חיה את החיים שלה

פרק 19

"את נראית מופתעת." ליאם העיר.
"לא ידעתי שיש לך אחות קטנה." הסברתי.
"עכשיו את יודעת." הוא משך בכתפיו והחנה את הרכב בחנייה פרטית של בית בעל שתי קומות. "בואי נעשה עסקה, את תוציאי את לילה מהרכב, ואני אסחב לנו את התיקים." משהו בהצעה שלו נשמע לי חשוד, אבל התיק היום באמת היה כבד.
"עשינו עסק." לחצתי את ידו ויצאתי מהרכב. פתחתי את הדלת של המושב האחורי בעוד ליאם לקח את התיקים והתקדם לעבר הבית. "בואי, לילה."
היא הרימה את מבטה מהבובה שאיתה שיחקה, והנידה בראשה. "לא אוצה." היא ענתה בקול ילדותי שהבהיר שהיא יותר צעירה ממש שחשבתי.
"למה לא?" התיישבתי לידה. היא נראתה מופתעת.
"אני רוצה לשחק עם הבובה." היא הסבירה בפשטות וחזרה ללטף את השיער הוורוד של הבובה.
"אני בטוחה שבבית יש לך עוד בובות שאיתן תוכלי לשחק." אמרתי לה ושחררתי אותה מהחגורה.
"אבל אני רוצה לשחק עם הבובה הזאת!" היא התעקשה.
"בבית תוכלו לשחק ביחד, ולראות טלוויזיה, ולהציק לליאם." אמרתי לה וחייכתי חיוך שובב. היא הרימה את מבטה במהירות.
"כן, להציק ללילי." היא מחאה כפיים והושיטה לי את ידיה כדי שארים אותה.
"כן," צחקתי על הכינוי שנתנה לליאם. "להציק ללילי."
-
"איך?" ליאם שאל אותי בתדהמה כשנכנסנו לבית.
"מה איך?" שאלתי אותו בתמימות והורדתי את ליאור לרצפה. היא רצה לספה והתחילה לשחק עם הבובות האחרות שלה.
"איך הצלחת להוציא אותה מהרכב בזמן כל-כך קצר? בדרך כלל לוקחת לי חצי שעה והבטחה לגלידה לשכנע אותה לצאת." הוא אמר והלך לשבת ליד לילה.
"הבטחתי לה משהו אחר." אמרתי לו וחייכתי חיוך ערמומי.
"מה הבטחת לה?" הוא שאל בזהירות.
"להציק ל'לילי' " אמרתי וצחקתי על הכינוי שניתן לליאם.
"אוי ואבוי." הוא נאנח. "הייתי צריך לדעת שאסור לי להשאיר אתכן ביחד."
"היי," הרמתי את ידי ומשכתי בכתפיי. "אתה זה שהתנדב לקחת לנו את התיקים כל עוד אני אצליח לשכנע אותה לצאת מהאוטו, לא אמרת איך אני אעשה את זה."
"לילי, לילי, דורה." לילה אמרה וצחקה.
"בהצלחה." צחקקתי וטפחתי על כתפו.
"אני אחזיר לך יום אחד." הוא נופף באצבעו המורה באיום מזויף והדליק את הטלוויזיה. כמה שניות לאחר מכן המנגינה של דורה התנגנה ברקע.
"אני אוצה אוכל." לילה ביקשה.
ליאם הסתכל עלי וחיוך ערמומי עלה על פניו. "אמרתי לך שאני אתנקם בך." הוא אמר בקול משועשע. "את הולכת להכין את ארוחת הצהריים."
"איכשהו אני לא חושבת שהעובדה שאני אהיה במטבח ואתה תראה דורה זאת נקמה בשבילי." ציינתי. "בייחוד לאור העובדה שכישורי הבישול שלי מסתכמים במריחת ממרח על פרוסה."
"זה כל מה שלילה צריכה." ליאם אמר ופרע את שיערה של אחותו הקטנה.
"דיי." היא רטנה ודחפה אותו ממנה.
"אני האורחת פה, אתה זה שאמור להכין את האוכל." אמרתי ושילבתי את ידיי.
"קדימה אישה." ליאם הרים כרית וזרק אותה עליי. "למטבח."
"ליאם!" קראתי ברוגז והרמתי את הכרית מהרצפה, בכוונה מלאה להחזיר לו אותה בצורה כואבת. הוא הרים את לילה והושיב אותה על ברכיו. "מה?" שאל בתמימות מזויפת.
