חיה את החיים שלה

פרק 34

ליאם -

"אחי, איפה היית?" לירן שאל אותי כשנכנסתי לקפיטריה.
"עם דני." עניתי לו בטון אדיש.
"יש התקדמות?" ג'יני שאלה.
"אולי." עניתי בהתחמקות וחייכתי לעצמי.
"את רואה את זה?" לירן שאל את ג'יני. "זה חיוך, את יודעת מה זה אומר?"
"זה אומר שאתם תרדו מהעניין לבינתיים." אמרתי להם ולקחתי לגימה מהקולה של רון.
"היי!" הוא מחה.
"אוי, שקט, יש עניינים הרבה יותר חשובים מהקולה מלאת הג'וקים שלך עכשיו." מילנה השתיקה אותו.
"כן, הסנדוויץ' שלו." אמרתי והושטתי את ידי לכריך שנח מול רון. מילנה גלגלה את עיניה והנחיתה מכה על ידי.
"תודה." רון אמר לה.
"אח שלי, בשר מבשרי, האדם שחלק איתי רחם, לא מוכן לחלוק איתי פרוסה, לאן הגענו?" אמרתי באי אמון מזויף וצחקתי.
"חזר לו מצב הרוח הטוב, בטוח קרה משהו." ג'יני אמרה.
"אתם פשוט חבורה של מתבגרות רכלניות." סיננתי.
"הלו," מילנה הצביעה על עצמה ועל ג'יני. "אנחנו באמת מתבגרות רכלניות."
"ורון יכול להתנהג כמו מתבגרת לפעמים." אמרתי.
"ולירן מתנהג כמו מתבגרת רכלנית רוב הזמן." ג'יני הוסיפה.
"את הרגע קראת לי מתבגרת, מלשון נקבה, אני נראה לך נקבה?" לירן שאל והצמיד אותה לגופו. היא צחקה ודחפה אותו הצידה.
מילנה הוציאה מלפפון מהכריך של רון וזרקה אותו עליהם. "זה לא הזמן להיות דביקים." היא נזפה בהם.
"נכון." הסכמתי איתה.
"זה הזמן לחקור את ליאם." היא המשיכה.
"לא נכון." עם זה לא הסכמתי.
"הבעיה היא שלא בדיוק שואלים אותך." רון טפח על כתפי.
"מה לא שואלים אותו?" שיר הופיעה מאחורי. היא התיישבה לידי ונצמדה קצת יותר מדי. זזתי הצידה באי נוחות והעמדתי פנים שאני מאוד מתעניין בתווית שהייתה על הקולה.
"אם הוא מסכים שנחקור אותו." רון ענה לה.
"איזו סיבה יש לכם לחקור אותו?" היא המשיכה לשאול.
"הוא נשאר עם דני לבד בכיתה וכשחזר חיוך מטופש היה מרוח לו על הפנים, איזו סיבה יש לנו לא לחקור אותו?" ג'יני ענתה לה בטון משועשע, ואני לא יכול להאשים אותה. אני מודה שגם אני קצת נהניתי לראות את פניה של שיר מחליפות צבעים.
"מה כבר יכול לקרות?" שיר שאלה בכעס.
"לא משהו שאתם צריכים לדעת." עניתי וחייכתי חיוך מסתורי. אני בהחלט נהנה לשגע אותם ככה.
"תקשיב, אפשר לעשות את זה בדרך הקלה ואפשר בדרך הקשה, אתה תבחר." ג'יני אמרה בקול ענייני.
"הוא אמר שלא קרה כלום, תרדו ממנו." שיר אמרה בקול עצבני.
"הוא אמר שזה לא משהו שאנחנו צריכים לדעת," מילנה תיקנה אותה. "ולי יש כמה רעיונות."
"לא קרה הרבה." מלמלתי בחצי חיוך. אולי זה לא היה הרבה, אבל זה היה יותר ממה שקרה כל החודש, וזאת כבר התקדמות.
"כן, לא הרבה," רון אמר בטון מתגרה. "אולי חיבוק-"
