חיה את החיים שלה

פרק 8

"בן, אני זקוקה כרגע לתמיכה נפשית." התפרצתי לחדרו של בן בהפסקה השנייה.
"ומי הגברת הצעירה?" שאלה אישה שהייתה עם בן בחדר, שיערה היה מהודק בסיכות לראשה וחליפתה הייתה כל כך צמודה לגופה שחששתי שהיא הולכת להיקרע בעוד כמה שניות.
"מרינה, זאת אחותי הקטנה דניאל," אמר בן לאישה. "דניאל, זאת מרינה, מנהלת בית הספר."
העליתי על פניי חיוך תמים. "נעים להכיר אותך גברתי." הושטתי את ידי ולחצתי את ידה.
מרינה חייכה בהתפעלות. "רואים שאתם אחים, יש בשניכם נימוס מדהים."
"תודה גברתי." אמרתי והשתדלתי לא לצחוק למראה תנועות ההקאה שבן עשה מאחוריה.
"טוב, אני אשאיר אתכם לבד," אמרה המנהלת בחיוך. "מכך שהתפרצת לחדר אני מבינה שיש לכם דברים חשובים לדון בהם."
"מצטערת על זה," הכרחתי את עצמי לחייך חיוך נבוך. "פשוט... הרבה זמן לא ראיתי את בן ואני צריכה את אחי הגדול."
"כמובן." המנהלת חייכה וצבטה את לחיי.
"אנחנו נדבר מאוחר יותר בקשר לשבוע הבא." אמר לה בן.
"אין בעיה, כשתסיימו פה תבוא למשרדי." היא אמרה ויצאה מהחדר.
חיכינו בערך עשר שניות אחרי שהדלת נסגרה והתחלנו לצחוק.
"מה זה היה לעזאזל?!" שאלתי את בן וניסיתי להפסיק את צחוקי.
"זאת מרינה." הוא ענה לי בפשטות.
"מרינה?!" פערתי את עיניי. "זה אוקיינוס שלם לא מרינה!"
"אני יודע," בן צחק. "את ראית את החליפה הזאת?!"
"חשבתי שהיא הולכת להתפוצץ!" אמרתי לו. "אבל אתה חלק מהסגל, אתה לא אמור לצחוק איתי על המנהלת, לא?"
"את אחותי הקטנה, אני יכול לצחוק איתך גם על אחותה התאומה של המנהלת." בן אמר בפשטות.
"יש לדבר הזה אחות תאומה?!" התפלאתי. "באיזה גודל הייתה הבטן של אמא שלהן?!"
"לא יודע, את חושבת שאנחנו באמת מעבירים את הזמן שלנו בלשאול על המשפחה של השני?!"
"לא," עניתי בהיגיון. "אבל אם אתה אומר משהו אז תעמוד מאחוריו."
"את בלתי אפשרית." בן קבע.
"למדתי מהטוב ביותר."
"אז," בן התיישב על ספת השלוש שהייתה לידו. "למה אחותי הקטנה התפרצה לחדר ואמרה שהיא צריכה תמיכה נפשית?"
נשכבתי על הספה והנחתי את ראשי על ברכיו של בן. "אני צריכה לעשות עבודה עם ליאם."
לרגע בן לא אמר כלום, חשבתי שהוא חטף התקף לב או משה כזה, אבל הרגע הזה עבר כשהרגשתי את גופו רוטט מצחוק.
"זה לא מצחיק!" קבעתי בכעס ילדותי. "אני לא רוצה לעשות איתו עבודה."
"אין לך ברירה, המורה שלך ציוותה אתכם ביחד, תבלעי את הגאווה ותעשי את העבודה." אמר בן בשמחה.
"היא לא קבעה את זה!" כעסתי. "זה החלק הכי נוראי."
"אז איך יצא שאתם ביחד?"
"ג'יני וליאם היו אמורים להיות ביחד, אבל ג'יני אמרה שכשהיא וליאם עובדים ביחד הם לא עובדים, והיא אמרה שאם היא תיכשל ההורים שלה יהרגו אותה, אז הסכמתי להתחלף איתה." עניתי בייאוש.
"מי את ומה עשית לאחותי האנוכית?!" שאל בן בהלם.
"היי!" מחיתי. "אני לא אנוכית."
"או שאולי בכלל מארי צודקת ועמוק בפנים את כן רצית לעשות את העבודה." בן התעלם מדבריי.
"או שאולי אני צודקת ולחברה שלך יש הזיות." אמרתי לו.
"או שאולי-"
"די!" קטעתי אותו. "רון צודק, זה באמת עושה מיגרנה."
"מה רון קשור עכשיו?" בן צחק. "את מעבירה נושאים מהר מדי, אני לא עומד בקצב."
"עזוב," נאנחתי. "פשוט עזוב."
-
"אצלך או אצלי?" שמעתי את קולו של ליאם מאחוריי.
