חיה את החיים שלה

פרק 2

אני רוצה לדעת, והיא כבר מתה, אז מה כבר יכול להשתבש? חשבתי לעצמי, בעיקר כדי להשתיק את המצפון שלי, שנדנד לי שאני לא אמורה לעשות את זה ושזו חדירה לפרטיות של אריאל.
הכנסתי את המפתח למנעול וכשסובבתי אותו אמא קראה לי שוב.
אלוהים אדירים, היא לא יכולה לעזוב אותי בשקט לרגע?
"דני, מספיק עם שיעורי הבית, אני צריכה שתעזרי לי לפרוק את הארגזים." היא אמרה על רקע רחש של גרירות. שאר הבית, כמו החדר שלי, גם היה מלא בארגזים, אך בניגוד לחדר שלי, לאימא לא הפריע שהבית נראה כמו המחסן של איקאה.
"אני באה." השבתי לה ותחבתי את היומן לתוך הציפית של הכרית שלי. עמדתי לצאת מהחדר כשמשב רוח נעים נשב דרך חלון חדרי וגרם לווילונות הסגולים לנוע. יכולתי להרגיש את נוכחותה של אריאל בחדר, הרגשתי כאילו בכל רגע אראה אותה במדי המעודדות הוורודים שתמיד לעגתי להם וכמעט שמעתי אותה אומרת 'אם תראי קצת מעצמך אולי תפסיקי להיות מתבודדת. את אחותי, חייב להיות בך משהו יפה, לא?' ופורצת בצחוק מתגלגל כמו תמיד. כמובן שזה לא קרה, היא כבר לא פה ואני יודעת שכבר עבר מספיק זמן כדי שאני אפסיק לקוות אבל המוח אומר דבר אחד והלב מרגיש משהו אחר.
"דניאל?" העירה אותי אימא מהרהורי.
"אני באה." התנערתי וירדתי לעזור לה. "מה לעזאזל את מנסה לעשות?" שאלתי בזעזוע כשראיתי אותה נאבקת עם שקית זבל שבתוכה מספר כריות.
"אני מנסה... לפתוח את השקית המעצבנת... ולא הולך לי." היא אמרה בקול קטוע ממאמץ.
נאנחתי בייאוש והושטתי את ידי. "תביאי."
"לא." היא התנגדה.
"נו באמת..." סיננתי וחטפתי מידה את השקית, פערתי בה חור בעזרת ציפורניי וזרקתי את הכריות שהיו בתוכה על אימא שלי.
"אני תכננתי לשמור את השקית לשימוש חוזר." היא התלוננה.
"יש בשקית חורים קטנים, לא יכולת להשתמש בה לשקית זבל, הכל ינזול." אמרתי לה.
"הייתי שמה עוד שקית." היא החזירה לי.
"אם היית שמה עוד שקית אז בשביל מה את צריכה את השקית הקרועה?" שאלתי אותה וחייכתי בניצחון.
"ככה." היא ענתה ברוגז ילדותי.
"ככה זאת לא תשובה." אמרתי לה.
"אצלי כן." היא אמרה והוציאה לי לשון.
"תזכירי לי מי האימא ומי הילדה פה?" שאלתי אותה.
"אני לא יודעת." היא משכה בכתפיה.
"בואי פשוט נסיים עם זה." אמרתי ופתחתי את אחד הארגזים, אמא זרקה עליי כרית.
"אמא!" קראתי בקול המום.
"מה?" היא שאלה בקול תמים וחיוך שובב נפרש על שפתיה.
"למה זה היה טוב?" שאלתי אותה ושחררתי את שיערי מהגומייה שכלאה אותו.
"לא יודעת, זה היה כיף." היא ענתה.
"תתבגרי." סיננתי אליה והתחלתי להוציא את הכלים שהיו בארגז.
"לא כיף איתך." היא יללה והתחילה לעזור לי.
