חיה את החיים שלה

פרק 36

"כן, אבא." רועי אמר בחיוך. הוא נהנה יותר מדי לראות את התדהמה שלי. "למה?"
"אבל של המשפחה שלך הוא לוי, לא בר-לב." התנהגתי בדיוק כמו שאריאל אמרה לי לא להתנהג, אבל לא הצלחתי לשנות את זה.
"מכל הדברים שעשינו עד עכשיו זה מה שנראה לך לא הגיוני?" רועי גיחך. "את ילדה ממש הזויה."
"שמעתי את זה כבר." מלמלתי. "עכשיו דברו, מה אתם רוצים?" התעשתי והצלחתי לנעוץ בהם מבט יהיר וכמעט משועמם.
"אתה רואה, רועי? היא מתנהגת כמו לביאה אמיתית, כאילו אף אחד לא יכול לפגוע בה." דילן אמר בטון מתרשם. "זוהי תכונה מעוררת הערצה."
"תקשיבו, אתם יושבים ומקשקשים פה כמו שתי סבתות זקנות שמשוות בין הנכדים שלהן, אין לי מושג מה אתם רוצים ממני, ואם יורשה לי להגיד את האמת, ויורשה, זה לא מעניין אותי, אז פשוט תפסיקו להתנהג כמו שתי ברביות שרוצות תשומת לב ותסיימו עם זה כבר." התפרצתי עליהם.
"הולכת ישר ולעניין, כמו אחותה. אני מעריך מאוד את התכונה הזאת." החיוך הקר של דילן נמוג מפניו ואת מקומו תפסה הבעה מאיימת. "למי סיפרת על מה שהולך פה?"
"רגע, אני רוצה להבין משהו," גיחכתי. "חטפתם אותי, נעלתם אותי בחדר שנראה כאילו נלקח מהסט של "חטופה", וטחנתם את השכל שלי במשך כל הזמן הזה רק בשביל לשאול אותי למי סיפרתי?" גלגלתי את עיניי בבוז.
"את חצופה," דילן ציין. "את התכונה הזאת אני לא מעריך אצל אנשים."
"אני לא צריכה שתעריך אותי, אני צריכה שתשחרר אותי ותידחף ביחד עם הבן היקר שלך לאיזה תא מגעיל ומלוכלך באיזשהו כלא שנמצא לפחות אלפיים קילומטרים מהבית שלי." נעצתי בו את המבט הכי קר שיכולתי. לא פחדתי, לא היה לי כבר מה להפסיד. גם אם הוא יהרוג אותי, ייקח לו זמן לפנות את הגופה, ואני בטוחה שכבר עכשיו המשטרה בדרך, זה לא משנה אם אני חיה או מתה.
"אני שונא להיות השוטר הרע." דילן נאנח ושלף מכשיר מכיסו. הוא לחץ על אחד הלחצנים והחזיר את המכשיר לכיסו. "אבל את באמת לא משאירה לי הרבה ברירות." במשך כמה שניות לא קרה כלום, אבל אז הדלת נפתחה ולחדר נכנסו שני גברים לבושים במדים שחורים שכיסו זרועות שריריות ורגליים גמישות.
"תגיד, כמה סרטים על חטיפות ראית?" גיחכתי.
"אין גבול לחוצפה." רועי מלמל.
"אין גבול לטמטום." עקצתי אותו.
"תיקחו אותה." הוא אמר לשני הגברים ואז נעץ בי מבט. "אני מקווה שכמה דקות בחברתם יגרמו לך לרצות לשתף פעולה."
-
"תקשיבי, כל מה שאת צריכה לעשות זה לדבר, ואז דילן ישחרר אותך, זה הכל." אמר אחד מהגברים שלקחו אותי, שכבר הספיק לספר לי את כל סיפור החיים שלו, וזה עוד לפני שהוא בכלל אמר לי איך קוראים לו. אין ספק בכלל שהוא בא בתפקיד של השוטר הטוב.
"אל תהיה נחמד אליה," סינן הגבר השני. הוא לא סיפר לי כלום, אבל לא היה בכך צורך, הוא התנהג באכזריות מוחלטת. "דילן רוצה תשובות, ונחמדות לא תעזור להשיג אותן."
"גם חייתיות לא." סיננתי.
"תקשיבי, אני בכלל לא רוצה לתת לאחי להשתמש בשיטות שלו עלייך, את נראית נערה נחמדה וחבל שהחיים שלך יהרסו עכשיו, תשתפי פעולה." אמר הנחמד.
"אז אתה זה שחורט את המילה "דביל" על הקורבנות של דילן." גיחכתי לעבר האכזרי.
