חיה את החיים שלה

סיפור אחד ודי

הבטחתי, אז הנה - הקטע האחרון שיש כרגע על ליאם ודני.
תיהנו (:
נ.ב - אם אתן רוצות, פתחתי ספר חדש שבו יעלו סיפורים קצרים, המלצות על ספרים ועדכונים לגבי הספר שאני כותבת עכשיו. מוזמנות לבקר ^^
----------
"ליאם, תורך." אמרתי בטון עייף כשמאי, הבת שלנו, צרחה שהיא רוצה לשמוע סיפור לפני השינה.
הוא אפילו לא הראה סימן לכך שיש לו כוונה לזוז. "באמת?" 
"כן." דחפתי את ראשו מברכיי.
"תבואי איתי?" הוא התגלגל על בטנו.
"הספה נוחה לי." משכתי בכתפיי.
"גם הירכיים שלך היו נוחות לי." הוא אמר בטון מתגרה.
נעצתי בו מבט. "מי אומר 'ירכיים' בימינו?"
"אל תאשימי אותי על כך שאני רוצה להשתמש בעברית תקינה." הוא משך בכתפיו.
"לך כבר, קרצייה." צחקקתי ודחפתי אותו מהספה.
הוא צחק ונעמד. "בעברית תקינה היית אמורה להגיד 'לך כבר, בעלי היקר.' "
"לדבר עברית תקינהה זה לא כיף."
"נכון, אבל זה כיף." הוא התכופף לכיווני ונשק לשפתיי.
"לך כבר." מלמלתי אך כרכתי את ידיי סביב צווארו.
"אני הולך." הוא שחרר את עצמו מאחיזתי, נישק את אפי, ורץ במעלה המדרגות לחדר של מאי.
חיכיתי במשך כמה שניות ואז עליתי גם אני. ליאם ומאי לא ידעו את זה, אבל כשהוא מספר לה סיפורים אני גם עומדת ליד הדלת ומקשיבה. בדרך כלל, הסיפורים שהוא מספר קשורים אליי ואליו, אל החיים שלנו בתיכון, אחרי התיכון, ובשנים שלאחר שהתחתנו.
"איזה סיפור את רוצה לשמוע?" שמעתי את ליאם שואל כשנעמדתי ליד הדלת. תיארתי לעצמי שהוא מלטף את שיערה החלק ומתיישב לידה, בדיוק כפי שהיה עושה לי בכל פעם שביקשתי.
"עוד סיפור עלייך ועל אמא." היא צהלה, וחמימות פשטה בגופי למשמע קולה
"טוב," הוא אמר וקולו הפך למהורהר. "את רוצה לשמוע איך אני ואמא הכרנו?"
"כן!"
"בסדר," ליאם צחקק. "אז קדימה, לשכב בנוח, ולעצום עיניים, הטיסה שלנו אל העבר עומדת להתחיל!"
*
"אז, לפי הסיפור שלך, אתה ואמא נפגשתם בפעם הראשונה כשהיא התנגשה בך?" מאי שאלה לאחר שהוא סיים את סיפורו. היא לא נרדמה, כמובן שלא, איך היא יכולה להירדם כשהוא מספר את הסיפור בצורה כזו מצחיקה?
"כן." ליאם ענה.
"היא עשתה תחרות ריצה עם דוד רון?"
"בדיוק."
דממה השתררה לכמה שניות. "אבל אמא לא אוהבת לרוץ!"
ליאם נחנק מעט, ואני נשכתי את שפתי כדי לא לפרוץ בצחוק. "לאמא היה יותר כוח כשהיא הייתה צעירה," הוא הסביר, ולרגע אחד תהיתיאם זה באמת יהיה כל כך נורא להיות אלמנה. "ועכשיו, גברתי הצעירה, לישון."
"עוד סיפור." היא התחננה.
"לא." ליאם אמר. "אמא תהרוג אותי אם היא תדע שאת עדיין ערה."
זה השלב שבו החלטתי להיכנס. "אמא תהרוג את אבא בגלל סיבות אחרות."
"אמא!" מאי חייכה, כאילו לא ראתה אותי בכלל היום.
"קדימה, פיצית, לישון." כיסיתי אותה בשמיכה ונשקתי לראשה."אבל-"
"מחר אבא יספר לך עוד סיפור."
 "היי!" ליאם מחה. "למה אני?"
"כי אני כבר לא צעירה וקשה לי להגיע לחדר שלה." חייכתי לעברו במתיקות לפני שהשבתי את תשומת לבי למאי. "לילה טוב, מאי הקטנה."
היא עצמה את עיניה והתהפכה."לילה טוב, אמא הגדולה."
סימנתי לליאם שיצא מהחדר וילך לחדר שלנו, וברגע שסגרנו את הדלת, זרקתי עליו את אחת מהכריות שהיו על המיטה.
"זה הגיע לי." הוא אמר בטון של אדם שהשלים עם המצב וזרק את חולצתו על הרצפה.
"הגיע לך הרבה יותר, אבל החלטתי לרחם עליך." אמרתי בעודי מחליפה את בגדיי למכנס קצר וגופייה. ליאם קפץ על המיטה וחיבק את אחת הכריות. "אני אמורה לדאוג?" שאלתי בגיחוך ושחררתי את שיערי הארוך מהגומייה שכלאה אותו."לא, אין לך מתחרות." הוא הבטיח וסימן לי לבוא לידו.
נשכבתי לידו והנחתי את ראשי בחיקו. הוא שילב את אצבעותינו ונשק לידי."הזדקנו, אה?"
"התבגרנו." תיקנתי אותו.
"אנחנו הורים." הוא אמר.
"כבר שש שנים." גיחכתי."עוד מעט היא תגיע לגיל שבו פגשתי אותך, ואז מה יקרה?" הוא שאל.
"יש עוד עשר שנים." הטיתי את ראשי מעט לאחור כדי להביט בעיניו, שהתעננו בדאגה. "אולי היא תכיר מישהו."
"היא לא תכיר אף אחד, בגיל שתיים עשרה אנחנו שולחים אותה למנזר!"
פרצתי בצחוק אילם והתהפכתי, כך שנוצר מצב שגופי היה מעל גופו של ליאם. "גם אבא שלי רצה לשלוח אותי למנזר, זוכר?" הזכרתי לו את היום בו הוא הגיע לראשונה לארוחת ערב רשמית בביתי. זה היה שבוע אחרי שכלאו את דילן. אף על פי שהוריי כבר הכירו אותו, רציתי לעשות את זה.
"אבל אבא שלך התנהג כמו זקן ששומר על הבת שלו יותר מדי, אני רק-" הוא חיפש את הסיום הנכון למשפט.
"שומר על הבת שלך יותר מדי?" התגריתי בו.
הוא הזדעף. "אולי."צחקקתי וחיככתי את אפי באפו. "אני ואתה אולי התבגרנו מבחוץ, אבל אנחנו אותו הדבר מבפנים." הצמדתי את שפתיי לשפתיו לנשיקה עדינה לפני שגלשתי מגופו חזרה למקומי.
ליאם צחק. "אנחנו לעולם לא נתבגר מבפנים."
"שני מתבגרים תקועים בגוף של מבוגרים." אמרתי וכיסיתי אותי ואותו בשמיכה.
הוא חיבק את מותניי ונשק לצווארי. "לילה טוב, דני שלי."