חיה את החיים שלה

פרק 11

"היי דני." שמעתי את קולה של אריאל מימיני. פקחתי את עיניי בהיסוס וכיווצתי אותן כשאור השמש חדר לתוכן וסנוור אותי. "מה קורה?"
"עוד פעם מה קורה?" רטנתי והזדקפתי, משפשפת את עיניי תוך כדי. "לא עברנו כבר על השאלה הזו?"
"כן," אמרה אריאל. "אבל הרבה דברים השתנו מהפעם האחרונה שדיברנו."
"כן, הרבה." הסכמתי איתה ואז נאנחתי. "ואני מניחה שההתקף הקטן שהיה לי עכשיו הוא בגללך?"
"בגללי?" היא שאלה בקול תמים שלא עבד עליי לשנייה, אני מכירה אותה יותר מדי טוב. "למה שאני ארצה שאחותי הקטנה תתעלף?"
"כי רצית לדבר איתי, ואני מניחה שהדרך היחידה שאת יכולה לתקשר איתי היא דרך חלום."
אמרתי בהיגיון.
"נכון," היא הודתה. "אבל זה לא מוכיח שאני זאת שגרמה להתקף שלך."
"ארי, אני מכירה אותך." אמרתי לה והוספתי, "ואני רואה את החיוך הקטן הזה שאת מנסה להסתיר."
"טוב... אולי יש משהו במה שאת אומרת," היא הודתה. "אבל אני צריכה להגיד לך משהו ממש חשוב." היא הגנה על עצמה.
"כל-כך חשוב שלא יכולת לחכות ללילה?"
"כן," היא אמרה. "כל-כך חשוב."
"אז ספרי לי, מה כל כך חשוב?" שאלתי אותה.
"התגעגעתי אלייך." היא אמרה בלחש ודמעות נקוו בעיניה. "זאת אחת הסיבות החשובות."
"ארי," נאנחתי. "גם אני מתגעגעת אלייך. אבל בניגוד אלייך, שרואה אותי כל היום ויכולה לבקר אותי בחלומות שלי מתי שהיא רוצה, אני לא יכולה לעשות את זה, אני יכולה 'לראות' ו'לדבר' איתך רק מתי שאת יכולה, אני צריכה להתמודד עם כל הבעיות לבד, את בטח יושבת לך על ענן ומסתכלת על כולנו מלמעלה." פרקתי. אריאל פרצה בצחוק. "מה?!" דרשתי לדעת.
"יושבת על ענן?" היא חיקתה אותי בלעג. "את רואה יותר מדי טלוויזיה."
"לא נכון!" הכחשתי. "אני רואה בדיוק במידה המתאימה ל-"
"-מכורים לטלוויזיה?" השלימה אותי אריאל בשעשוע.
"תסתמי." רטנתי והעברתי את ידי בשיערי השחור. "איפה אנחנו בכלל?"
"את יושבת פה במשך כמעט חמש דקות, ורק עכשיו נזכרת לשאול איפה אנחנו?" היא צחקה. "ואמרו שאני המעופפת מבינינו."
"אריאל!" הזהרתי אותה
"טוב טוב," היא הרימה את ידיה כנכנעת. "אנחנו באמצע שום מקום."
"רציני?" גיחכתי. "זה השם הכי טוב שמצאת בשביל המקום הזה? אמצע שום מקום?"
"ככה המקום הזה נקרא," היא אמרה לי. "הוא בין העולם שלך לעולם שלי, בין העולם שבו כולם היו לבין העולם שממנו כולם הגיעו ואליו כולם ילכו."
"ואני מעולפת חמש דקות רק בשביל שתסבירי לי את זה?" שאלתי אותה.
"לא, את מעולפת כדי שאני אזהיר אותך בנוגע למשהו." היא אמרה וקולה הפך לרציני. "ואת חייבת להקשיב לי טוב, כי אני לא אוכל להסביר יותר ממה שאני אסביר עכשיו."
"אני מקשיבה." הזדקפתי.
