חיה את החיים שלה

פרק 20

ליאם ואני החלפנו מבטים מבוהלים ורצנו לחדר של לילה. הדלת של החדר שלה נפלה ונשברה על הרצפה. למזלנו, נראה שהיא עצמה לא נפגעה, רק נבהלה.
"בואי." אמרתי לה והרמתי אותה.
"אמרתי להורים שלי כבר ממזמן שצריך להחליף לה את הדלת, אבל למה שהם יקשיבו לי?" ליאם סינן בכעס והתקדם לכיוונינו. "פיצית, את בסדר?" הוא שאל את לילה. היא הנהנה למרות הדמעות שזלגו על לחייה. ליאם חייך אליה חיוך צדדי ונישק את רקתה. "בואי, ניקח אותך לנוח במקום אחר."
-
השעה שש בערב, אני, ליאם ולילה שוכבים מתחת לפוך בחדר של ליאם ורואים סדרת טלוויזיה שלא ראיתי כבר שנים.
"אף-פעם לא באמת הבנתי מה הפואנטה של הסדרה הזאת." לחשתי לליאם מעבר לראשה של לילה.
"אין פואנטה, זה מה שטוב בה." הוא ענה לי בהיסח דעת והמשיך להסתכל על הטלוויזיה בריכוז.
"ואין בה גם היגיון, כי-ואני מקווה שאתה יודע את זה- אין דבר כזה ספוג צהוב שחי ומדבר מתחת למים, או כוכב ים מדבר, או תמנון מדבר, או-"
"-או כל חיית ים אחרת מדברת, כן, אני יודע." הוא קטע אותי. "וגם הקטע הזה של אש מתחת למים לא בדיוק הגיוני, אז מה? זאת סדרת ילדים."
"בדיוק, ילדים," הסכמתי איתו. "אתה נער."
"אני ילד בהסוואה." הוא אמר.
"אני לא יכולה להיות חברה של ילד." עקצתי אותו בגיחוך.
"איתך אני גבר זקן בן תשעים." הוא ניסה להינצל.
"אני לא הולכת להיות חברה של פדופיל." הנדתי בראשי.
"אז מה את רוצה שאני אהיה?" הוא שאל אותי.
"רק ליאם," עניתי לו. "זה מספיק לי."
"את מסתפקת במועט." הוא אמר לי ושילב את אצבעותיו באצבעותיי.
"שקט." לילה אמרה בקול דורש.
"כן, המפקד." ליאם אמר וצבט את מותנה.
"די." היא רטנה ודחפה אותו ממנה.
"די להציק לאחותך." הכיתי את גב ידו של ליאם. "זה לא יפה."
"אבל בעוד כמה שנים היא תגדל, ואז אני לא אוכל להציק לה." הוא אמר בהתמרמרות.
"בעוד כמה שנים היא תגדל, ותתחיל לצאת עם בנים, ואז תוכל להציק לה יותר." ניסיתי לנחם אותו.
"מה בנים? שום בנים!" הוא קבע.
"אתה מצפה שהיא תהיה נזירה עד היום שאתה תמות?" שאלתי אותו בגיחוך.
"משהו כזה." הוא אמר.
"אתה ילד בלתי אפשרי." נאנחתי וגלגלתי את עיניי.
"לא נורא, אם אני אמשיך איתך אני גם ככה אמות בקרוב." עקץ אותי ואז מיהר להוסיף, "במובן הטוב."
"אני לא בטוחה שיש לזה מובן טוב." אמרתי לו בקול מהורהר.
"אצלי יש." הוא אמר. "עכשיו שקט, בובספוג." הוא השתיק אותי.
"אני הושתקתי כרגע בשביל בובספוג, איה." רטנתי בלחש אבל ליאם לא התייחס. הוא היה מרוכז מדי בספוג הצהוב. בשלב מסוים עברתי מבהייה בטלוויזיה לבהייה בליאם, לא ממש שמתי לב שאני עושה את זה, פשוט עשיתי את זה. עברתי על כל חלק בפניו, מעיניו הכחולות ועד לגומות שלו כשמופיעות בזמן שהוא מגחך.
"מה?" ליאם שאל אותי כששם לב שאני בוהה.
"כלום." התנערתי. "מה השעה?"
ליאם הרים את הפלאפון שלו. "רבע לשש."
