצה' זאת ההגדרה העדינה ביותר, אז אני משתמשת בה." הסברתי לו.
ליאם חייך חיוך ערמומי. "אז שיר היא העניין, את מקנאה." הוא לא אמר את זה בנימת שאלה, הוא אמר את זה כקביעת עובדה.
"ממש לא!" שללתי את דבריו.
"אני חושבת שזאת שיחה שאתם צריכים לעשות לבד, להתראות, זוג יונים." ג'יני אמרה ורצה לרון.
"את כל-כך מקנאה שנשפך לך נוזל ירוק מהאוזניים!" ליאם אמר.
"אני לא מקנאה! ומה הקשר נוזל ירוק?" שאלתי אותו.
"אומרים שמפלצת הקנאה ירוקה." הוא אמר והתיישב לידי. גם אני וגם הוא ידענו שהשיחה הזאת הולכת להיות ארוכה ומעייפת.
"אה, בגלל זה אתה ירוק? חשבתי שזה בגלל שיש לך בחילה משיר." עקצתי אותו.
"במי בדיוק יש לי לקנא?" ליאם שאל אותי. "בסקאי?"
"אל תעמיד פנים, אני יודעת שעקבת אחרי ואחרי רועי כל השבוע." אמרתי לו.
"אני לא!" הוא מיהר להכחיש.
"בטח שלא, בגלל זה נתקלת בו 'בטעות' וגרמת לו לשפוך את המשקה שלו על הבגדים." לעגתי לו.
"זאת באמת הייתה טעות." הוא שיקר.
"פעם אחת זאת טעות, פעמיים זה צירוף מקרים, חמש פעמים זה כבר מוגזם." אמרתי לו וחייכתי חיוך ניצחון.
"אוי, תסתמי." הוא אמר כשהבין שאין לו שום סיכוי לנצח בוויכוח הזה.
חייכתי. "נתפסת."
-
"אני לא מבינה אותך." אמרה לי מארי.
"אני גם לא ממליצה לך לנסות, זה סתם מאמץ." עניתי לה ונשכבתי על מיטתו של בן. השעה הייתה חמש אחר הצהריים, ובגלל שלא היה לי מה לעשות בבית החלטתי ללכת לבקר את אחי היקר, רק שאחי היקר לא הודיע לי שהוא נמצא בישיבה בבית הספר, אז כשהגעתי לבית שלו מצאתי שם רק את מארי. החלטתי לחכות לו ועל הדרך לדבר עם גיסתי לעתיד.
"ליאם אוהב אותך, הוא נותן לך מיליון רמזים בשביל זה, מה עוד את צריכה?" היא שאלה אותי.
"הוא לא." אמרתי לה בטון מעט מיואש, מתחיל להימאס עליי להסביר לאנשים שביני לבין ליאם לא קורה כלום.
"מתוקה, הדבר היחיד שליאם עוד לא עשה כדי להוכיח לך שהוא אוהב אותך הוא לקעקע על המצח שלו 'אני אוהב את דניאל.' " מארי אמרה וליטפה את שיערי.
"הוא לא אוהב אותי, ואני לא סובלת אותו." אמרתי לה את המשפט שאני משננת במוחי כל יום מאז שליאם היה אצלי.
"דניאל, תתעלמי לרגע מכל הרגעים שהוא מעצבן אותך." מארי אמרה לי בקול רציני. "עכשיו, לא קרה לך שהסתכלת פעם על ליאם, והרגשת צביטה בלב כשראית אותו עם מישהי אחרת?" היא שאלה אותי.
"אני...אני לא יודעת." גמגמתי למרות שידעתי את התשובה. ידעתי שכל פעם שאני רואה את ליאם ושיר ביחד אני רוצה להוריד לה את הראש.
"אני חושבת שאת דווקא כן יודעת את התשובה." מארי אמרה לי.
"מארי, את צריכה להבין, אריאל הייתה זאת שנדלקת על בנים, לא אני." הסברתי לה.
"אריאל הייתה זאת שרואים את זה עליה." היא תיקנה אותי. "את, לעומת זאת, מסתירה את הרגשות שלך כל כך עמוק שאפילו את לא רואה אותם."
למזלי בן הגיע באותו רגע וממני נחסך הצורך לענות. לא ידעתי מה לענות. הרי מאז שקיבלתי את סקאי היו לי כמה שיחות עם ליאם, שיחות שבמפתיע לא היו מלאות בעקיצות ובציניות, שיחות שממש נהניתי בהן. הוא היחיד שלידו הסכמתי לעצמי לבכות. אחרי השיחות האלה הוא היה מחבק אותי ולוחש לי שהכל יהיה בסדר. לכמה רגעים באמת הכל היה בסדר, ויכולתי לראות בו נער טוב, נער שבאמת אכפת לו ממני. כמובן שהרגעים האלה נגמרו כשהוא היה חוזר לשיר ולחבורה שלו. זאת הסיבה שקשה לי להאמין שהוא אוהב אותי, הרי כל היום הוא עם שיר.
"יום אחד החולמנות שלה תכניס אותה לצרות." שמעתי את בן אומר ומיד לאחר מכן הרגשתי שהוא פורע את שיערי.