"עוד מעט יבוא לבית הספר שלך מישהו, תיזהרי ממי שאת לא מכירה." היא אמרה לי.
"אני לא מכירה הרבה אנשים," אמרתי לה. "למי מהם את מתכוונת?"
"אני לא יכולה להגיד יותר מזה," היא אמרה בקול מיוסר, כאילו ממש הייתה רוצה לעזור לי אך אסור לה. "פשוט תזכרי את זה."
"ברורה כשמש," רטנתי. "אבל אני אזכור את זה, עוד משהו?"
"כן," היא אמרה. "אני יודעת שאני פה עכשיו, ושאנחנו לא ביחד יותר, אבל תזכרי שזה לא משנה גם אם אנחנו לא באותו מימד, אנחנו תמיד ביחד, במחשבות, ובלב."
"וואו, את בטוחה שאנחנו לא בסרט דרמה דל תקציב? מאלה שאימא מכורה אליהם?" שאלתי בקול משועשע.
"רעה!" היא קבעה וחיבקה אותי, עד כמה שיכלה. "תהיי נחמדה לאנשים, תנסי לראות לאן זה יוביל אותך בחיים."
"אני נחמדה!" אמרתי. "פשוט אני לא מראה את זה."
"את לא מראה את זה אפילו לעצמך." היא גיחכה. "אבל אני יודעת שאת נחמדה, אנחנו תאומות, זוכרת?"
"בלתי ניתן לשכוח, עכשיו, את מוכנה להחזיר אותי? שלא תביני לא נכון, אני ממש נהנית לדבר איתך שוב, אבל אני חושבת שיש הגבלת זמן לכמות הזמן שבה אפשר להיות מעולפת בלי שיגרם נזק לצמיתות."
"ובעברית?" היא גיחכה.
"אם אני לא אחזור בקרוב, משהו רע יכול לקרות לי, אל תשכחי שאני מעולפת ובקלות המצב יכול להתדרדר."
"צודקת," היא אמרה ונעמדה, עורה החל להיות שקוף וקולה הפך להיות יותר הד מאשר קול. "ביי, דני."
"ביי, ארי."
-
אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז שהתעלפתי עד לרגע שהתעוררתי, אבל אני יודעת שכשהתעוררתי כאב הראש שהיה לי היה נוראי. הרגשתי כאילו מישהו לוקח פטיש ודופק לאט-לאט בתוך ראשי, כאילו להקה שלמה של רקדני סטפס רוקדת לי בתוך הראש, כאילו דפקתי את הראש שלי בקיר. זה כאב נוראי שפשוט לא הרפה, יותר נוראי מכל כאב שאי פעם הרגשתי.
פקחתי את עיניי בזהירות, ועברתי למצב ישיבה. הנשימות שלי חזרו לסדרן, וחוץ משריטה קטנה על הפנים שנגרמה בגלל הנפילה על האדמה הקשה, שום נזק ממשי לא נראה. שלחתי את ידי באיטיות לכיסי ושלפתי מתוכו את הפלאפון שלי. למזלי נראה שההפסקה נגמרה רק לפני עשר דקות. נעמדתי וכשראיתי שהכל בסדר, שאין לי סחרחורות ושבכללי אני לא הולכת להיתקע בקירות, התחלתי ללכת לעבר השירותים. זה לא המקום הראשון שעלה לי לראש ללכת אליו, במיוחד לא אחרי שהתעלפתי ודיברתי עם אחותי המתה, אבל הרגשתי את האבק על הפנים שלי וידעתי שאני צריכה ללכת לשטוף אותן לפני שאני אחזור לכיתה ואתמודד עם ההערות העוקצניות שהמורה בטוח תזרוק לגבי האיחור שלי.