סובבתי את ראשי באדישות. "אצלי."
"יש לי בית ריק."
"וזאת בדיוק הסיבה שעושים אצלי."
"את מפחדת להיות איתי לבד בבית ריק?" ליאם חייך חיוך מקנטר.
"לא, אבל אני יודעת שאם אני לא אחזור הביתה אמא שלי תתחרפן." אמרתי וכבר דמיינתי בראשי איך אמא שלי תאכל את עצמה.
"אז תתקשרי להודיע לה."
"נכון, אני יכולה להתקשר לאמא שלי ולהגיד לה 'אמא, אני הולכת לעשות עבודה בבית של נער מעצבן שפגשתי אתמול ובא לי שתדרוס אותו רכבת.' זה לא יחרפן אותה." אמרתי בלגלוג.
"טוב, אז נעשה אצלך." ליאם משך בכתפיו.
"זה מה שאמרתי," נאנחתי והכיתי את מצחו של ליאם. "שכל."
"לפחות יש לי אחד." ניסה ליאם לעקוץ אותי.
"חבל שאתה לא יודע להשתמש בו." לא נשארתי חייבת.
"אני יודע להשתמש במשהו אחר." הוא אמר ובהתחלה לא הבנתי כל כך למה הוא התכוון.
"איכס!" צעקתי כשהבנתי את כוונתו. "אתה רוצה לעשות לי סיוטים?"
"אם כבר אז זאת פנטזיה." הוא צחק.
"זה שאתה מפנטז על עצמך בלילה לא אומר שבנות אחרות כן." עקצתי אותו.
"את מוזמנת לשאול אותן." הוא החווה בידו לעבר בנות הכיתה שאספו את חפציהן באיטיות מחרידה ולא הורידו את העיניים שלהן מליאם.
"מצטערת, הדבר האחרון שמעניין אותי כרגע זה כמה בנות מזילות ריר כשהן רואות אותך." אמרתי לו בקול סרקסטי וזרקתי את כל חפציי לתיק.
ליאם רץ לדלת הכיתה והחזיק אותה. "אחרייך מדמואזל." הוא אמר במבטא צרפתי גרוע.
גיחכתי ויצאתי מהכיתה. "עכשיו אתה מחליט להיות ג'נטלמן?"
"רק כדי לעשות רושם על שאר הבנות." הוא קרץ לי.
"ליאם!" נשמעה צווחה מאחורינו.
"אני לא בטוחה אם מישהי קראה לך או שציפור ממש גדולה כרגע צווחה מעלינו." אמרתי לו וחיפשתי את מקור הרעש.
"זאת שיר." אמר ליאם וחייך חיוך שובב לעבר הנערה הבלונדינית מההפסקה.
"שמעתי עליה." מלמלתי וראיתי איך היא עושה את דרכה לכיוונינו.
"ליאמוש, מה אתה עושה איתה?" היא נצמדה אליו והסתכלה עליי בזלזול.
הסתכלתי על ליאם, שנראה מעט נבוך, והתאפקתי לא לצחוק.
"אנחנו עושים את העבודה שאורנה הביאה לנו ביחד." הוא ענה לה והחליק את ידיו במורד גופה.
שיר צחקקה. "חשבתי שאורנה ציוותה אותך למוזרה הזאת... " היא אמרה וכיווצה את מצחה בניסיון להיזכר בשמה של ג'יני.
"ג'יני?" הסתכלתי עליה בכעס.
"כן!" היא קפצה. "זאתי."
"ג'יני לא מוזרה." אמרתי בכעס.
"נו ברור שתגידי את זה," אמרה שיר בקול צווחני. "הרי את חברה שלה אז בטוח שגם את כמוה."
"גם ליאם חבר של ג'יני, זה הופך אותו לפריק מוזר?" שאלתי את שיר בעוקצנות.
"מותק, ליאם שונה, הוא לא שייך למעמד שלכם, הוא שייך למעמד שלנו." שיר התחילה לכעוס.
"תגידי, גם החברות שלך ברביות כמוך?" שאלתי אותה.
"שירוש!" נשמעה צווחה מקבוצת בנות שהיו כמה מטרים מאחורינו. "קדימה, הקניון לא מחכה לאף אחת."
"מסתבר שכן." מלמלתי.
"ליאמוש, כשאתה מסיים את הסבל עם זאתי, תבוא אליי... אני אפצה אותך." היא העבירה את ידה על כתפו ונישקה את פיו.
"אני אזכור את זה." ליאם קרץ לה והסתכל על ישבנה בעוד שהיא רצה לחברות הקטנות שלה.
"פאתטי." קבעתי והתקדמתי לעבר הרכב של ליאם, שחנה בחניית בית הספר.
"מה?" ליאם שאל, עדיין חצי מהופנט.
