חיה את החיים שלה

פרק 30

'יש בעיה, אני צריכה הסעה היום לבית אבל האנשים של דילן עוקבים אחריי, מה לעשות?' שלחתי הודעה לירון מתחת לשולחן בלי שהמורה תשים לב. לא עברה חצי דקה והוא החזיר לי הודעה.
'תחכי, אולי הם יעזבו במהלך היום, אם לא אני אשלח מישהו לאסוף אותך.' ההודעה ממנו אמרה.
'אתה באמת רוצה לערב בסיפור הזה עוד אנשים?' שלחתי לו.
"דניאל אלון!" שאגה המורה.
הרמתי אליה את מבטי במהירות וחייכתי חיוך תמים. "כן, המורה?"
"תביאי לי את זה מיד!" היא אמרה בקול כועס.
"כמובן." אמרתי בקול אדיש ונעלתי את הפלאפון שלי, ומזל שכך, כי המורה רצתה להקריא את ההודעות בפני כל הכיתה.
"זה נשאר אצלי עד סוף היום." המורה הכניסה את הפלאפון למגירה בשולחנה וחזרה ללמד.
"אני אצטרך אותו בהפסקה." אמרתי.
"היית צריכה לחשוב על זה לפני שהשתמשת בו במהלך השיעור." היא אמרה בטון מתנשא.
הסתכלתי על הכיתה, שמחצית מתלמידיה שיחקו בפלאפון מתחת לשולחן, והחזרתי את מבטי למורה.
"אין לי איך לחזור היום הביתה , אני צריכה להתקשר לאימא שלי ולשאול אותה מה לעשות." שיקרתי חלקית. באמת אין לי איך לחזור, אבל התשובה לא תבוא מאימא שלי.
"אז את תקבלי אותו בסוף ה-" היא אמרה וסוף דבריה נבלע בצלצול המחריש של בית הספר.
"כלומר, עכשיו?" לא הורדתי את מסכת התמימות.
"כן," היא רטנה. "עכשיו." היא הלכה לעבר שולחנה והוציאה מהמגירה את הפלאפון שלי.
"תודה." לקחתי אותו מידיה ופתחתי במהירות את ההודעה הבאה של ירון.
'מי אמר שאני הולך לערב בזה אנשים אחרים?'
'אמרת שתשלח מישהו לאסוף אותי, זה דיי נשמע כאילו אתה הולך לערב עוד מישהו.' החזרתי לו.
'אל תדאגי, מפונקת, יהיה מישהו שייקח אותך מבית הספר.' הוא שלח לי.
'אבל זה מסוכן.' התעקשתי על אותו עניין.
"דניאל, אני יכול לדבר איתך?" שמעתי את קולו של ליאם לידי.
לקחתי נשימה עמוקה ושיוויתי לקולי טון אדיש. "כן?"
הוא התיישב על השולחן לידי ונשען על הקיר. "את מתכוונת לספר לי מה עובר עלייך?" שאל.
הרמתי אליו את מבטי. "שום דבר לא עובר עליי."
"ברור, בגלל זה יום אחד את אומרת שאת אוהבת אותי וביום למחרת מעיפה אותי ואת כל החברים הכי טובים שלך לעזאזל." הוא אמר בקול ציני.
"אתה מוכן ללכת?" שאלתי בקול חסר רגש.
"מה?" הוא שאל ללא הבנה.
"ללכת, אתה יודע, להזיז את רגל ימין ואז את שמאל." פירטתי בעוקצנות.
"אני יודע מה זה ללכת, השאלה שלי היא למה את רוצה שאני אלך?" הוא אמר בשלווה.
"כי יש לך בחורה חדשה שמחכה לך, ובנות לא אוהבות שמשאירים אותן לחכות." הישרתי אליו את עיניי הסגולות.
"דני, אני לא-" הוא התחיל להגיד.
"קוראים לי דניאל," אמרתי בקרירות. "ואמרתי לך ללכת."
הוא נאנח וירד מהשולחן.
לפני שיצא מהכיתה שלח לי מבט עצוב שגרם לי לרצות לרדוף אחריו ולספר הכל, כמובן. רק הידיעה שהחיים של כל הקרובים אלי יהיו בסכנה אם הם ידעו מנעה ממני לעשות זאת.