"אנחנו צריכות לפרוק ארגזים, אין בזה שום דבר כיף." אמרתי לה.
אימא נאנחה. "שתינו יודעות שפריקת הארגזים היא לא מה שמונע ממך ליהנות."
"הייתי צריכה לדעת שלא תקראי לי סתם כדי לעזור לך." אמרתי והנחתי את הכלים על השולחן.
"בואי לפה." היא זזה קצת כדי לפנות לי מקום על הספה.
אוי, לא.
התיישבתי לידה בכבדות. "אני יודעת מה את הולכת להגיד לי, אמרת לי את זה מיליון פעמים בחודשיים האחרונים."
"והנה באה הפעם המיליון ואחת: המוות של ארי לא קרה באשמתך. את לא יכולת למנוע אותו ואת לא יכולה למנוע מעצמך ליהנות בגלל זה." היא אמרה וליטפה את שיערי, כמו תמיד כשדיברנו על אריאל. הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, עניתי לה.
"המוות של ארי הוא באשמתי המלאה. היא אחותי התאומה ואף פעם לא טרחתי להקשיב לצרות שלה, תמיד כשהיינו חוזרות מבית הספר והייתי מבואסת היא הייתה מקשיבה לצרות שלי ומעודדת אותי ואני לא הקשבתי לה אפילו פעם אחת! לא ראיתי שהיא הולכת ומרזה, הייתי עסוקה בלהתבאס על דברים מטומטמים אז אל תגידי לי שזאת לא אשמתי כי אני היחידה שאשמה במוות שלה." התפרצתי על אימא שלי.
"דני..." היא נאנחה וליטפה את לחיי. כשהיא הורידה את ידה שמתי לב שהיא מעט רטובה ורק אז הרגשתי את הדמעות שזלגו על פניי.
"זאת אשמתי וזה לא משנה מה תגידי." אמרתי לה ונטמעתי בחיבוקה, הרגשתי כאילו אני שוב ילדה קטנה שחזרה מבית הספר עצובה וזקוקה להגנה של אימא שלה מפני המציאות.
"דני, זאת לא אשמתך, אסור לך לחשוב ככה." היא אמרה והמשיכה ללטף את שיערי.
צחקתי במרירות. "את לא מכירה אותי? אני תמיד עושה את מה שאסור."
"את תמיד עושה את מה שאת חושבת לנכון." היא תיקנה אותי.
"ככה או ככה רוב הפעמים אני מפשלת." החזרתי לקולי את מעטה האדישות וניגבתי את שאריות הדמעות שהכתימו את פניי.
"מסיכה של אדישות לא תעזור לך מולי," אמרה אימא שלי ונישקה את מצחי. "לכי לשטוף פנים ותבואי לעזור לי, יש עדיין ארגזים לפרוק."
קמתי מהספה והלכתי לחדר המקלחת. סגרתי את הדלת מאחוריי והפעלתי את המים. כשידעתי שהם הגיעו לרמת הקור המתאימה הכנסתי את ידיי הקעורות מתחת לזרם הקולח, ואחרי כמה שכנועים עצמיים טבלתי את ראשי במים שנאספו בכפות ידיי. השפעת המים על פניי הייתה כמעט מידית. האודם והנפיחות ירדו והזכר היחיד שנשאר לבכי היה צבע הלובן של עיניי, שעדיין היה מעט וורדרד.
"דניאל?" קראה אימא שלי מלמטה.
"אני כבר באה." עניתי לה וניגבתי את פניי במגבת הרכה שנזרקה ברישול על השיש.
קול של דלת נפתחת נשמע ואחריו קולו של אבא שלי, שמתלונן כמה קשה לו בעבודה החדשה. יצאתי מהמקלחת וירדתי לסלון. "היי, אבא."
הוא הרים אליי מבט עייף. "היי, דניאל."