"אלו האותיות "ד.ב.ל", והן מציינות את השם המלא של האדון." הוא סינן אליי חזרה, נראה שהסבלנות שלו הולכת ופוחתת.
"טוב, אין לי ברירה, אני חייבת לספר לכם, נכון?" נאנחתי.
"אמרתי לך שאם תהיה נחמד תשיג דברים טובים בחיים." הנחמד דחף מעט את האכזרי במרפקו. "אנחנו מקשיבים."
"אבל תבטיחו לי שלא תעשו לה כלום." התחננתי.
"אנחנו לא יכולים להבטיח כלום, אני מצטער." הנחמד אמר ובקולו נשמעה התנצלות כנה.
"טוב, אני מניחה שאין לי כל-כך ברירה," השפלתי את מבטי. "סיפרתי את הכל לפלאפי."
"למי?" האחים שאלו ביחד.
"פלאפי, הכרית שלי, אבל אל תדאגו, היא לא תספר כלום לאף אחד." הסברתי. האכזרי נהם והשליך שולחן לעברי. הוא פגע בקיר ונשבר.
"אם ככה הוא מתנהג כשהוא עצבני אז אני לא רוצה לדעת כמה פעמים בשבוע הייתם צריכים ללכת לקנות רהיטים חדשים." אמרתי בטון רגוע.
"זהו!" האכזרי שאג. "אתה, תצא מפה!" הוא אחז בצווארון חולצתו של אחיו וגרר אותו אל מחוץ לחדר. "סיימתי להיות נחמד."
"אתה לא היית נחמד, אחיך היה." ציינתי.
"את, תשתקי." הוא טרק את הדלת ונעל אותה. "עכשיו אני אטפל בך."
"ואני לא יכולה לחכות לשמוע איך." אמרתי בטון משועמם. פחדתי, אבל ידעתי שאסור לי להראות את זה.
"אוי, אני אהנה מזה." הוא צחקק לעצמו ולרגע נשמע כמו מטורף. "אנחנו הולכים לשחק משחק קטן." הוא שלף אולר מכיסו והתיישב על כיסא מולי. "אני אשאל אותך שאלות, ובכל פעם שתשקרי לי, או תתחכמי, אני אחרוט עלייך סימן אחד."
"ככה הקורבנות של דילן קיבלו את החריטות שלהם?" שאלתי.
"אני שואל את השאלות פה." הוא נהם ותפס את זרועי. "שאלה ראשונה." הוא הפשיל את שרוולי והחזיק מעל ידי את האולר. "למי סיפרת?"
"אמרתי לך כבר, לפלאפי." האולר נחת במהירות וחתך חתך עמוק בזרועי. הכאב היה חזק ומהיר. טיפות דם החלו לבצבץ ולזלוג במורד זרועי. "תשובה לא נכונה, תעני שוב." הוא סינן. הישרתי אליו מבט והשתדלתי שהוא יהיה קר ואדיש, לא רציתי לחשוף עד כמה כאב לי.
"אם לא הבנת, לא סיפרתי לאף אחד." סיננתי מבעד לשפתיים חשוקות.
"לא, לא," הוא צקצק בלשונו והניף את האולר. "תשובה לא נכונה."
-
לאחר חמש שעות בהן האידיוט, שגיליתי ששמו ג'יימי, עינה אותי והוציא דם מכל חלק חשוף בגוף שלי, דילן אמר לו להחזיר אותי לתא, שם חיכתה לי ערכה של עזרה ראשונה בצירוף של פתק בו נכתב שבפעם הבאה דילן לא יהיה כל-כך נחמד. קימטתי את הפתק בכעס וזרקתי אותו על הרצפה. הרמתי את הערכה של העזרה הראשונה והלכתי לחדר המקלחת. פשטתי את בגדיי בזהירות ופתחתי את המים. תחילה נכנסתי להתקלח. נהרות של מים מהולים בדם התערבלו בחור הניקוז בעודי מקרצפת את הדם הקרוש מהפצעים בעדינות. עכשיו, לאחר שכל הדם נוקה מגופי, יכולתי לראות עד כמה הנזק חמור. לקחתי כמה פיסות צמר גפן מערכת העזרה הראשונה וטבלתי אותן ביוד. לקחתי נשימה עמוקה והצמדתי את החתיכה לאחת השריטות. השריפה הייתה מידית. נשכתי את שפתיי ועד שסיימתי לחטאות את כל הפצעים גם הן דיממו. מאחר ולא ראיתי שום פח, זרקתי את הצמר גפן על הרצפה והלכתי להתלבש בבגדים שאיתם באתי איתם, שחזרו לחדרי נקיים לאחר שהשארתי אותם זרוקים אתמול בלילה. סירקתי את שיערי וקלעתי אותו לצמה עבה שהגיעה עד למותניי. לא יכולתי להתנער מהרגשה מציקה שהייתה לי מאז שבאתי לכאן אתמול, כאילו הייתה לי שאלה ושכחתי אותה בדיוק ברגע שהייתי אמורה לשאול. העייפות שפשטה בגופי הכריחה אותי להניח לבינתיים להרגשה הזו ולהיכנס מתחת לשמיכה. לא עברה דקה ואני כבר שקעתי בשינה עמוקה.