נאבקתי בדחף להניח את ראשי על השולחן ולהירדם. אחרי לילה ללא שינה אני יודעת שאקום רק מחר בבוקר, ולא משנה כמה אני אוהבת את בית הספר הזה, אני לא מוכנה לישון בו. עצמתי את עיניי ונשענתי לאחור.
"אני לא ממליץ לך לעצום עיניים, את תירדמי ותישארי פה עד מחר בבוקר." שמעתי את בן מפתח הכיתה.
"אני לא אירדם." מלמלתי. הוא צחק.
"אני כבר רואה עד כמה ערנית את." אמר. "עכשיו, תפתחי את העיניים ותנהלי איתי שיחה."
"למה?" פתחתי חצי עין וראיתי שהוא התיישב לידי.
"כי ציפור קטנה לחשה לי ולכל הקפיטריה ש-"
"-אני וליאם נפרדנו ואני לא מדברת עם אף אחד." השלמתי אותו.
"בדיוק." אמר. "ועכשיו אני מחכה להסבר."
"ולמה שאני אספק לך אותו?" שאלתי.
"כי אני צריך לספק הסברים למארי." ענה.
"הייתי צריכה לדעת שתרוץ לספר לה..." גיחכתי.
"נו, ברור, העולם הזה קם על רכילות." הוא רכן לעברי ומצמץ באופן מוגזם. "אז קדימה," עכשיו קולו היה גבוה וצווחני. "ספרי לי מה קרה."
"אתה מטריד אותי כרגע. מאוד." אמרתי ופערתי את עיניי כדי לשוות לעצמי מבט מבוהל.
"אני אחיך הגדול, זה התפקיד שלי." הוא משך בכתפיו. "את הולכת להתחמק עוד הרבה?"
נאנחתי. "פשוט הבנתי שאני לא אדם חברותי, זה הכל." קיוויתי שהקול שלי נשמע אדיש.
"ברור," בן לא האמין לי. צלצול בית הספר נשמע ובן נעמד. "אם בכל זאת תרצי לספר לי מה באמת קרה אני אשמח לשמוע." הוא יצא מהכיתה ומספר שניות לאחר מכן היא התמלאה בתלמידים צוחקים וצווחים.
"אני אשמח אם תשבו לרגע, יש לי הודעה." נשמע קולה של המנהלת בפתח הכיתה. מדהים איך אדם אחד מצליח להשתיק ברגע את הכיתה הרעשנית ביותר. "יופי," היא נכנסה לכיתה ונעמדה ליד שולחן המורה. "כפי שידוע לכולכם, המורה רינה עברה תאונת דרכים אתמול וכרגע היא מאושפזת במצב אנוש בבית החולים." מלמולים החלו להישמע בכיתה. "ולכן," קולה של המנהלת גבר. "הבאנו לכם מחנך חדש שייקח את מקומה. אני מצפה מכם לשיתוף פעולה מלא." היא ניגשה לדלת הכיתה ופתחה אותה. "תכנס."
"קוראים לי ערן אלבז-" לכיתה נכנס בדיבור אדם גבוה לבוש חליפה, שיערו שחור קצוץ ועיניו חומות וקרות. הוא מוכר. מוכר מדי. אני חייבת להיזכר מאיפה. "-ואני מקווה שנוכל לעבור את הזמן עד שהמחנכת שלכם תתאושש בצורה הטובה ביותר." סיים לדבר.
רק כשהמנהלת יצאה מהכיתה הבנתי. רציתי להרביץ לעצמי על זה שלא זיהיתי אותו קודם, הרי רק לפני חצי שעה הוא עמד במרכז המדשאה.
מסתבר שדילן בר-לב לא מסתפק בהריסת החיים שלי מרחוק, הוא חייב גם להיכנס לבית הספר שלי בשביל זה, ואם זה ככה אני חייבת להיות עוד יותר זהירה.
הימים הבאים לא הולכים להיות פשוטים בכלל.
-
אני חשבתי על הימים הבאים, אבל בכלל לא על היום הזה. הלימודים הגיעו לסיומם ועדיין נשארתי בלי דרך ללכת הביתה.