"-ונשיקה או שתיים, לא הרבה." ג'יני השלימה אותו.
"אחת," מלמלתי. "אני כל-כך שקוף?"
"יותר מהעובדה ששיר עומדת להתנהג כמו דרמה קווין בעוד כמה שניות." ג'יני סיננה וכיווני ופרצה בצחוק כששיר קמה בכעס והלכה לחברות שלה. הן התלחששו ביניהן ושלחו לכיווני מבטים כועסים.
"אני גאון." ג'יני החמיאה לעצמה.
"נכון." לירן הסכים איתה.
"המטומטם והילדה שחושבת שהיא גאון, מה הפלא שאתם זוג?" הקנטתי אותם.
"ליאם, אתה במרחק של מילה מלעצבן אותי, ואתה לא רוצה לראות אותי עצבנית." ג'יני הזהירה אותי.
"כבר ראיתי אותך עצבנית, זה קורה בכל חודש במשך חמישה ימים." החלטתי להציק לה עוד קצת. אני לא יכול להציק ללילה בצורה הזאת וג'יני היא הדבר שהכי מתקרב לאחות אחריה, אם לא מחשיבים את רון. "ואני מנחש שאחד מהם הוא היום." הוספתי והתחמקתי מחתיכת לחם קטנה שהיא זרקה עליי.
"אני שילמתי על זה כסף, אנשים." רון רטן.
"לא נורא," ניחמתי אותו. "ג'יני ומילנה ישלמו על זה."
"לא, אנחנו לא." הן אמרו פה אחד.
"האישה שלי לא תשלם על זה, אתה דרשת שיזרקו עלייך משהו." לירן אמר.
"אני לא אמרתי כלום!" מחיתי.
"זה לא מה שאמרת," ג'יני אמרה בטון מסתורי. "זה מה שלא."
"אוקי, אני מודה, טעיתי," הרמתי את ידיי והנדתי בראשי. "את גאון."
"אני יודעת." היא חייכה חיוך מרוצה.
"אתם שמים לב איך כל הזמן אנחנו סוטים מהנושא?" מילנה העירה.
"בימינו קוראים לזה הפרעות קשב וריכוז." אמרתי לה.
"אין לי הפרעות קשב ו-היי, חתול!" רון אמר והצביע על גור חתולים קטן שחצה את המדשאה.
"אני רוצה חתול." ג'יני אמרה בהתלהבות.
"כן, הם כל-כך חמודים." מילנה התמוגגה.
"וכאן, גבירותיי ורבותיי, תוכלו לראות הפרעות קשב וריכוז בפעולה." אמרתי בקול של מדריך טיולים.
"אנשים, תתאפסו על עצמכם!" מילנה אמרה. "אנחנו כאן כדי לחקור את-" שארית דבריה נבלעו בצלצול בית הספר שהודיע על סוף ההפסקה.
"אוי, צלצול." אמרתי בעצב מזויף. "אתם לא יכולים להמשיך לחקור אותי, חבל."
"אל תהיה עצוב," ג'יני אמרה לי. "אנחנו נוכל לחקור אותך כשיסתיים יום הלימודים."
"שיכה בי ברק עכשיו." נאנחתי. ג'יני זרקה עליי את הכריך החצי אכול של רון וחייכה בהתנצלות.
"זה לא ברק, אבל לא רציתי שתתאכזב." היא אמרה בקול מתוק ונעמדה.
"לפני שליאם יענה ומצב העניינים יתחיל להתדרדר אני מציעה שנלך לכיתה." מילנה אמרה ועמדה גם היא.
"אין לי כוח." לירן מלמל.
"קדימה, היפהפייה הנרדמת." ג'יני תפסה את ידו ומשכה אותו לעמוד. "תוכל לישון בכיתה."
"יותר בכיוון של החיה מהיפה והחיה." מלמלתי.
"גם אתם." מילנה תפסה את הידיים שלי ושל רון והעמידה אותנו.
"אני לא ישן בכיתה." רון מחה.
