חיה את החיים שלה

פרק 4

"מה אתן עושות פה?" הוא שאל בטמטום. מה כבר יש לי לעשות פה, לחפש חתן?
"זה בית ספר, אני תלמידה, מה אני עושה פה?" שאלתי אותו בטון ציני. אחותי המתה התגלתה אליי בחלום, אחי הגדול שלא ראיתי שנים עובד בבית הספר החדש בו אני לומדת, אם יש עוד קרוב משפחה שאני לא אמורה לראות יותר שרוצה לצוץ, עכשיו זה הזמן המתאים.
"דניאל, רון, תשאירו אותנו לבד." אמא התאוששה מההלם הראשוני ואמרה בנוקשות. היא הסתכלה על בן מבעד לעיניים מצומצמות, ואם לא הייתי יודעת, לעולם לא הייתי מנחשת שיש ביניהם קשר דם.
"אבל, אמא-" פתחתי את פי כדי לנסות לשכנע אותה לתת לי להישאר.
"בלי אבל!" היא קטעה אותי. "תשאירו אותנו לבד."
"בואי." אמר לי רון והוציא אותי מהחדר של בן.
"היה כבר צלצול?" שאלתי אותו כשראיתי שהחצר ריקה.
"כנראה." הוא השיב והחל להוביל אותי לעבר בניין הכיתות.
"אני יודעת שאתה רוצה לדעת מה הסיפור עם בן." אמרתי לו.
"את קוראת מחשבות או משהו כזה?" הוא שאל בקול מובך.
"משהו כזה," עניתי לו. "אבל אני לא יכולה לספר לך יותר מדי."
"לא ביקשתי שתספרי לי יותר מדי," הוא אמר. "לא ביקשתי שתספרי לי כלום."
"אה, אז לא לספר? בסדר..." אמרתי ומשכתי בכתפיי בחוסר אכפתיות.
"לא אמרתי שאני לא רוצה שתספרי לי, אמרתי שלא ביקשתי שתספרי לי." הוא מיהר להגיד וגרם לצחקוק קצר לפרוץ מפי.
"בן הוא אחי הגדול," אמרתי לו. "זה כל מה שאני יכולה לספר."
"וואו, בחיים לא הייתי מנחש שהוא אחיך הגדול, זה לא שקראת לו אח גדול מול הפרצוף שלי או משהו כזה." הוא אמר בציניות.
"מצטערת, יותר מזה אסור לי לספר." אמרתי, ולאחר היסוס קל, הוספתי, "לא ראיתי אותו כבר שש שנים."
"למה לא? תמשיכי לזרוק לי פיסות מידע ולא לספר לי את כל הסיפור," הוא אמר בקול דרמטי. "זה אפשרי למות מסקרנות?"
"אם זה היה אפשרי ההלוויה שלי הייתה מתקיימת עכשיו." מלמלתי לעצמי כשבמוחי התרוצצה מחשבה על היומן של אריאל.
"מה?" שאל רון באי הבנה.
"כלום." התנערתי. "איפה הכיתה?"
"בפניה הבאה." הוא ענה לי.
"תחרות ריצה עד לשם?" שאלתי אותו וחיוך שובב עלה על שפתיי. לא באמת רציתי לרוץ, אבל הייתי צריכה להסיח את דעתו.
"את תפסידי." הוא הזהיר אותי.
"נשמע שאתה מפחד." התגריתי בו.
"את הולכת להפסיד." הוא אמר והתחיל לרוץ.
"היי!" מחיתי. "לא הוגן!"
"החיים לא הוגנים." הוא צעק לי והמשיך לרוץ.
"ספר לי על זה." מלמלתי והתחלתי לרוץ. הייתי סנטימטרים ספורים לפני הפניה כשמישהו הגיח מצידה השני. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת.
"סליחה, אני כל כך מצטערת." מלמלתי וקמתי.
"כדאי לך להיות." אמר הנער שלפניי בעצבים גלויים.