"יש לך מזל שאחותך הקטנה פה." סיננתי והלכתי למטבח בכעס. התחלתי לפתוח ארונות אקראיים בניסיון למצוא משהו אכיל, אבל הדברים היחידים שמצאתי היו כוסות, סירים, וגרב לבנה, שנראתה ממש לא במקום.
"מה את עושה?" ליאם בא מאחוריי.
"מחפשת משהו אכיל." עניתי והסתובבתי אליו. "איפה לילה?"
"בסלון." הוא אמר ופתח מגירה מלאה בממתקים.
"והשארת אותה לבד?" שאלתי אותו בחשש.
"היא ילדה גדולה." הוא ענה ומשך בכתפיו כאילו זה לא סיפור גדול.
"היא בת ארבע!" צעקתי עליו.
"האמת שהיא בת שלוש." הוא תיקן אותי.
"עוד יותר גרוע." אמרתי ורצתי לסלון, שם מצאתי את לילה באמצע שיחה עם הבובות שלה.
"את רואה?" ליאם בא אחריי ואחז בידי. הוא הניח את סנטרו בשקע שבין הצוואר לכתף שלי. "היא מסתדרת."
"כן." דחפתי אותו מעט אחורה עם המרפק שלי. "היא באמת מסתדרת."
"אז, מה דעתך שנחזור למטבח ונכין משהו אכיל?" הוא שאל אותי.
"אתה תחזור למטבח ותכין משהו לאכול בעוד שאני אשב עם לילה ואנוח קצת." תיקנתי אותו. הוא צחק.
"עצלנית." הוא לעג לי.
"שוביניסט." החזרתי לו.
"מה הקשר?" הוא שאל בבלבול.
"אתה מאלה שמאמינים שמקומה של אישה במטבח, והתפקיד שלה זה לשרת את הגבר שלה." עניתי לו. הוא התקרב אליי והצמיד את פיו לאוזני.
"מקומה של האישה שלי יהיה בכס המלכות, כי אני אתייחס אליה כמו למלכה." הוא לחש לי. זזתי מעט אחורה במבוכה. "ועכשיו, אני אלך למטבח, להכין לשתי הנשים שלי משהו לאכול." הוא המשיך ופנה לעבר המטבח.
"אני לא שלך." קראתי אחריו אך לא יכולתי למנוע מחיוך קטן לעלות על שפתיי.
"עדיין." הוא אמר בטון חלש, כאילו לא התכוון שאני אשמע את זה, אבל אני שמעתי, והוא יודע את זה. צחקקתי לעצמי והלכתי לשחק עם לילה.
-
"ארוחת צהריים." ליאם צעק מהמטבח ויצא לקראתנו. את גופו עטף סינר ולראשו חבש כובע מצחייה.
"מה לעזאזל...?" מלמלתי ונעצתי בו מבט מוזר.
"מה?" הוא שאל בקול מתגונן. "זה הכובע היחיד שמצאתי."
"ליאם, אני מאחלת לך רק בריאות." אמרתי לו באנחה מיואשת.
"אבל אני בריא." הוא אמר וקפץ במקומו. "רואה? אני מרגיש טוב."
"נפשית." הסברתי לו למה התכוונתי.
"אה..." הבעה מהורהרת עלתה על פניו. "מהבחינה הזאת אני גוסס."
"גאון." סיננתי לכיוונו ופניתי אל לילה. "בואי," הרמתי אותה. "נראה מה אחיך הגאון הכין לנו לאכול."
"אחיך השף הגאון, אני מבקש." ליאם אמר והתחיל ללכת לכיוון פינת האוכל. "אחרי."
"יש לך אח מוזר, את יודעת את זה?" שאלתי את לילה.
"כן." היא ענתה לי בהחלטיות והנהנה בראשה.
"דני, דיי לרכל עליי עם אחותי הקטנה," ליאם אמר. "את תכניסי לה רעיונות לראש."
"לילי מוזר." לילה אמרה ומחאה כפיים.
"מאוחר מדיי." אמרתי בשעשוע והושבתי את לילה בכיסא התינוקות שלה. "אז, מה השף המהולל שלנו הכין לנו היום?" שאלתי אותו והתיישבתי ליד לילה.
