חיה את החיים שלה

פרק 35

השעה שעת לילה מאוחרת. הגעתי לפה לפני בערך חמש שעות ובינתיים אף אחד חוץ מהנמוך והגבוה לא בא לדבר איתי. בשעתיים הראשונות עוד היה לי כוח לצעוק לדילן שיפסיק להתנהג כמו פחדן ויבוא לדבר, אבל אז הבנתי שאני סתם מבזבזת את הקול שלי והתיישבתי על הקרש עם המזרן הדק והמאובק שהנמוך כינה "מיטה". אני יכולה לצעוק עד שיגמר לי הקול, אבל דילן יבוא מתי שהוא ירצה.
למזלי הנמוך והגבוה נתנו לי לשמור את תיק בית הספר שלי, אז היה לי מה לעשות. הוצאתי את אחד הספרים שלקחתי והתחלתי לקרוא, כנראה זו הסיבה שלא שמעתי את הדלת נפתחת.
"ספר מעניין?" קול קטיפתי של גבר נשמע לידי. סיימתי את העמוד והרמתי את מבטי. עיניי נתקלו בגבר בשנות החמישים לחייו, שיערו אפור ועיניו כהות, משהו בפניו היה מוכר, אך השעה, התאורה והעייפות מנעו ממני להניח את האצבע בדיוק על הדבר. הנהנתי וסגרתי את הספר.
"פרסי ג'קסון וגנב הברק," הוא קרא את הכריכה והתיישב לידי. "על מה זה?"
"זו סדרת ספרים," התחלתי לענות לו. אני יודעת, אני עכשיו חטופה, ואני אמורה לרעוד מפחד, אבל עד שדילן בר-לב יגיע אין לי מה לעשות, ובמקום לרעוד מפחד אני פשוט מתה משעמום. הגבר הזה הוא סוג של הסחת דעת בשבילי, וגם אם יש בהתנהגותו משהו לא נעים, אני מתכוונת לנצל אותה, כי אחרי שדילן יגיע הסחות דעת יהיו בשבילי דבר נדיר. "זה הספר הראשון. הוא מספר על נער בן שתיים עשרה, פרסי ג'קסון, שמגלה שהוא בן של אל יווני. הרבה אנשים נרתעים בשנייה שהיא שומעים שהספר הזה קשור למיתולוגיה, אבל זה מיותר. בכל אופן, אחריה שהוא מגלה מי אבא שלו הוא מגלה שמישהו גנב את הברק הראשון של זאוס, והיד שחושדים בו? טוב, אני רואה שיש לך קליטה איטית אז אני אענה על זה- פרסי ג'קסון. הוא יוצא למסע חיפושים עם אנבת', בת אתנה, וגרובר, הוא סאטיר, במטרה למצוא את הברק ולטהר את השם שלו."
"נשמע טוב." הגבר התעלם מהעקיצה הקטנה ששלחתי לעברו באמצע ההסבר.
"זה באמת טוב." אמרתי לו. "ואם לא אכפת לך שאני שואלת, ולא אכפת לי אם אכפת לך, מי אתה?"
"אה, נכון, לא הצגתי את עצמי, איזה חוסר נימוס." הוא צחק בקור וחייך חיוך שחשף שיניים לבנות. "למרות שאני מניח שאת לא בדיוק נערה מנומסת."
"מעניין מאיפה קיבלת את הרושם הזה... מהעקיצות או מהבעת הפנים הלא נחמדה שלי?" שאלתי בעוקצנות..
"אני לא יכול להניח על זה בדיוק את האצבע," הוא אמר בנימה מהורהרת. "אבל אני האדם שלו את חיכית."
"תקשיב, אני פה כבר קרוב לחמש שעות, אני עייפה, רעבה, מסריחה ועצבנית, אל תדבר בחידות. מי אתה?" הדגשתי כל הבהרה בשאלה שלי.
הוא חייך חיוך לא נעים. "אני דילן בר-לב."
-
"אתה?" שאלתי בתדהמה. "אתה דילן בר-לב?"
"את נראית מופתעת," הוא ציין. "חשבתי שכבר הספקת לראות אותי."