"כלום, תמשיך לבהות, רק אל תשכח לסגור את הפה ולנגב את הריר." עקצתי אותו. "ותפתח כבר את הרכב."
"את מריחה את זה?" הוא שאל אותי ועשה את עצמו מרחרח באוויר.
"את האגו שלך, שנשרף בכל פעם שאני מצליחה לענות לך?" שאלתי אותו.
"את הקנאה שלך." הוא פתח את הרכב ונכנס לתא הנהג.
נכנסתי למושב שלידו ולא אמרתי דבר.
"את לא הולכת לענות?" הוא שאל אותי.
"למה לענות אם אתה צודק?" שאלתי אותו בקול שקט.
הוא הסתכל עליי בהלם.
"איך אפשר לא לקנא כשרואים איך אתה מסתכל על בובת ברבי חסרת בגדים כאילו היא סוג של חפץ בעיניך," המשכתי את המשפט שלי בטון עוקצני. "הרי כל בחורה הייתה רוצה שיסתכלו עליה ככה."
ליאם גיחך והתניע את הרכב. "שיר בשבילי היא הרבה יותר מחפץ, היא מדהימה."
"נכון," הסכמתי איתו בקול לועג. "הרי בכל הפלסטיק שבתוכה יש משהו אמיתי."
"לא, אבל לפחות היא לא קרצייה כמוך." הוא ענה לי.
"אני מעדיפה להיות קרצייה מאשר לסגוד לנער שחושב שבזכות המראה שלו הוא ירוויח כל דבר בחיים." עקצתי אותו.
"אז את מודה שאני נראה טוב?" שאל ליאם.
גלגלתי את עיניי ונשפתי אוויר בבוז.
"שתיקה כהסכמה." הוא אמר לי בקול מאושר.
"כל מה שיגרום לך לסתום." נאנחתי והשענתי את ראשי על אדן החלון.
-
"אמא, אני בבית." נכנסתי לסלון, שעדיין היה מלא ארגזים, ואמרתי.
"אני במטבח." היא אמרה לי. "בואי לאכול."
נאנחתי. "והנה זה מתחיל..."
ליאם הסתכל עליי במבט מוזר, הוא לא הבין למה אני מתכוונת.
נכנסנו למטבח והסתכלתי על אמא שלי, שהעמיסה על צלחת לבנה אורז.
"דני, אני יודעת שאת לא רוצה לדבר על זה עכשיו אבל-" התחילה אמא שלי לדבר אך כשהסתובבה וראתה את ליאם שתקה.
"נעים מאוד גברתי," אמר ליאם בנימוס שלא חשבתי שיש לו ולחץ את ידה של אימי. "אני ליאם."
"שרון." מלמלה אמא שלי והשיבה לו לחיצה.
"האידיוט הזה הוא אחיו התאום של רון, ציוותו אותנו לעשות עבודה בתנ"ך ביחד." עניתי לאמא שלי על השאלה שעוד לא שאלה.
"תהיי מנומסת." נזפה בי אימי וחייכה לליאם. "אתם רעבים?"
-
"תודה על האוכל שרון, הוא היה מעולה." אמר ליאם לאחר שאכל שלוש צלחות מלאות.
"יש לך הרגלי אכילה מעולים," אמא שלי חייכה אליו בחיבה. "אולי תלמד את הבת שלי כמה מהם."
"אנחנו צריכים לעשות את העבודה." אמרתי לאמא שלי בקרירות וקמתי. "בוא ליאם."
ליאם נעמד. "היה נעים להכיר אותך." הוא חייך לאמא שלי ועלה בעקבותיי לחדר שלי.
"היא כל כך מעצבנת לפעמים." רטנתי וטרקתי את דלת חדרי לאחר שליאם נכנס.
"לא היא לא, היא חמודה." הוא אמר.
"ברור שתחשוב שהיא חמודה," רטנתי. "הרי שניכם קרציות."
"היא אמא שלך." ליאם אמר ונשכב על מיטתי.
"אני רואה שאתה מרגיש בנוח."
"לפחות הראייה שלך לא פגומה כמו המוח שלך." הוא גיחך.
"בוא פשוט נגמור עם זה." נאנחתי והתיישבתי ליד המחשב.
"את רוצה שנגמור עם זה ומתיישבת על המחשב?" הוא שאל.
"כדי לחפש חומר," אמרתי בקול חסר סבלנות. "אידיוט."
"אם את מחפשת חומר אז למה באינטרנט? אני חושב שיש כמה דילרים שיסכימו לספק לך אותו... אם תספקי אותם." אמר ליאם בקול משועשע.
"ליאם!"

----
בכל פעם שאני עוברת על הפרקים האלה אני מתחלחלת מחדש... גאד, אני של גיל 15. ברר.

אולי כדי להפסיק עם הסיפור הזה... לא יודעת, אני אחשוב על זה. נתראה מחר ^^