"זה לא שאתה ישן," מילנה אמרה לו בטון ציני. "אתה פשוט עוצם עיניים ואחרי כמה דקות מתחיל להישמע כמו טרקטור.
"אני-" רון התחיל להגיד.
"-סותם את הפה וככה שומר על מעט הכבוד שהגברות פה עוד לא רמסו לך?" הצעתי.
"הולך לשיעור." הוא רטן והתחיל ללכת.
אני, מילנה, ג'יני ולירן הסתכלנו אחד על השני בייאוש משועשע ואמרנו מילה אחת; "פרינססה"
"שמעתי את זה."
-
"לילי, הפלאפון שלך מסלסל." לילה אמרה לי ושלחה מבט נרגז לכיסי. "זה מפריע."
"זוזי שנייה." הזזתי אותה מרגלי הימנית לשמאלית. הוצאתי את הפלאפון מכיסי ונעצתי בו מבט המום. לאחר חודש שלם בו היא סירבה לדבר איתי, דני שלחה לי הודעה. 'אמא, אני הולכת לישון אצל שיר, החזרתי לך את הכסף שלוויתי ממך, הוא בתא הקטן בארנק שלך, אוהבת.' קראתי את ההודעה. אכזבה מילאה את גופי. היא כנראה התבלבלה ושלחה לי את ההודעה במקום לאימא שלה. ואולי לא? קול קטן בראשי הציק לי. הורדתי את לילה מרגלי ורצתי לחדר.
"רון, איפה התיק שלי?" צעקתי.
"מתחת לשידה, גאון." הוא ענה לי. "למה?"
לא עניתי לו. הנחתי את התיק על המיטה ופתחתי את התא הקטן. 'החזרתי לך את הכסף שלוויתי ממך, הוא בתא הקטן בארנק שלך.' נזכרתי ופתחתי את הארנק, אך במקום למצוא כסף מצאתי משהו אחר. דיסק-און קי קטן ושחור.
-
"אני צריך את המחשב שלך." זרקתי לכיוונו של רון, שהיה שרוע על מיטתו בשעמום, בזמן שהתפרצתי לחדרו והסתערתי על המחשב שלו.
"אני רואה," הוא אמר וקם באיטיות. "מה זה?"
"לא יודע, עכשיו נגלה." עניתי לו וחיברתי את הדיסק-און קי למחשב.
"תעלה, תעלה..." מלמלתי והקלקתי בלחץ על העכבר. אני לא יודע למה הייתי כל-כך לחוץ, אולי בגלל ההרגשה הרעה שליוותה אותי מהיום שדניאל העיפה את כולנו מהחיים שלה, הייתה לי הרגשה שעכשיו אני אמצא כמה תשובות, ולא טעיתי. על המסך מולי נפתחה תיקייה- דילן בר-לב- והקובץ הראשון בה נקרא: "מכתב לליאם". הקלקתי עליו במהירות והתחלתי לקרוא.
'ליאם, אין זמן, דני בצרות. אתה יודע מי אני, ראית אותי מביא לדני היום את הדיסק-און קי. אתה חושב שאני המורה הפרטי שלה למתמטיקה, אני לא.
אין לי זמן להסביר, כמו שאמרתי- דניאל בצרות. תקים את עצמך מהמחשב ורוץ לבית שלה, אל תשכח את הדיסק און-קי, כשתגיע תתקשר למספר הזה- 052991678 , ותלחץ על התוכנה האחרונה שיש פה. אל תעשה כלום חוץ מזה, ירון.
נ.ב- אם אתה רוצה לדעת עד כמה דני בצרות תפתח את הקובץ השני ששמתי לך פה. תקרא מהר ורוץ, אין זמן.'
"מה לעזאזל...?" סיננתי ופתחתי את הקובץ הבא.
דילן בר-לב: חשיפת האמת.
"מי זה?" רון שאל אותי
"הנדתי בראשי. "אין לי מושג."
-
"תתפוס את לילה, אני אתקשר לאמא של דני." אמרתי לרון. הרגע סיימנו לקרוא את הכתבה שירון הוריד לדיסק-און קי, ולפי מה שהבנו דניאל נמצאת בצרות הרבה יותר גדולות ממה שדמיינתי.