-
"אהמ, דניאל, את יכולה לקום רגע?" קול נבוך חדר לשנתי.
"מה קרה?" מלמלתי אך עדיין השארתי את עיניי עצומות.
"אני צריך שתעזרי לי במשהו." אמר בעל הקול הנבוך. פקחתי את עיניי וראיתי את הגבר הנחמד.
"מה אתה צריך?" שאלתי והעברתי את ידי בשיערי.
"אני מצטער שהערתי אותך," הוא אמר בקול נבוך. "אבל יש לנו בעיה קטנה, ובגלל שאת אישה חשבנו שאולי את תוכלי להתמודד איתה."
"מי זה לנו?" שאלתי והתיישבתי.
"לכל מי ששומר הלילה," הוא ענה. "את יכולה לעזור?"
"כאילו יש לי ברירה אחרת." מלמלתי ודחפתי את השמיכה הצידה. "מה אתה צריך?"
"בואי." הוא סימן לי לעקוב אחריו ויצא מהחדר. נעמדתי ויצאתי אחריו.
"אתה לא אמור לקשור אותי בחבלים כדי שאני לא אנסה לברוח?" שאלתי בלגלוג. זה הצחיק אותו.
"אני לא דילן, ואני לא אחי הגדול, ואני לא חושב שתנסי לברוח, את לא באת לפה סתם." הוא אמר.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"את ילדה חכמה, אני יודע את זה כי דילן שלח אותי ואת ג'יימי לעקוב אחרייך הרבה, ואת לא היית נותנת שיתפסו אותך סתם." הוא אמר בפשטות.
"רגע, אם אתה יודע, למה אתה לא רץ לספר לדילן?" שאלתי בבלבול.
"כי גם אני רוצה שדילן ייתפס, גם אם זה אומר שג'יימי, אני, וכל האנשים שהכרנו כאן נלך לכלא." הוא ענה.
"תגיד, אני יכולה לשאול אותך משהו?" שאלתי.
"אני לא הולך להגיד "כבר שאלת", תשאלי." הוא גיחך.
"איך קוראים לך?"
"ג'ייק." הוא ענה.
"אפשר עוד שאלה?" המשכתי.
"קדימה." הוא אמר.
"למה לך ולאחיך יש שמות אמריקאים?" שאלתי.
"כי אנחנו לא מהארץ, אבל טוב לדעת שאנחנו מאבדים את המבטא, החבר'ה פה עשו לנו את המוות כשהגענו." הוא ענה ונעצר מול דלת חומה וכבדה. "הגענו."
"רגע, מה יש פה?" שאלתי.
"לא ביקשת רשות לשאול." הוא אמר בטון מעט מעצבן.
"נו." התעקשתי.
"את תראי." הוא דפק על הדלת.
"תכנסו." נשמע קולו של ג'יימי.
"הו, יופי." סיננתי וחיכיתי שג'ייק יכנס.
"תלך מפה." נשמעה צעקה בטון ילדותי ומיד אחריה קול של אגרטל מתנפץ. "אני רוצה את דילן!"
"משוגעת זאתי." ג'יימי סינן ואז נעץ בי את מבטו. "אני רואה שהבאת את האסירה."
"היא בת, היא תסתדר איתה." ג'ייק ענה לו בכעס.
"עם מי?" הפרעתי לוויכוח שעוד לא התחיל. ג'יימי פתח את פיו כדי לענות משהו אך צליל של צלחת נשברת כנראה גרם לו לשנות את דעתו.
"טוב, אני לא ארצה להפריע לכן, תיהנו, בנות." הוא אמר ויצא מהחדר.
"אני בן, ואתה יודע את זה." ג'ייק אמר בכעס אך ג'יימי כבר יצא.
"אז... אתה מוכן להגיד לי מה אני עושה פה?" שאלתי בטון אדיש.
"תקשיבי, אסור לך להגיד כלום לדילן, הוא יהרוג אותנו אם הוא ידע שנתנו לך להתקרב אליה, אבל דילן לא פה, והיא רוצה אותו פה, והיא לא מסתדרת עם אף אחד מאיתנו, ו-"
"אוקי, סליחה ששאלתי. תכיר לי את מי שהיא לא תהיה." קטעתי אותו.