"בתמונות." מלמלתי. "אתה ממש לא דומה לעצמך."
"אה, זה מסביר הכל." דילן צחק. "התמונות שמפורסמות באינטרנט ממש לא מחמיאות לי. ברצינות, ראית את מצב הפנים שלי בתמונות האלו?"
"אתה נשמע כמו בחורה שעברה את שנות החמישים ומנסה לתרץ את הקמטים שלה." סיננתי.
"אני גבר שעבר את שנות החמישים שלו." הוא תיקן אותי.
"זה מה שאתה אומר." מלמלתי לעצמי. "אתה זה שאחראי על המקום הזה?" הוספתי בקול רם. לא מתוך עניין, אלא מתוך רצון למשוך את הזמן.
"זאת השאלה הכי טובה שהצלחת לחשוב עליה, באמת?" החיוך האדיש לא ירד מפניו לרגע. "חשבתי שאת יותר חכמה."
חמישים דרכים שונות למחוק את החיוך השחצני הזה עלו במוחי, כולן אלימות ורובן בלתי ניתנות לביצוע, אבל היה נחמד לדמיין.
"תגיד, לילה לפני שעיצבת את המקום הזה ראית איזה סרט אימה או משהו כזה?" שאלתי בעוקצנות.
"לא סרט אימה, סרט מתח, חטופה." הוא לא התרגש. "אבל אני לא זה שעיצב את המקום הזה. יש לי טעם, את יודעת."
גלגלתי את עיניי. "טוב, מר "טעם", אני פה, מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בבוטות.
"את הרבה יותר סבלנית משחשבתי," הוא אמר בשעשוע. "בכנות, חשבתי שתתפרצי ברגע שתגלי מי אני."
"אז כנראה שלחשוב לא עושה לך טוב במיוחד." המשכתי את המתקפה..
"את חטופה מעניינת," הוא אמר בטון מהורהר. "בדרך כלל, החטופים שלי מתחננים על החיים שלהם, לא יושבים פה ויורדים עליי."
"אז אני שינוי מרענן." אמרתי בטון ציני.
"את תמיד כזאת?" דילן שאל בטון משועמם.
"אתה אמור לדעת, אל תשכח שהאנשים שלך עוקבים אחריי כבר חצי שנה." אמרתי לו.
"כן, אבל הם לא ציינו שאת כל כך..." הוא חיפש את המילה הנכונה.
"מקסימה?" הצעתי.
"מעצבנת." הוא מצא אותה.
"זה גנטי." סיננתי.
"כן, אני זוכר שאחותך הייתה ממש קרצייה." הוא עקץ.
"אנחנו יכולים להמשיך לדבר פה שטויות, ובמקרה הזה אני מעדיפה ללכת לישון, או שאתה יכול להגיד לי בשביל מה הבאת אותי לכאן ואז נוכל לדבר." אמרתי בכעס. ההערה שלו על אריאל גרמה לי לחשב מחדש עד כמה התוכניות האלימות שלי בלתי אפשריות.
"לכי לישון, אני אדבר איתך מחר בבוקר." הוא קם והתחיל ללכת לכיוון הדלת.
"אתה גם ככה הולך להרוג אותי, למה לחכות עד הבוקר?" שאלתי.
הוא הסתובב חזרה אליי וחייך חיוך צונן. "את כל-כך ממהרת למות?"
"לא, אבל אני לא אוהבת לבזבז זמן." אמרתי והסטתי קצוות שיער שחורה שצנחה על פניי וחסמה מעט את שדה הראייה שלי.
"אין לך כל-כך ברירה." הוא אמר בטון ציני ופתח את הדלת. "לילה טוב."
הדלת נטרקה וננעלה. נשפתי אוויר בכעס ונשכבתי על המיטה. הרגשתי כמו אריה בכלוב, כאילו לקחו אותי מהסביבה הטבעית שבה שלטתי בגורלי וזרקו אותי למקום בו אני תלויה בחסדי אחרים. אני שונאת את ההרגשה הזאת.