"רבע למה?!" צעקתי בלחש כדי לא להעיר את לילה, שחזרה להירדם כמה שניות אחרי שאני וליאם סיימנו לדבר.
"רבע לשש," ליאם ענה בשלווה. "למה?"
"כי יש לי כלבה בבית שאני צריכה להוציא לטייל, ויש לי אימא הסטרית שנהנית להתנהג בהיסטריה ויש לי-" התחלתי לענות לו.
"הסעה לבית." הוא קטע אותי.
"מה?" שאלתי באי הבנה.
"יש לך הסעה לבית, קדימה." הוא השליך מעלינו את הפוך ונעמד.
"ומה עם לילה?" שאלתי אותו.
"אימא כבר חזרה הביתה, לא שמעת?" הוא שאל אותי.
"לא." עניתי לו תוך כדי זה שהרמתי את לילה והנחתי אותה בצד הנוח של המיטה. לאחר מכן נעמדתי וכיסיתי אותה. "תשתיק את הספוג הזה."
"הוא לא סתם ספוג, יש לו שם." הוא רטן וכיבה את הטלוויזיה.
"כן, ונער בן גילך לא אמור לדעת אותו," אמרתי בקול משועשע. "עכשיו קדימה, הביתה."
-
"ליאם, הרכב הלבן הזה עוקב אחרינו." אמרתי לליאם, עברו כבר חמש דקות של נסיעה שקטה, והרכב הזה לא עזב אותנו במשך כל הזמן הזה.
"דני, האם את הופכת לילדה היסטרית כמו בטלנובלות הזולות של אימא שלך?" ליאם שאל ולא הסיר את עיניו מהכביש.
"ליאם, הם עוקבים אחרינו כבר חמש דקות, אני רצינית." אמרתי לו.
"תראי, עכשיו הם פונים." הוא הציץ במראה ואמר לי. גיליתי שהוא צודק, הרכב הלבן לא נראה יותר. "רגועה?"
"כן." אמרתי בקול מעט נבוך, אני לא רגילה להתנהג כמו נערה היסטרית.
"למה כל-כך נלחצת מהרכב הזה?" הוא שאל אותי.
"אני לא יודעת, הוא נראה לי מוכר." עניתי לו ונשכתי את שפתיי.
"תפסיקי, את תפצעי את עצמך." הוא אמר לי.
"עיניים על הכביש." התעלמתי ממנו.
"אני מנסה, אבל העובדה שאת נושכת לעצמך את השפתיים לא בדיוק עוזרת לי." הוא ענה בגיחוך.
"מצטערת." אמרתי לו בקול מעט ציני. "אני אפסיק לנשום."
"כדי שתצטרכי הנשמה מפה לפה?" הוא שאל בקול ערמומי.
"יש לך תשובה לכל דבר?" שאלתי אותו.
"כן." הוא סובב אליי את פניו לשנייה אחת, שנייה אחת יותר מדי.
"ליאם, תיזהר." צעקתי לו אבל זה היה מאוחר מדי. חריקה, פיצוץ, הבזק לבן ואז שחור. רק שחור.
-
"אני מבינה שאת כל-כך מתגעגעת אליי." שמעתי את קולה של אריאל אבל לא ראיתי אותה.
"איפה את?" שאלתי בבלבול.
"תפתחי את העיניים." היא אמרה בחוסר סבלנות.
"הן פתוחות." אמרתי.
"לא, גאון." שמעתי בקולה את קוצר הרוח. "המקום חשוך כי את רואה רק חושך, תדמייני משהו אחר."
"אם היית מדברת ברור אז הייתי מבינה מה את רוצה ממני." רטנתי וכיווצתי את עייני. כשפקחתי אותן שוב הצלחתי לראות את אריאל, באותו מקום בו אנחנו תמיד נפגשות כשהיא רוצה לדבר איתי. הספסל ליד הגבעה. אריאל ישבה עליו וחייכה.
"אז, על מה את רוצה לדבר איתי עכשיו?" שאלתי אותה והתיישבתי לידה.
"אה, את לא פה בגללי, לא הפעם." היא אמרה ברוגע.
"אז...?" אמרתי בנימת שאלה.
"את פה בגלל עצמך, לי אין שום קשר לזה." היא המשיכה לדבר בצורה לא ברורה.