"היי!" התנערתי מהמחשבות על ליאם ומיהרתי למחות.
"היי גם לך." בן גיחך. "כבר שתי דקות עברו מאז שהגעתי ועדיין לא קיבלתי אפילו חיבוק אחד."
"וזה שתבלגן לי את השיער גורם לך לחשוב שאתה תקבל חיבוק?" שאלתי אותו והרמתי גבה.
"אני אחיך הגדול ואת חייבת להקשיב לי." הוא אמר בטון רשמי.
"אתה אחי הקרצייה ואני לא חייבת להקשיב לך." תיקנתי אותו.
"ככה או ככה, אפשר חיבוק?" הוא שאל בקול חמוד ועשה פרצוף של כלבלב עזוב.
"אני בחיים לא אבין איך אנשים מצליחים לעשות את ההבעה הזאת." נאנחתי וחיבקתי אותו. "שנים של תרגול." הוא צחק וצבט את לחיי כמו דודה זקנה.
"תגיד, בן," הנחתי את ידי על כתפו. "התרגול הזה שהזכרת, כולל גם ריצה?" שאלתי אותו.
"לא, למה?" הוא שאל אותי.
"כדי שאני לא אצטרך רוץ אחרייך כדי להרביץ לך." הסברתי לו בשלווה.
"למה להרביץ?" הוא שאל בקול מבוהל.
"כי אתה יודע שאני שונאת שצובטים לי את הלחיים, ובכל זאת עשית את זה." אמרתי לו.
"אלימות היא לא הפתרון." הוא התרחק ממני בצעדים איטיים.
"אז מזל שאנחנו לא בשיעור מתמטיקה." אמרתי וקפצתי עליו, רק שהוא כבר הספיק לברוח.
"נחש." סיננתי והתחלתי לרוץ אחריו בכל הבית לקול צחוקה של מארי.
יש דברים שבחיים לא ישתנו.
-
"דני, תחכי רגע." אמר לי בן רגע לפני שנכנסתי לבית שלי. השעה הייתה בערך שמונה בערב, והייתי בטוחה שסקאי עומדת להתפוצץ.
"מה קורה?" שאלתי אותו. הוא ירד מהאופנוע והתקדם אליי.
"אני לא יודע אם מחר אני אראה אותך, אז אני מעדיף לתת לך את זה עכשיו." בן שלף מכיסו קופסא קטנה. "יום הולדת שמח, דני." הוא הושיט לי אותה והסתכל עליי במבט מלא ציפייה.
"בן," נאנחתי. "אתה יודע שאני לא רוצה לציין השנה את יום ההולדת שלי, למה קנית לי מתנה?" שאלתי אותו.
"כי גם אם את רוצה, וגם אם לא, מחר את תהיי בת שש עשרה." הוא אמר לי. "עכשיו, תפתחי את המתנה."
נעצתי בו מבט חודר והתרתי את הקשר שהיה על הקופסא הקטנה.
"אני יודע שזה לא הרבה, אבל זה מה שיכולתי להביא." הוא אמר כשהרמתי את המכסה וחשפתי תליון זהוב נח על קטיפה.
"לא הרבה?" שאלתי אותו, המומה. "זה יותר מדי!"
"תפתחי את התליון." הוא אמר לי. הוצאתי את התליון בעדינות מהקופסא ולחצתי על כפתור קטן שהיה מוסתר בשוליים. התליון נפתח לשניים וחשף מראה קטנה ותמונה ישנה.
"תודה." אמרתי לבן וחיבקתי אותו. "זה מדהים."
"עכשיו אני כן ראוי לחיבוק?" הוא התגרה בי.
"היה רגע יפה, למה הרסת?" שאלתי אותו אך למרות זאת המשכתי לחבק אותו.
"כי זה כיף." הוא צחק. "תשמרי על התליון הזה, הוא יעזור לך לזכור מי איתך לאורך כל הדרך."
"דניאל, זאת את?" יצאה אימא שלי מהבית.
"כן, אני כבר באה." עניתי לה.
"קדימה, מחר יש לך יום גדול." אמר לי בן וטיפס על האופנוע שלו.
"אני יודעת." מלמלתי.
"לילה טוב, דני."
"לילה טוב, בן."
-
"בואי, סקאי." אמרתי לגורה ופיניתי מקום לידי. היא קפצה על המיטה בשמחה והתכרבלה לכדור צמוד לגופי. השעה הייתה עשר וחצי בלילה. "לילה טוב." נאנחתי וכיביתי את האור. עוד שעה וחצי מגיע התאריך שבו בפעם הראשונה אני אשמע 'מזל טוב' ואדע שזה מכוון רק אליי, כי אריאל כבר לא פה. יום ההולדת שלי ושל אריאל.

---

אין זמן לנשום ממש (יש חדר לנקות וכלב להוריד) אז רק רציתי להגיד שאני קוראת את התגובות שלכן וכל אחת ואחת גורמת לי לחייך. אני מצטערת שאני לא מגיבה לכן חזרה, החיים קצת אינטנסיביים עכשיו, אבל אני מבטיחה שבקרוב אחזור להגיב לכן. בכל אופן, שיהיה לכן יום מקסים, ונתראה מחר ^^