"תלכי באוטובוס," ירון הציע אחרי שברוב חוכמתי החלטתי להתקשר אליו לשאול מה לעשות. "מפונקת."
"אני לא יכולה, אני פצועה יותר ממישהו שהעז להשאיר משהו בצלחת בארוחת שישי אצל סבתא מרוקאית." אמרתי לו והפכתי את הכיסא שלי.
"אוח', אי אפשר איתך." הוא רטן.
"כן, וכרגע אני צריכה להגיע הביתה, איך עושים את זה?" הרמתי את הכיסא שלי בידי הבריאה ויצאתי מהכיתה.
"מי נמצא כרגע בבית הספר?" הוא נאנח ושאל.
"לא יודעת, אני רואה רק את השרת וכמה מתלמידי י"ב." עניתי לו.
"בסדר, אני אבוא לקחת אותך." אמר.
"אה, באמת?" שאלתי בטון עוקצני. "ומה תעשה עם ערן כאן?"
"אמות ואאשים אותך?" הציע.
"מצחיק." סיננתי. "תפגוש אותי בחנייה של הבניין שמול בית הספר."
"כן, בוס." הוא אמר בטון של חייל.
"באיזה צבע הרכב שלך?" גלגלתי את עיניי ושאלתי.
הוא השתהה מעט לפני שענה. "כחול."
"אתה לא בטוח שהרכב כחול?" שאלתי בבלבול.
"אני לא בטוח שאפשר לקרוא לזה רכב."
-
"סינדרלה, אלא אם כן את מחכה לדלעת ועכברים, את מוזמנת להיכנס." נשמע קולו של ירון מתוך רכב הרוס בצבע כחול דהוי.
"כרגע הדלעת והעכברים נשמעים כאפשרות ממש טובה." מלמלתי. "מה זה?"
"זה," ירון הדגיש. "הוא רכב המילוט שלך כרגע, אז תכנסי ותסתמי."
"אתה בטוח שזה לא יתפרק?" שאלתי בחשש בעודי נכנסת למושב שליד הנהג וחוגרת את עצמי.
"כ-כן, בטח." הוא לא נשמע בטוח במיוחד, אבל החלטתי להניח לזה לעכשיו, יש לנו בעיות יותר דחופות.
"מצאת משהו חדש?" שאלתי בעוד הרכב החדשני שלו מקרטע בכביש.
"כן, הרבה, אבל עוד מוקדם מדי לדעת מה נחוץ ומה לא." הוא ענה לי.
"ועכשיו תזנח לרגע את הדיבור של סדרות הפשע הגרועות ותדבר בעברית." ביקשתי.
"מצאתי כמה דברים, אבל רובם ישנים, אני עדיין לא בטוח אם יש משהו עדכני." הסביר.
"בשביל מה אני מעסיקה אותך?" נאנחתי.
"את לא, אני מסכן את החיים שלי מרצוני החופשי." הוא ביטל את דבריי.
"אז למה אני משלמת לך?" שאלתי.
"את לא, הכל בסדר?" הטון שלו היה יותר משועשע משואל.
"אני עייפה." רטנתי והשענתי את ראשי לאחור.
"הקופה הנרדמת, תתעוררי, עוד כמה דקות נכנס לרחוב שלך." ירון דחף אותי עם מרפקו.
"לא נרדמתי-"
"-רק נמנמתי," הוא השלים אותי. "כן, אני מכיר את זה, אבל אסור לך אפילו לנמנם."
"אתה רע." אמרתי.
"לא, אני מציאותי," תיקן אותי. "אם את תלכי לישון אני אצטרך להעיר אותך, אבל בגלל שלא ישנת כל הלילה אני לא אצליח, ואז אני אצטרך להרים אותך לתוך הבית שלך, ואם נתעלם לרגע מהעובדה שאני חצי נכה נתייחס לעובדה שאימא שלך לא תשתגע על המראה שלך ישנה בידיים של גבר בן עשרים ושבע, את לא חושבת?" שאל בתמימות.
עיניי נפקחו במהירות וגבי הזדקף כאילו מעצמו. "אני? נמנמתי? מה פתאום?"
ירון צחק. "זה מה שחשבתי."
"יש לך טלפון." הערתי לו.
"מה?" הוא שאל בבלבול.