"קדימה." דחפתי אותו וקפצתי מהכיסא. שלפתי את הדיסק-און קי מהמחשב והכנסתי אותו לכיסי. דפדפתי באנשי הקשר שלי עד שמצאתי את אימא שלי דניאל וחייגתי אליה. לאחר מספר צלצולים היא ענתה.
"שרון, איפה דניאל?" שאלתי במהירות בעודי תוחב את רגליי לנעלי הספורט שלי.
"מי זה?" היא שאלה בחשד.
"ליאם," עניתי לה וקשרתי את השרוכים. "איפה דניאל?"
"היא לא הגיעה מבית הספר, חשבתי שהיא אצלך." היא אמרה וטון קולה השתנה לטון דואג. "מה קרה?"
סיננתי קללה. "היא בצרות, גדולות." עניתי לה ורצתי במורד המדרגות. רון זרק לכיווני את מפתחות הרכב והרים את לילה.
"לאן הולכים?" היא שאלה בתמימות.
"אין זמן להסביר," אמרתי לשרון וזירזתי את רון לצאת מהבית. "תפתחי את המחשב ותבדקי אם יש עליו משהו, אנחנו בדרך."
-
"אני לא מאמינה שהיא עשתה את זה." אמא של דניאל סיננה בזמן שירון הקליד כמה דברים בניסיון להפעיל את התוכנה.
"אני אמרתי לה לא לעשות את זה, אבל היא התעקשה." הוא מלמל.
"מה קרה?" לילה שאלה. "איפה דני?"
"זה מה שאני רוצה לדעת." שרון מלמלה. "הצלחת?" היא פנתה לירון.
"כמעט." הוא אמר. "רק עוד... אה, הנה זה, אנחנו בפנים."
רצתי לעבר המחשב והסתכלתי על המסך. המפה של העיר כיסתה אותו ונקודה אדומה הבהבה עליו.
"רגע, ואם הם יוציאו אותה מחוץ לעיר?" שאלתי את ירון.
"הם לא," הוא ענה לי. "הם ייקחו אותה למקום כלשהו בשכונה הזאת."
"מאיפה לך לדעת?" המשכתי לשאול.
"למה לדעתך דניאל הלכה להסתובב דווקא בשכונה הזאת?" הוא ענה לי בשאלה. כשראה שאני לא מתכוון לענות גיחך וחזר למחשב. "אין לך מה לדאוג," הוא אמר. "הכל מתוכנן."
"זהו, התקשרתי למשטרה והם שולחים ניידת." בן ומארי נכנסו לחדר.
"מעולה," ירון אמר. "הצלחתי לעקוב אחרי דניאל."
"אז מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?" שאלתי בטון לחוץ.
"אנחנו? כלום." ירון ענה לי.
"מה? אבל-" התחלתי להתנגד. ירון הרים את ידו והשתיק אותי.
"אין לנו מה לעשות." הוא אמר. "מעכשיו, הכל תלוי בדניאל."

----

בנות, אני קוראת את התגובות שלכן, אבל הזמן היחיד שיש לי להגיב הוא כשאני בעבודה - ושם האינטרנט ממשלתי ולא נכנס לאתר, אז החלטתי לענות לכן עכשיו ככה - אם הספר שלי יצא לאור (שלושה פרקים אחרונים!), תהיו בטוחות שאגיד לכן את השם. אני מתכננת להעלות עוד סיפור אחרי חאה"ש, אבל הפעם סיפור שעוד לא כתבתי, אז אני לא יודעת אם יהיה פרק בכל יום. אשתדל לעשות כמיטב יכולתי.

תודה על כל התמיכה, אתן מעלות לי חיוך בכל פעם מחדש.

אוהבת (ואם תשאלו אנשים שמכירים אותי, זו מילה שבקושי יוצאת לי מהפה), ונתראה מחר ^^