"אם אתה תגיד לי שהרסתי לך את בגדי המעצבים שנתפרו בהזמנה מיוחדת אני אתחיל להילחץ." אמרתי לו ותכננתי להתחיל לרוץ, לא הסתכלתי בכלל על הנער.
"את נראית גם ככה לחוצה. חננה קטנה שמאחרת ליום הראשון?" הוא עקץ אותי.
"אני באמצע תחרות ריצה, אין לי כוח לעצבים של נערה מתבגרת במחזור שלך, ביי." אמרתי לו והמשכתי לרוץ.
"אמרתי לך שתפסידי." אמר רון בשמחה וחייך חיוך ניצחון כשהגעתי אליו.
"כשאמרתי תחרות ריצה התכוונתי לתחרות הוגנת, לא לתחרות שבה אתה מתחיל לרוץ לפניי וילד מטומטם מתנגש בי." רטנתי והתנשפתי, אני ממש לא בכושר.
"ילד מטומטם?" שאל רון בקול מופתע. "מי?"
"סתם איזה אחד, לא ממש שמתי לב למראה שלו." אמרתי לו.
"היחיד שראיתי פה היה ליאם." הוא אמר בקול מהורהר.
"נו, אז כנראה שזה הליאם הזה, תפתח כבר הדלת, חם לי." אמרתי לו בקוצר רוח.
"את לא רוצה להירגע קצת? לסדר את עצמך ולשתות מים?" הוא שאל.
"אני בסדר," גיחכתי. "אבל תביא מים."
"את יכולה להגיד בבקשה את יודעת, תהיי קצת מנומסת." הוא אמר והגיש לי את בקבוק המים, לרגע הוא נשמע כמו אמא שלי.
"אני יכולה, אבל אני לא ילדה מנומסת." אמרתי ולגמתי מבקבוק המים שלו.
"שמתי לב." הוא חטף לי את הבקבוק מהיד.
גיחכתי. "מסתבר שלא רק אני ברברית."
"מסתבר." הוא אמר לי ופתח את דלת הכיתה.
"אדון מאור, איך התגעגעתי לאיחורים שלך." קידמה אותנו המורה בברכת שלום צינית. "ומי את?"
"דניאל אלון," אמרתי למורה. "התלמידה החדשה."
"למה איחרתם?" היא שאלה אותנו.
"סיבות אישיות, אני בטוחה שעוד מעט תביני." אמרתי לה במעט חוצפה וחייכתי חיוך תמים.
"התחלה מעניינת." היא אמרה בטון קריר. "תתיישבו."
הילדה הג'ינג'ית שראינו בהפסקה נופפה לרון וסימנה לו לשבת לידה. רון הסתכל עליי במבט מתנצל.
"לך," לחשתי לו. "אני אשב מאחוריכם."
"בסדר." החזיר לי והלך להתיישב ליד הג'ינג'ית. התקדמתי בעקבותיו והתיישבתי בשולחן שמאחוריהם בעוד המורה ממשיכה את נאומה 'המרתק', שנקטע כשנכנסנו לכיתה. חלק מהתלמידים שיחקו בפלאפונים שלהם, חלק מהתלמידים התכתבו עם חבריהם לשולחן אבל הרוב פשוט השעינו את ראשיהם על כפות ידיהם ובהו במורה במבט מזוגג. כיתה טיפוסית.
"פסט..." לחש לי רון.
"מה?" שאלתי אותו.
"קחי." הוא העביר לי פתק לבן וקטן.
"מה זה?" שאלתי אותו.
"תקראי." ענה לי וחזר לבהות במורה.
פתחתי את הפתק. 'מאמצב? –ג'יני הג'ינג'ית ורון האווירון.-'
וואו, המקום הזה מוחק לאנשים את מעט תאי המוח איתם נולדו. גיחכתי והוצאתי עט מהתיק.
'הכל טוב. הייתי שואלת אתכם בחזרה מה קורה אבל אני שמה לב שהמצב לא טוב.' שלחתי להם את הפתק בחזרה.
'למה לא טוב?' הם החזירו לי.