"הפלאפון שלך, הוא רוטט." הסברתי ולקחתי את הפלאפון, שנזרק בין המושבים.
"תהיי בריאה, יש לך שמיעה של עטלף." הוא אמר.
"תמיד אהבתי את באטמן." גיחכתי.
"מה הקשר?"
"הוא היה איש העטלף."
"זה לא היה ספיידרמן?"
"כמה יחידות עשית באנגלית?"
"חמש."
"משום מה אני מתקשה להאמין לך."
"למה?"
חיכיתי כמה שניות ואז הוא הבין.
"הרבה זמן לא שמעתי אנגלית." תירץ.
"אני בטוחה." אמרתי בסבר פנים רציני.
"מי התקשר?" הוא החליף נושא.
"זאת הודעה." אמרתי. "לקרוא?"
ירון הנהן בלי להסיר את עיניו מהכביש.
"צריך קוד." אמרתי. "איזה מין אדם שם קוד להודעות שלו?"
"תקלידי אחד, שתיים, חמש, שלוש." הוא התעלם מהשאלה האחרונה שלי.
"ועוד קוד קל." מלמלתי לעצמי.
"דניאל," הוא אמר בטון מזהיר. "אני אעיף אותך מהדלת."
"הביטוי הוא 'אני אעיף אותך מהחלון'." הערתי לו.
"החלון תקוע."
"תגיד, מאיזו מזבלה הוצאת את הרכב הזה?"
"לא מקום שילדה בגילך אמורה להכיר."
"קשיש." לעגתי לו.
"קטינה." הוא לא נשאר חייב.
"אתה תמות לפניי." צחקתי.
"מה כתוב בהודעה?" הוא לא הגיב לעקיצה האחרונה.
"ירון, מצאתי בשבילך את מה שחיפשת, תבוא למקום הרגיל ותביא את החומר." הקראתי. "אתה עושה עסקאות סמים?" שאלתי באי אמון.
"את ההוכחה שהסטיגמה על הבלונדיניות כוללת גם בנות עם שיער שחור." הוא נאנח.
"מי שלח לך את ההודעה, ולמה הוא אמר שאתה צריך להביא לו חומר? אני לא מתעסקת עם סוחרי סמים." הזהרתי אותו.
"חבר שאת לא צריכה לדעת את שמו, וכשהוא אומר חומר הוא מתכוון לכל מה שאספתי עד עכשיו על דילן, הוא עוזר לנו." הוא ענה לי. "ואני באמת חושב שאת צריכה ללכת לישון עכשיו."
"למה?"
"כי את מדברת יותר שטויות מתינוק שהרגע למד לדבר."
-
"אימא, אני בבית." נכנסתי בצליעה לכניסה וזרקתי את התיק על הרצפה.
"בואי לסלון, מיד." היא אמרה לי בטון קשוח שגרם לי לחשוב במהירות אם עשיתי משהו רע בימים האחרונים. לא, אני נקייה.
"מה קרה?" שאלתי והתיישבתי על הספה.
"אני בחיים לא האמנתי שהבת שלי תעשה לי דבר כזה." היא אמרה בדרמטיות.
"הבת שלך תשמח לשמוע מה היא עשתה לפני שהיא תתחיל להגיד שהיא לא." אמרתי לה.
"בואי נראה." היא קמה ממקומה והתחילה להתהלך בסלון. "נפרדת מכל החברים שלך ומליאם למרות שרק שלשום הוא ישן פה ונראיתם כמו זוג יונים, את נראית כאילו לא ישנת כל הלילה ובזמן האחרון בכל פעם שאני אפילו מציעה להחליף לך מצעים את ישר קופצת כאילו את מסתירה משהו." היא נעצרה והתיישבה לידי. "אז עכשיו אני הולכת לשאול ואת תעני לי בכנות." היא אחזה בידי. "מה קורה?"
---

אני לא יודעת מה לגביכן, אבל אני ממש ממש *ממש* אוהבת "סינדרלה". ממש.
סתם, רמז קל לעתיד (אולי).

מקווה שנהניתן, שעברה עליכן שבת נעימה - ובמקרה שיש לכן מבחן מחר או עבודה להגיש - בהצלחה.
נתראה מחר ^^