לקחתי כמה נשימות עמוקות כדי להרגיע את הכעס כי אני יודעת שאסור ללכת לישון בתחושה של רוגז ואז נכנסתי מתחת לשמיכת הצמר שהייתה על המזרן. הצמדתי את "פרסי ג'קסון וגנב הברק" לחיקי ולאחר מספר דקות שקעתי בשינה עמוקה.
-
"החלפת את ליאם בספר?" נשמע קולה של אריאל מימיני. עוד לפני שפקחתי את עיניי ידעתי איפה אני.
"מצחיק." סיננתי והתיישבתי על הדשא שליד הספסל.
אריאל ירדה מהספסל והתיישבה לידי. "למה אנחנו לא יושבות פה על זה?" היא שאלה והניחה את ידה על השיש הלבן.
"כי הדשא רך ונוח, והספסל הזה קשה כמו הקרש שאני ישנה עליו." עניתי ונשכבתי לאחור.
"הגיוני." היא אמרה. "עכשיו תשבי." היא הנחיתה מכה על ידי, מכה שבמציאות הייתה גורמת לי להתקפל, אך בגלל שזה חלום לא הרגשתי בכלל.
"אני צריכה להעמיד פנים שהרגשתי את זה ולהגיד "איה", או שתסתדרי בלי זה?" שאלתי אותה בטון משועמם.
"מעצבנת." היא סיננה ונשכבה לידי.
"למה הבאת אותי?" נאנחתי. "חוץ מכדי להגיד לי שאני מעצבנת."
"כי אני נהנית מחברתך." היא אמרה בטון ציני.
"וחוץ מזה...?" המשכתי לשאול.
"לשאול אותך משהו." היא אמרה.
"שוט." משכתי בכתפיי.
"מה לעזאזל התוכנית שלך?!" היא צעקה.
"האוזן!" הזדעקתי.
"לא אכפת לי, את רוצה למות?!" היא נזפה בי.
"לא יכולת פשוט לחכות ולראות במקום למשוך אותי לפה?" רטנתי.
"לא, לא ממש." היא אמרה.
"קרצייה." סיננתי.
"אל תשכחי שאנחנו תאומות. אני קרצייה- את קרצייה." היא גיחכה. "עכשיו דברי."
"את יודעת שיש לי משדר, נכון?" שאלתי. היא הנהנה. "יפה. אני מניחה שירון כבר התקשר למשטרה והם עוקבים אחרי האות. כל מה שאני צריכה לעשות זה למשוך זמן עד שהמשטרה תגיע לפה." הסברתי בפשטות.
"חשבת על זה שדילן לא ייתן לך למשוך זמן וירה בך במקום?" היא שאלה בטון עוקצני.
"במקרה הזה הייתי מצטרפת אלייך קצת לפני הזמן." אמרתי בגיחוך. היא נעצה בי מבט רצחני. "אבל בגלל שזה לא קרה עד עכשיו, סביר להניח שזה גם לא יקרה. את מוכנה להפסיק להתנהג כמו אימא פולנייה?"
"תסלחי לי שאני דואגת לאחותי הקטנה לשעבר." היא אמרה בכעס.
"לשעבר?" שאלתי בבלבול.
"את יותר גדולה ממני עכשיו." היא הזכירה לי.
"אה, נכון." אמרתי בטון מהורהר.
"טוב, עזבי את זה, נחזור לנושא הקודם, יש לי עוד משהו להגיד לך." היא התנערה.
"כולי אוזן." אמרתי.
"עוד מעט תתעוררי, וכשזה יקרה, דילן ישלח את אחד האנשים שלו להביא אותם. את מכירה את האדם הזה, אז אל תתני לבגידה למנוע ממך להתנהג בקור רוח. כשתדברי עם דילן, אל תראי לו לשנייה שאת מופתעת. לא משנה מה הוא יגיד לך, תזכרי להראות כאילו כבר ידעת את זה ושדילן סתם מבזבז לך את הזמן." היא אמרה לי בטון מזהיר. "זה כל מה שיש לי להגיד לך, אני צריכה ללכת."
"אני מניחה שאם אשאל אותך מי זה לא תעני לי, נכון?" שאלתי.