"פשוט תיכנסי לשם, את כבר תביני לבד." הוא הצביע על פתח קטן בחדר שהסתיר ווילון. נעצתי בו מבט חודר והתקדמתי לעבר הווילון.
"אתה לא הולך להגיד לי מה אני אמורה לראות פה?" שאלתי. הוא הניד בראשו. נאנחתי והסטתי את הווילון.
הדבר הראשון שראיתי היה בלגן. רסיסים של זכוכית וחרסינה מילאו את הרצפה, מילוי של כריות נח כמעטפת מעל מיטה מעט שבורה, ומאחורי כל זה ישבה מקופלת בפינה ילדה. היא נראתה כבת שש בערך, אולי פחות. שיערה הארוך בהק כלהבה, וכשהסתכלה עליי ראיתי שעיניה הירוקות היו מוצפות בדמעות.
"אני רוצה את דילן." היא מלמלה ומשכה באפה.
"אני לא דילן, אבל אולי אני יכולה לעזור במשהו." הצעתי והתקדמתי אליה בזהירות.
"את לא." היא רטנה בילדותיות וניגבה את עיניה בכף ידה.
"קודם כל, בואי נוציא אותך מהבלגן הזה." הושטתי אליה את ידי. היא נעצה בה מבט חושד אך לא הזיזה אף איבר בגופה. "קדימה," נאנחתי. "אני מבטיחה שאם את לא תנשכי אני לא אנשך." חייכתי בניסיון לעודד אותה. זה עבד. היא חייכה חיוך קלוש ואחזה בידי. "הרבה יותר טוב." עזרתי לה לפלס את דרכה בין השברים והוצאתי אותה מהחדרון הקטן.
"אני רואה שאתן מסתדרות, אני אשאיר אתכן לבד." ג'ייק אמר בשנייה שנכנסנו ויצא מהדלת.
"פחדן." סיננתי והובלתי את הילדה לעבר המיטה הגדולה שניצבה באמצע החדר. "את רוצה לספר לי מה קרה?" שאלתי. היא השפילה את מבטה והנהנה. "אז קדימה, אני פה כדי להקשיב."
"מחר זה יום ההולדת שלי, אני אהיה בת חמש, ודילן הבטיח לי שהוא ייקח אותי החוצה, אבל עכשיו הוא שלח את ג'יימי להגיד לי שהוא לא יכול." היא אמרה באותו טון מאוכזב של ילדה קטנה שמסוג לגרום אפילו לאריה לרחם עליה. "בכל יום הולדת שלי הוא מבטיח שנצא, והוא אף פעם לא מקיים."
"אל תהיי עצובה," הנחתי את ידי מתחת לסנטרה והרמתי את ראשה. עכשיו, לאחר שהדמעות נעלמו מפניה, יכולתי לראות קומץ נמשים בהירים מפוזר על אפה ומתחת לעיניה. "אם זה מנחם אותך, גם אני לא יכולה לצאת החוצה."
"למה?" היא שאלה בסקרנות.
"גם לי דילן לא מסכים." עניתי תשובה אמיתית ומעט מתחמקת.
"כמה זמן את פה?" היא שאלה.
"זה היום השני שלי, ושלך?" שאלתי גם אני.
"אני פה מאז יום ההולדת של גיל שנה שלי, אימא שלי נהרגה ואבא שלי ברח אז דילן אימץ אותי." היא לא נשמעה כמו ילדה שעומדת לחגוג את יום הולדת החמישי, היא נשמעה כמו אישה צעירה העומדת לחגוג את יום הולדת העשרים.
משהו בסיפור שלה נשמע לי מוכר. חתיכות הפאזל החלו להתחבר במוחי. יום הולדת שנה, אימא נהרגה, אבא "ברח", היא עוד מעט בת חמש, הוא בן עשרים ושבע, ויש להם את אותו הניצוץ בעיניים, אבל אין סיכוי... או שיש?
"אני חושבת שלא עשינו את ההיכרות שלנו בצורה נכונה." אמרתי והושטתי את ידי ללחיצה. "אני דניאל, ואת?"
איכשהו, ידעתי את התשובה לפני שהיא לחצה את ידי ואמרה את שמה. "אני גל."
----

מחר פרק אחרון. פאק.

אוקיי, בלי לחץ, אבל... אין לי סיפור מוכן להעלות אח"כ. אני צריכה לשבת ולכתוב חדש. אני צריכה לסיים 3 פרקים של סיפור אחר ואז לשבת ולכתוב סיפור חדש.

אוקיי.

אני מניחה שנתראה מחר... שבת שלום ^^