מאז שאריאל נפטרה אבא כבר לא קורא לי דני, מתוקה או נסיכה כמו פעם, כאילו שכשאריאל מתה היחסים שלי עם אבא מתו איתה. התקדמתי לעברו ונשקתי על לחיו. ראיתי שהוא מרגיש עם זה לא בנוח אבל הוא אבא שלי והוא צריך להתמודד עם העובדה שיש לו עוד בת שזקוקה לו וזה שהוא יתרחק ממנה יגרום לו לאבד גם אותה.
"איך היה בעבודה?" שאלתי אותו למרות שידעתי שהוא מנסה להמעיט בדיבורים איתי.
"כרגיל," הוא ענה בחצי חיוך מאולץ. "איך היה בבית?"
"כרגיל." חיקיתי את תשובתו והלכתי לעזור לאימא, שניסתה לפתוח איזה ארגז עם סכין יפנית אך בגלל שרוב תשומת ליבה הייתה נתונה לשיחה שלי ושל אבא היא כמעט חתכה את עצמה.
"תביאי." אמרתי בגיחוך והושטתי את ידי. היא הניחה את הסכין בכף ידי וחייכה חיוך נבוך. "את תחתכי את עצמך יום אחד אם תמשיכי לעופף ככה כשיש לך סכין ביד."
"מצטערת, מתוקה, תתחילי לפרוק את הארגזים ואני כבר אצטרף אלייך, אני צריכה לדבר עם אבא שלך רגע." היא אמרה וקמה ממקומה. ידעתי שהיא הולכת לדבר איתו על היחס שלו אליי, מבט אחד בפנים של אבא שלי הבהיר לי שגם הוא יודע את זה, ושהוא לא מרוצה מהעניין.
אמא עלתה כבר חצי דרך במדרגות לפני ששמה לב שאבא לא איתה.
"אדם." היא קראה לו והוא התקדם לעברה בחוסר רצון מובהק, ממלמל משהו על זה שהוא רק הגיע מהעבודה ואין לו כוח לתלונות של אמא שלי. הם נכנסו לחדרם ואחרי כמה שניות לחישות רמות נשמעו מעבר לדלת הסגורה. הצלחתי לקלוט את שמי ואת שמה של ארי, ומשהו על זה שהריחוק של אבא ממני יגרום לי להתמוטט. לא רציתי לשמוע עוד אז הדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ המוזיקה ונסחפתי לתוך אחד השירים האהובים עליי, שבדיוק התנגן.
אני לא יודעת כמה זמן אמא ואבא דיברו אבל כשהם יצאו מהחדר אורה הכתמתם של השקיעה שטף את הסלון ואימא שלי אמרה לי להפסיק לפרוק ולהתחיל להתארגן למחר.
"אם אני לא אפרוק מי יעשה את זה?" שאלתי אותה והנחתי פסל של סוס עומד על שתיים על השידה.
אמא אחזה בידי וגררה אותי למדרגות. "אני אעשה את זה מחר, למקלחת."
"בסדר." משכתי בכתפיי ועליתי להתארגן, לא היה לי כוח להתווכח כי ידעתי שהיא תנצח.
פתחתי את הדלת הלבנה של הארון שלי והוצאתי מתוכו בגדים תחתונים ופיג'מה קצרה.
"אל תשכחי לסדר לעצמך תיק למחר." קרא אבא שלי מעבר לדלת.
גלגלתי את עיניי, עכשיו אכפת לו מה אני עושה בחיים שלי. "כבר סידרתי אותו."
"בסדר." הוא ענה, וכך הסתיימה לה השיחה הכי משמעותית שניהלתי עם אבא שלי מאז מותה של אריאל לפני חודשיים.
נכנסתי לחדר המקלחת וכעבור עשרים דקות יצאתי שלגופי פיג'מה קצרה ואת שיערי עוטפת מגבת לבנה.
"עוד עשר דקות האוכל מוכן." קראה אמא.
"בסדר." עניתי לה והתאפקתי שלא להגיד לה שאני לא רעבה. ידעתי שזה יצור דרמות וזה הדבר האחרון שרציתי שיקרה.