"ארי, היכולת לבטא את עצמך בדיבור ניתנה לך בשביל שאנשים יוכלו להבין אותך, אז בבקשה, מה קרה?" שאלתי אותה בקול מיואש.
"אה, את וליאם עברתם תאונה." היא אמרה ומשכה בכתפייה כאילו זה לא משהו רציני. "ואם כבר מדברים עלייך ועל ליאם-" היא המשיכה בקול ערמומי. ראיתי לאן זה הולך.
"אני עברתי תאונה עכשיו ומה שמעניין אותך זה מה שקורב ביני לבין ליאם?!" התפרצתי עליה.
"אוי תירגעי, אל תהפכי להיות היסטרית כמו אימא." היא אמרה וגלגלה את עיניה. "את תהיי בסדר גמור."
"וליאם?" שאלתי אותה.
"על זה אני לא יכולה לענות." היא השפילה את מבטה ונשכה את שפתייה, כמו שתמיד עשתה כששאלתי אותה משהו והיא ניסתה להתחמק.
"כמה זמן אני כאן?" החלפתי נושא.
"מדברת איתי או בכללי?" היא שאלה אותי.
"בכללי." עניתי לה.
"יומיים וחצי, כמעט שלושה." היא אמרה.
"זאת הייתה המכונית הלבנה, נכון?" שאלתי אותה.
"כן." היא ענתה לי ובקולה נשמעה מעט אשמה.
"את יודעת של מי המכונית?" שאלתי אותה.
"אני לא יכולה להגיד לך-"
"אני יודעת שאת לא יכולה להגיד לי של מי הרכב," קטעתי אותה. "אני רק רוצה שתגידי לי אם את יודעת של מי היא."
"אני חושבת שאת יודעת את התשובה." היא אמרה לי.
"כן?" שאלתי אותה.
היא הנהנה. "בבקשה אל תשאלי על זה יותר, אסור לי לענות לך." היא אמרה בקול מיוסר.
"טוב, נעבור נושא, שוב." וויתרתי. ידעתי שזה משגע אותה לדעת מי פגע בי ולא לספר לי. "מי זה הילד שסיפרת עליו ביומן?"
"אין זמן לזה," היא אמרה בפתאומיות ונעמדה. "את צריכה להתעורר." גופה החל להתפוגג. "החלמה מהירה, דני."
-
הדבר הראשון שהפריע לי כשהתעוררתי היה הגרון שלי, הוא היה יבש כאילו לא שתיתי שבוע, מה שהיה לא נכון, לא שתיתי רק יומיים וחצי. הדבר השני שהציק לי היו הצפצופים הסדירים שנשמעו מהמוניטור שהוצב ליד המיטה שלי. והדבר השלישי היה המחט של האינפוזיה, שהעבירה גלים לא נעימים בידי כשניסיתי להזיז אותה. פקחתי את עיניי ואז שמתי לב לדבר נוסף, הדבר הרביעי. הרגשתי כאילו מערבל בטון התנגש בי, נסע אחורה, חזר לנסוע עליי ובדרך הפיל על הראש שלי בטון יבש. הזזתי את ראשי מעט הצידה וראיתי את אימא שלי ישנה על כיסא ברזל שנראה ממש לא נוח.
"אימא." קראתי לה בקול צרוד וכחכחתי בגרוני. עיניה נפקחו במהירות, כאילו לא ישנה בכלל.
"דני," היא רצה למיטה שלי ואחזה בידי. "איך את מרגישה?"
"מים." לחשתי באותו קול צרוד ממנו לא הצלחתי להיפטר.
"בטח." היא אמרה ומיהרה למזוג מים לכוס מקנקן שעמד על השידה שליד המיטה. ידיה רעדו מעט כשהושיטה לי את הכוס. "איך את מרגישה?" שאלה שוב.
"אני חיה." עניתי לה ולקחתי מידה את הכוס. לגמתי את המים באיטיות וכשסיימתי החזרתי את הכוס לאימא שלי. "מה קרה?"
"את וליאם עברתם תאונה." היא אמרה וליטפה את לחיי.
"את זה אני זוכרת," אמרתי לה. "אני מתכוונת מה קרה לי ולליאם מבחינה פיזית."
"יש לך רק נקע ביד וכמה חבורות שטחיות, לא משהו רציני מדי." היא אמרה וחייכה חיוך מעט מאולץ שגרם לי להבין שהיא מסתירה ממני משהו. שמתי לב שהיא לא ענתה לי לגבי ליאם.