"קמח ומים נפגשו במפעל הייצור, שם הכינו מהם צורות נפלאות, אותן הכנסתי למים אדומים מלאים בדברים נפלאים." ליאם אמר במבטא מוזר.
"ובעברית?"
"פסטה עם רוטב."
-
אחרי ארוחת הצהריים, בה לילה החליטה לשחק ב-' בואו נראה כמה פסטה אני יכולה לזרוק על הקירות', אני וליאם הצלחנו לשכנע את לילה להיכנס להתקלח, ועכשיו אנחנו מנסים לשכנע אותה ללכת לישון.
"לא אוצה!" היא אמרה בעקשנות בפעם השלישית מאז שנכנסנו לחדר שלה וטלטלה את ראשה.
"קדימה, ליל, את חייבת לישון קצת." ליאם אמר בקול מיואש.
"לא אוצה לישון! אוצה לשחק עם דני!" היא אמרה בהחלטיות. ליאם נעץ בי מבט שהביא בבירור 'תעשי משהו!'
"זוז." גלגלתי את עיניי והתיישבתי ליד לילה. "ליל, גם כשתקומי אני אהיה פה, ואז נשחק, ונציק לליאם." הבטחתי לה.
"היי!" ליאם מחה אבל אני התעלמתי ממנו.
"אבל אני לא אוצה לישון." היא אמרה בקול ממורמר ושילבה את ידיה.
"קדימה, לילה, רק קצת ואז נשחק, טוב?" שאלתי אותה.
"טוב." היא רטנה ונשכבה אחורה.
"ילדה טובה." חייכתי אליה.
"אני אוצה שי." היא אמרה לי.
"מה?" שאלתי והסתכלתי על ליאם.
"היא רוצה שמישהו ישיר לה, רק ככה היא יכולה להירדם." הוא הסביר לי. "בדרך כלל רון שר לה, יש ו גיטרה והוא נמגן עד שהיא נרדמת."
"תביא את הגיטרה." אמרתי לו.
"את לא רצינית." הוא אמר בספק.
"מה?" שאלתי.
"את יודעת לנגן?" הוא שאל אותי.
"קצת." עניתי לו ומשכתי בכתפיי. "לך להביא את הגיטרה."
"כבר חוזר." הוא אמר ויצא מהחדר. נשמעה דלת ארון נפתחת, דברים נופלים, חבטה, קללה, דלת נטרקת ולבסוף ליאם חזר לחדר של לילה עם גיטרה שחורה בידו.
"מה עשית שם?" שאלתי בגיחוך.
"גיליתי לאן רון דוחף את הדברים שלו כשהוא אומר שהוא מסדר את החדר." הוא ענה לי ברוגז והושיט לי את הגיטרה. לקחתי אותה מידו ופרטתי מעט על המיתרים, כדי לבדוק שהיא מכוונת. ליאם נעץ בי מבט מרוכז.
"מה?" שאלתי במבוכה.
"כלום." הוא התנער ואמר.
"תנגני." לילה ביקשה ממני ונעצה בי מבט מרוכז.
"כן, בוס." אמרתי לה בשעשוע והתחלתי לפרוט על המיתרים. מנגינה נעימה התפשטה מאצבעותיי ומילאה את החדר. לא ניגנתי מאז ההלוויה של אריאל, ודיי התגעגעתי להרגשה הטובה הזו שנגרמת מהעובדה שאני מסוגלת ליצור משהו עדין כל-כך. בשלב מסוים התחלתי לשיר את השיר שאריאל אהבה. זה היה שיר שכתבתי לפני כמה שנים, לפני שידעתי על הסוד של אריאל, בתקופה שבה ריחמתי על עצמי. לילה נרדמה לקראת הבית השלישי אבל אני המשכתי לנגן עד סוף השיר.
'החוצה.' ליאם סימן לי בשפתיו ויצא מהחדר. כיסיתי את לילה, הרמתי את הגיטרה ויצאתי אחריו. הוא לקח מידי את הגיטרה ונכנס לאיזשהו חדר, כנראה החדר של רון. כעבור כמה שניות הוא יצא משם והוביל אותי לחדר אחר, לחדר שלו.
"לא ידעתי שאת יודעת לשיר." הוא אמר לי וסגר את הדלת אחריו.
הורדתי את נעלי ונשכבתי על מיטתו. "אתה לא יודע עליי הרבה דברים."
"כן," הוא הרים את רגליי, התיישב, והניח אותן עליו. "צריך לשנות את זה."