'ג'יני הג'ינג'ית ורון האווירון... משום מה הכינויים האלה מפעילים אצלי נורת אזהרה בקשר למצב נפשי מעורער.' שלחתי להם את הפתק.
ג'יני הסתובבה אליי בפרצוף מלא תדהמה מזויפת. 'מצב נפשי מעורער?!' היא סימנה עם שפתיה.
חייכתי חיוך משועשע ופניתי להקשיב למורה, שבדיוק סיימה את נאומה, כמו כל מורה רגילה, במילים: "ואני מצפה להשקעה מלאה מצדכם." שלוש דפיקות נשמעו ולכיתה נכנס נער גבוה ושרירי. לא שרירי כמו אלו שנראים כאילו דחפו להם כדורי בייסבול מתחת לעור אבל בכל זאת שרירי. שיערו החום נח על מצחו בצורה מעט פראית ועיניו הכחולות נצצו בשעשוע כשהגיש למורה מחברת ירוקה.
"שלחתי אותך להביא את היומן מחדרו של בן לפני חצי שעה, איפה היית?" שאלה אותו המורה ולקחה מידו את היומן.
"מצטער, בן דיבר עם מישהי ואמר לי שהוא כבר יתפנה אז חיכיתי." הסביר הנער, מהשנייה הראשונה ששמעתי את קולו ידעתי שהוא הנער שהתנגשתי בו.
"זה ליאם." לחש לי רון.
"אני יודעת." לחשתי לו בחזרה.
המורה פתחה את היומן וצרחה קצרה נפלטה מפיה. תלמידי הכיתה החלו לצחוק.
"ליאם!" היא שאגה. "בוא לכאן."
ליאם צחק. "אמרת לי לשבת, עכשיו את אומרת לעמוד, את במצב רוח לא החלטי היום." הוא אמר וכמו כל בת סטריאוטיפית בסרטי קומדיה רומנטית למתבגרים – בנות הכיתה החלו לצחוק.
חבורה של פאתטיות. חשבתי לעצמי בבוז.
"ככה אתה מתחיל את השנה החדשה? שם לי ג'וק מת ביומן?" המורה הטיפה לו.
"איך את יודעת שזה הייתי אני? ואם הג'וק נכנס ליומן בחדר של בן?" התגונן ליאם.
"בן סטרילי מדי," מצאתי את עצמי מגנה על אחי הגדול. "אין לג'וקים מה לחפש אצלו בחדר."
ליאם צחק. "האצנית הקטנה, לפחות זכית בתחרות?"
"לא, לצערי התנגשתי במישהו מטומטם שעיכב אותי." עקצתי אותו.
"את השיחה שלכם תמשיכו בהפסקה." אמרה המורה. "ליאם, שב. אני לא רוצה לרתק אותך ביום הראשון ללימודים אז אני לא אעשה את זה, אבל בפעם הבאה שתעשה תעלול כזה אני ארתק אותך לכל כך הרבה זמן שאתה תתייחס לחדר ריתוק כאל הבית השני שלך."
"תודה." אמר ליאם וחזר למקומו.
המורה ניערה את היומן והתחילה להקריא שמות.
"אורטל כהן."
"כאן."
"אליאור אגדתי."
"כאן."
"דניאל אלון."
"כאן." אמרתי.
"אריאל אלון."
דממה השתררה בכיתה. המורה הרימה את מבטה והסתכלה עליי.
"היא לא... היא לא תלמד פה." הצלחתי להגיד למרות הגוש שנתקע לי בגרון.
"היא רשומה פה כתלמידה." אמרה המורה באי הבנה.
"זאת טעות, היא לא תבוא ללמוד פה." אמרתי בקול הכי אדיש שהצלחתי לגייס ומצמצתי בעיניי.
"אבל-" אמרה המורה ונקטעה על ידי דפיקה בדלת.
"כן?" שאלה המורה. הדלת נפתחה.
"לאה, אני צריך לדבר איתך רגע בחוץ." נכנס בן לכיתה.
"אני חוזרת עוד חמש דקות, תשתדלו לא לפוצץ את הכיתה." אמרה המורה ויצאה עם בן.