"אז למה התעוררתי רק עכשיו?" שאלתי וניסיתי להזדקף מעט, דבר שגרם למדקרת כאב לחלוף בראשי. עיוויתי את פניי.
"בזהירות." אימא שלי אמרה ועזרה לי להתיישב.
"לא ענית על השאלה שלי." רטנתי.
"קיבלת מכה דיי חזקה בראש, סדקת את הגולגולת, אבל הכל בסדר עכשיו." היא אמרה ובעיניה עמדו דמעות הקלה.
"אימא..." נאנחתי.
"לא, לא, אל תתייחסי אליי," היא אמרה בקול חנוק והלכה לעבר הדלת. "אני אלך לקרוא לאחרים, הם משתגעים מדאגה." היא יצאה מהחדר וסגרה אחריה את הדלת. לא יכולתי להאשים אותה על רגשנות היתר שהפגינה. לפני חודשיים היא איבדה את אריאל, ואני כמעט בטוחה שהתאונה והפציעות היו יותר קשות ממה שהיא סיפרה לי. היא בטח השתגעה ושגעה את כולם ביומיים וחצי שעברו. אני מניחה שהיא לא היחידה. כמו שאני מכירה את אבא שלי הוא ובן רבו במשך שעות על הזכות שלו ושל מארי להיות כאן וג'יני בטח העלתה תיאוריות מופרעות לגבי מה יקרה שאני אתעורר והלחיצה את כולם. אבל הדאגה שלהם היא לא מה שמעניין אותי כרגע. כרגע מה שמעניין אותי זה מה שקרה לליאם. ההתחמקות של אימא שלי רק חיזקה את ההרגשה הרעה שהרגשתי מאז שאריאל אמרה לי שהיא לא יכולה לספר לי מה קרה.
"דניאל," בן התפרץ לחדר ומיד אחריו גם מארי, רון, ג'יני וההורים שלי. חסר פה מישהו. "דאגנו לך כל כך, את-"
"כששמענו שעברת תאונה ישר רצנו לפה-" מארי קטעה אותו.
"ואז כשאמרו לנו שמכניסים אותך לניתוח-" ג'יני המשיכה את מארי.
"וג'יני העלתה השערות מופרעות לגבי מה שיקרה-" רון אמר.
"הימים האלה היו סיוט בגללך." אבא שלי סיכם את המצב.
"איפה ליאם?" התעלמתי מכל מה שאמרו עד עכשיו.
"מה?" בן שאל, כנראה כדי לנסות להתחמק מהתשובה.
"כשהתפרצתם לחדר כמו חבורה של חיות קשקשתם על כמה שדאגתם לי, וכמה שהימים האחרונים היו סיוט בגללי. אף אחד מכם אפילו לא הזכיר את ליאם, או את מה שקרה לו, אפילו לא אתה." נעצתי ברון מבט חודר. שקט השתרר בחדר. הדבר היחיד שנשמע היו הצפצופים של המוניטור. "אז השאלה שלי פשוטה- מה קרה לליאם?"
----

אני יודעת שאולי הסוף מזכיר לכן משהו בחיים כפולים. אני יודעת את זה כי הוא מזכיר לי משהו בחיים כפולים. אז בואו ואעשה לכן סדר, כדי... אדק, כדי שתבינו יותר. חיים כפולים נכתב לראשונה כשהייתי בת 14. היו לו 21 פרקים לפני שהתייאשתי ממנו ונטשתי אותו לטובת סיפורים אחרים. הסצנה בה... קורה לניקו מה שקרה לו הייתה בסיפור המקורי. כשהייתי בת 15, פסייכ' ( היי, מילן) שכנעה אותי להעלות סיפורים לישראבלוג, וככה חיה את החיים שלה נוצר. סיימתי לכתוב את חיה את החיים שלה בגיל 16 ואז התחלתי לחשוב שוב על חיים כפולים. מחקתי את המקורי (טוב, לא באמת מחקתי, עדיין יש עותק שלו איפשהו במחשב) והתחלתי לכתוב את השכתוב. בגלל זה יש נקודות דומות בין הסיפורים. הם נכנסים אחד בשני.
ועכשיו, אחרי ההסבר החופר הזה, אני עפה לעשות כמה דברים. יום מקסים ^^