"איך?" שאלתי אותו.
"לא יודע... עשרים שאלות?" הוא הציע.
"זה משחק שאמור לגרום לאחד השחקנים לגלות מה השחקן השני חושב, אני לא רוצה לדעת מה אתה חושב." אמרתי לו.
"גרסה שונה, בה כל אחד שואל שאלות על השני, והשני חייב לענות בכנות." הוא הסביר לי.
"בסדר, אבל תזוז רגע." ביקשתי ממנו.
"למה?" הוא שאל ונעמד. נעמדתי גם אני והרמתי את הפוך מהמיטה שלו.
"קר לך?" הוא שאל בגיחוך.
"אל תצחק, אני רואה שיש לך עור ברווז." יריתי לכיוונו וחזרתי להתיישב על המיטה, רק שהפעם עם הפוך עליי במקום מתחתיי.
"מודה." הוא משך בכתפיו והתיישב לידי מתחת לפוך. "אז, שאלה ראשונה-"
"מי אמר שאתה זה שמתחיל?" קטעתי אותו.
"אני הצעתי לשחק, בגלל זה אני זה שמתחיל." הוא אמר.
"הוגן." הודיתי.
"אז, כמו שהתחלתי לשאול לפני שקטעת אותי בגסות האופיינית לך, מה האוכל האהוב עלייך?" הוא שאל אותי.
"שוקולד." עניתי ללא היסוס.
"איזה?" הוא שאל אותי.
"שוקולד." עניתי שוב.
"אבל איזה?"
"ש-ו-ק-ו-ל-ד." הדגשתי כל הבהרה.
"בסדר, תורך." הוא נכנע, כשהבין שלא יוציא ממני תשובה יותר טובה.
"מה הדבר שאתה הכי אוהב לעשות?" שאלתי אותו.
"שאלה קשה." הוא אמר לי ונעץ מבט מהורהר בקיר.
"והתשובה..." שידלתי אותו לענות לי.
"עוד יותר קשה." הוא אמר בניסיון עלוב להצחיק.
"המלצה ממני- אל תשקול להיות סטנדאפיסט." טפחתי על שכמו והנחתי את ראשי על כתפו.
"לא שקלתי." הוא אמר ונשמע בקולו שהוקל לו שהעברתי נושא.
"אתה לא תינצל, מה התשובה?" שאלתי אותו.
הוא היסס למשך כמה שניות. "לשבת עם האנשים שאני אוהב." ענה בהחלטיות.
"ליאם..." נאנחתי ונשכתי את שפתיי.
"אני יודע, אני יודע, את לא מוכנה לזה." הוא אמר בקול מאוכזב.
"אני רק מבקשת שנלך עם זה לאט, זה הכל." אמרתי לו בטון מפייס.
"דני, אני לא כועס עלייך." הוא זז קצת כדי להסתכל עליי. הזדקפתי קצת. "אני פשוט... לא יודע להתמודד עם זה."
"להתמודד עם מה?" שאלתי אותו.
"אני לא יודע איך להתמודד עם מה שאני מרגיש כלפייך, אני לא יודע איך להתמודד עם העובדה שבפעם הראשונה אני מרגיש משהו כלפי מישהי, ודווקא מישהי שלא קופצת עליי כמו כל השאר, אני לא יודע איך להתמודד עם זה שאנחנו עכשיו יושבים במיטה שלי, אחד ליד השני, מתחת לפוך אחד, ואני לא יכול אפילו להחזיק לך את היד." הוא ענה לי בקול מיואש. "ובבקשה אל תגידי שזה נשמע כמו משהו קיטשי שיצא מהטלנובלות שאימא שלך מכורה אליהן." התחנן אליי.
"אני לא הולכת להגיד את זה." הנדתי בראשי ואחזתי בידו. רכנתי לעברו מעט ונישקתי את שפתיו נשיקה קלה, כמעט בלתי מורגשת שגרמה לשנינו לחייך מעט.
"אז, מה זה אומר?" הוא שאל אותי.
"שגם התקדמות איטית היא התקדמות." עניתי לו בחיוך מבויש. חיוך כשירד כשדלת נשברת, חבטה, ובכי נשמעו מהמשך המסדרון. לילה.
----

רות מפגינה כלפי חוסר אהבה קיצוני וזה לא נחמד מצידה! ואני רוצה שוקולד! ש ו ק ו ל ד !

נתראה מחר ^^