"אריאל?" הסתובבו אליי רון וג'יני.
"נעים להכיר גם אותך ג'יני." גיחכתי בניסיון להסיח את דעתם.
"את לא תתחמקי מזה!" הזהיר אותי רון. "מי זאת אריאל?"
"אני לא רוצה לדבר עליה." אמרתי להם.
"אבל-"
"בבקשה." התחננתי.
"בסדר," אמרה ג'יני. "אבל אם את רוצה לדבר אנחנו פה."
"תודה." נאנחתי בהקלה.
"היי, דניאל," צעק ליאם. "מי זאת אריאל?"
"לא עניינך." עניתי לו בקרירות.
"פגעתי בנושא רגיש?" הוא גיחך.
"עוד מעט אני אפגע לך במקום רגיש." הזהרתי אותו בעוד רון וג'יני מצחקקים. ליאם פתח את פיו כדי להגיד משהו אך המורה ובן נכנסו לכיתה וגרמו לו לשתוק. המורה ניגשה לעבר היומן שלה וסימנה משהו.
"דני, כשאני אסיים לעבוד אני צריך להסיע אותך הביתה אז אל תסתובבי במקומות מוזרים." אמר לי בן. תלמידי הכיתה הסתכלו עליו במבט מוזר.
"אמא לוקחת אותי הביתה." אמרתי לו ביובש.
"דיברתי עם אמא והיא אמרה לי לקחת אותך, היא סיפרה לי על מה שקרה לך היום בבוקר." אמר בן.
"רכלנית..." מלמלתי.
"מה שקרה לך יכול להיות דבר מסוכן, היא דואגת לך." הגן עליה בן.
גלגלתי את עיניי בבוז. "כבר שנתיים לא מילאת את תפקיד האח הגדול, אל תנסה למלא אותו עכשיו." עקצתי אותו.
הוא נאנח. "נדבר אחרי הלימודים." אמר והלך.
"את אחותו של בן? כיף לך." אמר ילד אחד וגרר אחריו את כל הכיתה להביע את דעתם על הקשר המשפחתי בין בן לביני.
"מספיק," השתיקה אותם המורה. "יש לכם עכשיו הפסקה של רבע שעה ומיד אחריה באולם הגדול יש טקס, אחריו אתם משוחררים." היא אמרה ויצאה מהכיתה.
הכנסתי את דבריי לתיק ונשענתי על משענת כיסאי.
"בואי." אמרה לי ג'יני.
"לאן?" שאלתי אותה באי הבנה. "בן אמר לי לא להסתובב במקומות מוזרים."
"לקנות משהו לאכול, הקפיטריה היא לא מקום מוזר ואני מורעבת." היא ענתה לי.
"את באמת נראית כאילו את מרעיבה את עצמך." העיר לה רון ובתשובה היא הרביצה לו.
"תעשו לי טובה, אל תדברו על הרעבות." ביקשתי מהם.
"או-קיי...?" אמרה ג'יני והסתכלה עליי במבט שואל.
"תודה, עכשיו בואו נלך לקנות לך משהו לאכול." אמרתי ויצאתי מהכיתה לפני שהם יספיקו לשאול משהו.
"אז... איך עובר עלייך היום הראשון שלך?" שאל אותי רון כשהם השיגו אותי.
"עובר, רק שיגמר כבר." עניתי לו.
"עוד מעט, הקפיטריה שם." אמרה ג'יני והובילה אותי לעבר מבנה גדול וישן.
"כנסו אתם, אין לי כוח להיכנס לשם." אמרתי להם והתיישבתי על ספסל עץ חום שבדיוק היה לידינו.
"למה?" שאל רון.
"אני מעדיפה לשבת בחוץ, כנסו ותחזרו מהר." זירזתי אותם ונתתי לכל אחד מהם דחיפה קטנה.
"כבר חוזרים." אמרה ג'יני ורצה עם רון לעבר המבנה.
נשענתי לאחור ועצמתי את עיניי.
"אז... מי זאת אריאל?" הופיע ליאם לידי.