שחררתי את שיערי מהמגבת והחזרתי אותה לחדר המקלחת. לקחתי את המסרק שלי ושל ארי והתחלתי להבריש את שיערי באיטיות. לפני המוות של אריאל היה בינינו הסכם, אני מסרקת אותה והיא מסרקת אותי, כשיו שהיא כבר לא פה אני צריכה ללמוד לעשות משהו שאפילו בסיוטים שלי לא הופיע- להסתדר לבד.
דפיקות נשמעו על דלת חדר המקלחת והעירו אותי מהרהורי.
"דניאל, הכל בסדר?" שאלה אמא בקול מודאג.
"אני בסדר, כבר באה." עניתי לה ופרעתי את שיערי כדי שיחזור לצורתו המסולסלת שהמסרק שיטח.
"אני קוראת לך כבר עשר דקות, בטוח שהכל בסדר?" היא שאלה.
התקדמתי לעבר הדלת ופתחתי אותה. "אני בסדר."
אמא סרקה אותי במבטה. אחרי שראתה שאין עליי סימנים מחשידים גררה אותי למטבח לעוד ארוחת ערב משפחתית שבה אף אחד לא מדבר. אכלתי בזריזות וגרמתי לאמא שלי לקרון מאושר כשביקשתי תוספת שלא באמת רציתי. כשסיימתי לאכול שטפתי את כליי בזריזות וחזרתי להוריי. "אני יכולה ללכת לישון? אני ממש עייפה." אמרתי להם והצלבתי את אצבעותיי מאחורי גבי בתחינה אילמת שאמא לא תחשוד בכלום.
"לילה טוב, מתוקה." אמרה אמא ויכולתי להישבע שהיא בעטה ברגלו של אבא כי גם הוא נישק את ראשי ובירך אותי בלילה טוב.
"לילה טוב." בירכתי את שניהם בחיוך ורצתי לחדרי.
נעלתי את הדלת במהירות והוצאתי את היומן מהציפית. נשכבתי במיטתי אך כשפתחתי אותו עייפות נפלה עליי ונרדמתי מבלי להספיק לקרוא אפילו אות אחת.
-
בחלומי עמדתי על גבעה גבוהה שלמרגלותיה נפרשו מרבדי דשא שנמשכו עד ליער עמוק. השפלתי את ראשי לאדמה וראיתי שאני עומדת על שביל חום שחצה את הגבעה והמדשאות לשתיים. ידעתי שאני בחלום, איכשהו הייתי מודעת לעובדה שמקום כזה לא יכול להיות אמיתי אז התחלתי לרדת בשביל כדי לגלות מה מטרת החלום. ככל שעברתי מרחק יותר גדול כך הערכתי מחדש את גובהה של הגבעה. מלמעלה המרחק בין האדמה לראש הגבעה לא נראה כל כך רחוק אבל ככל שהמשכתי ללכת שמתי לב שהמראה מטעה ולמרות שזה חלום ושזה לא אפשרי יכולתי להישבע ששרירי רגליי בוערים ממאמץ ולא יכולתי שלא לייחל לספסל כלשהו שאוכל לנוח עליו. לא הופתעתי שכמעט התנגשתי באחד כזה שהופיע משום מקום. התיישבתי עליו בשמחה ונאנחתי בהקלה.
"מבלה בנעימים דני?" שאלה מישהי בקול מוכר מאחוריי.
"ארי?" שאלתי באי אמון ומבטי נתקל בדמות הרפאים המחייכת של אחותי המתה.

----

עדיין לא מאמינה שאני נותנת לכן את הסיפור הזה. ברצינות, זה כזה מוזר! בכל אופן, אני מקווה שתסתדרו עם התאומות שלי כמו שאני הסתדרתי איתן, ו... טוב, בואו נגיד שהעניינים הולכים להפוך למעניינים בקרוב. נתראה מחר ^^