אריאל חייכה והנידה בראשה. "את מכירה אותי כל-כך טוב." היא מחתה דמעה מזויפת מעיניה.
"אני יודעת." חייכתי חיוך מרוצה.
אריאל צחקה. "בוקר טוב, ובהצלחה."
-
פקחתי את עיניי ולרגע נבהלתי כשראיתי שאני לא בחדר שלי, אבל אז נזכרתי איפה אני ורוגע התפשט בגופי. הכל יהיה בסדר. קמתי מהמיטה ורגליי נתקלו בערמת בגדים מעט מרופטים שעליה הונחו שמפו, מרכך, מברשת שיניים ומשחה. הרמתי את מבטי והסתכלתי שוב על החד בחיפוש אחרי חדר שבו אני אוכל להשתמש בדברים האלה. בקיר הימני הייתה קבועה דלת שלא ראיתי אתמול, כנראה בגלל חוסר התאורה בחדר. הרמתי את הערמה והדברים המונחים עליה והלכתי לעבר אותה דלת. הנחתי את ידי על הידית ולחצתי. הדלת נפתחה ומולי נחשף חדר אמבטיה הרוס. "אוי ווי ואפילו זמירה." מלמלתי לעצמי ונכנסתי פנימה. לא משנה עד כמה המקום הרוס, אני זקוקה נואשות למקלחת.
לאחר עשרים דקות בהן הספקתי להתקלח, לצחצח שיניים, להתלבש ולהסתרק בעזרת מסרק שבור שמצאתי באחת מהמגירות, יצאתי מחדר המקלחת וחזרתי למיטה. פתחתי את הספר והמשכתי לקרוא. עד שהצלחתי לשקוע בתוך הסיפור מספר דפיקות נשמעו בדלת והוציאו אותי מריכוז.
"אתה זה שיש לו את המפתח, למה לעזאזל אתה דופק בדלת?" רטנתי.
האיש שמאחורי הדלת צחק ופתח אותה.
"בוקר טוב, דני. ישנת טוב?" האיש נכנס לחדר ושאל בטון משועשע. רק שזה לא היה איש, זה היה נער, נער שאני מכירה.
"אתה?" שאלתי ופערתי את פי בתדהמה. הנה הבוגד שאריאל הזכירה.
רועי חייך את אותו חיוך גדול ומשועשע שבעבר נראה לי ידידותי אך עכשיו נראה לי קר ואכזרי. "אני."
-
"בוגד, נבלה, כלב, בן-" מלמלתי בעודי מובלת על ידי רועי במסדרונות חשוכים במטרה להגיע למקום שאותו הוא לא היה מוכן להגיד לי.
"פה אני חייב לעצור אותך, אני לא אתן לך לקלל את אמא שלי." הוא אמר בטון קר.
"התכוונתי להגיד בן כלב." סיננתי.
"במקרה הזה, את תביני לבד שלא כדאי לקלל את אבא שלי." הוא פתח דלת שחורה ודחף אותי להיכנס פנימה.
"הו, סוף-סוף הגעתם. מה לקח כל-כך הרבה זמן?" דילן קידם את פנינו באותו קול שליו וחיוך קר שאיתם דיבר איתי אתמול.
"מצטער, אבא, דניאל מצאה לנכון לקלל את כל הדורות הקודמים ואת כל הדורות הבאים שלי." רועי אמר לו.
"רגע רגע רגע, תעצור הכל." פערתי את עיניי. "אבא?!" 

----

אני? מנסה לשווק את סדרת הספרים האהובה עליי תוך כדי פרק? חח מה פתאום אל תעלילו עליי עלילות (אם לא קראתן פרסי ג'קסון ואתן רוצות סדרת ספרים מדהימה - תקראו!)
תראו איזו חמודה אני, מעלה את הפרק כל כך מוקדם... הגעתי הביתה ובמקום לאכול רצתי ישר לכאן כי חשבתי עליכן! אין אין, אם לא הייתי אני, הייתי עלוקה (אל תשאלו, אין לי מושג מה ניסיתי להגיד)

מקווה שהיה לכן יום טוב, ונתראה מחר ^^