"תעשה לי טובה, תעוף ממני." אמרתי לו ולא טרחתי לפתוח את עיניי.
"מי עכשיו בעצבים של אישה במחזור?" הוא התגרה בי.
"אתה מוזמן להמשיך לעצבן אותי, רק שמחובתי להזהיר אותך... אני ממש קרובה לנקודה שבה אפגע לך במקום רגיש שבגללו תשיר סופרן במשך חודש." הזהרתי אותו.
"הלכתי." הוא אמר בטון מבוהל ורץ מהמקום. בנים יכולים להיות כל כך צפוים לפעמים.
"תודה לאל." נאנחתי.
"אין צורך להודות לי, באמת, רק... על מה?" נשמע קולו של רון לידי.
"כלום." אמרתי לו.
"דניאל, אני נוסע עכשיו, בואי." אמר בן מאחוריי.
"אבל יש שיחה באולם." אמרתי לו.
"דיברתי עם המורה שלך, בואי." הוא אמר.
"נתראה מחר." נפרדתי מרון ומג'יני ונתתי לבן לגרור אותי לעבר מגרש החנייה.
"מה הרכב שלך?" שאלתי אותו, אף אחת מהמכוניות שהיו בחניה לא נראתה הטיפוס של בן.
"זה." הצביע בן על אופנוע גדול ושחור.
"וואו," אמרתי, ולרגע זנחתי את ההבעה המתנשאת שלי. "אמא הסכימה שתסיע אותי הביתה על הדבר הזה?"
"מה שאמא לא יודעת לא יזיק לה." הוא אמר והושיט לי קסדה כחולה.
"אתה באמת חושב שאני אשים את הקסדה הזאת?" שאלתי אתו בגיחוך.
"אני לא חושב, אני בטוח." הוא אמר והניח על ראשי את הקסדה. "קדימה, תעלי." הוא התיישב ואני מאחוריו.
"עוד כמה זמן נגיע?" שאלתי אותו.
"עשר דקות." הוא ענה לי ולחץ על הגז.
הנסיעה עברה בשתיקה. מלבד העובדה שהרוח שאגה באוזנינו, שנינו היינו מובכים מכך שידיי היו כרוכות סביב בטנו של בן במעין חיבוק, לא חיבקתי אותו כבר שש שנים.
"זה פה." אמרתי לו והצבעתי על הבית הלבן שבקצה הרחוב. בן החנה את האופנוע ועזר לי לרדת ממנו.
"אתה מוכן?" שאלתי אותו לאחר שהורדתי את הקסדה.
"לא." הוא הודה.
"אין לך ברירה." אמרתי לו ופתחתי את השער.
"את חושבת שאבא יכעס עליי?" הוא שאל ולרגע נדמה היה שאני אחותו הגדולה.
"אני עדיין כועסת עלייך." אמרתי לו בחיוך ציני.
"וואו, את יודעת איך לעודד אנשים." הוא אמר בקול סרקסטי.
"כן, הייתי צריכה לעודד את עצמי כשאתה לא היית שם בשביל זה." עקצתי אותו ופתחתי את הדלת.
אמא הייתה בסלון, היא ישבה על הספה וראתה טלוויזיה.
"איפה אבא?" שאלתי אותה.
"למעלה, הגיע הזמן." היא אמרה ולא התעניינה אפילו איך היה בבית הספר. "אדם, בוא רגע."
בן תפס את ידי בפחד.
"מה את רו-" שאל אבא בעודו יורד במדרגות אך כשראה את בן השתתק.
"היי אבא." אמר בן בקול שניסה להיות רגיל. "אפשר לדבר?"

----
חג אייקון שמח! מי באה מחר? אני הולכת להיות שם משלוש וחצי בערך, ואהיה גם מחרתיים וביום חמישי!

מצטערת אם הפרק קצת פחות ערוך היום. צומחת לי שן בינה וכואב לי והיא מנטרלת לי את המוח (שגם ככה לא עובד משהו!)

בכל אופן... נתראה מחר ^^