כמה דקות לאחר מכן כבר עמדתי מול המראה וראיתי בדיוק עד כמה המראה שלי נורא. העיניים שלי היו אדומות בגלל הדמעות שירדו לי כתוצאה מחוסר הנשימה, הפנים שלי היו מכוסות אבק וזרזיף דם זלג מהמקום שבו פניי פגעו בקרקע. סיבבתי את ידית המים והנחתי את כפות ידיי בצורה קעורה מתחת לזרם הקריר. לאחר שהמים החלו לזלוג מידיי טבלתי את פניי במים ושפשפתי בניסיון להוריד מפניי כל חלקיק אבק שניסה להתעקש ולהדבק אליהם. שפשפתי מעט גם את הדם שהספיק להתייבש וניגבתי את פניי. עיניי עדיין היו מעט אדומות אך חוץ מזה המראה שלי היה רגיל. הייתי מוכנה לחזור לכיתה.
עמדתי לצאת מהשירותים כשצלצול המודיע לי על הודעה עצר אותי. ההודעה הייתה ממספר לא מזוהה. 'איפה את?!' היה רשום בהודעה, לא היה לי מושג מי זה אבל החלטתי לענות.
'בדרך לכיתה, מי זה?' לא עברה דקה מאז ששלחתי את ההודעה וכבר החזירו לי תשובה.
'ג'יני, כדאי לך למהר, המורה כועסת.' נשכתי את שפתיי בדאגה והקלדתי שאלה. 'עד כמה כועסת?'
'כועסת עד כדי כך שרוב הסיכויים שיעלם לה הקול היום.' החזירה ג'יני, התשובה שלה גרמה לי להיאנח ולעצום את עיניי בייאוש, הלך עליי.
-
"-וזה רק היום הרביעי של הלימודים! אני לא מאמינה שכבר את מתחילה להבריז, במיוחד את, תלמידה חדשה, את לא יוצרת לעצמך מוניטין טוב, אני אתקשר להורים שלך-" המורה נאמה ללא הפסקה כבר חמש דקות, אחרי חצי הדקה הראשונה כבר שמתי לב שהנאום הזה הולך לכיוון לא מעניין והפסקתי להקשיב . "-ואני מחכה להסבר שלך!" סיימה המורה את הנאום שלה.
"אני אתן לך הסבר," אמרתי בקול רגוע. "אבל לא פה, לא מול כולם." המורה הסתכלה עליי במבט מהוסס ולאחר מכן סגרה את הספר שלה.
"אני לא מוכנה לשמוע צעקה אחת עד שאני חוזרת, מובן?" היא אמרה לתלמידי הכיתה. וסימנתי לג'יני שאני אספר לה אחר-כך. "אני מחכה." אמרה המורה בקול נוקשה.
"אני בטוחה שאח שלי סיפר לך משהו ביום הראשון ללימודים." אמרתי לה.
"הוא סיפר לי על אריאל." היא אמרה בקול רך יותר.
"והוא לא אמר לך משהו אחר? משהו שלא קשור לארי?"
"הוא... הוא אמר משהו על התקף שהיה לך בבוקר של היום הראשון, הוא אמר שזאת הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לך." היא אמרה בהיסוס.
"אז היום הייתה הפעם השנייה," אמרתי ולפני שהיא הספיקה להגיד עוד משהו הוספתי: "אל תתקשרי לאף אחד, אני בסדר עכשיו, זה לא היה משהו רציני."
"את נעלמת לכמעט עשרים דקות!"
"כן, אבל הייתי מעולפת רק עשר דקות, בעשר דקות האחרות שטפתי פנים וארגנתי טיפה את המחשבות שלי."
"אני אהיה חייבת להתקשר לאימא שלך ולהודיע לה, זה יכול להיות מסוכן." אמרה המורה את המילים שלא רציתי לשמוע ממנה.
"לא!" אמרתי. "כלומר... אני אדבר עם בן, אני אספר לו והוא יעזור לי."
"בסדר," המורה הסתכלה עליי במבט מעט חושד. "את מרגישה מספיק טוב כדי להצטרף לכיתה?"
"כן," עניתי מידית. "אני לא אתן להתקפים האלה לשבש לי את רצף החיים."
"ילדה טובה." המורה חייכה אליי ופתחה את דלת הכיתה. היא נכנסה ואני אחריה.
"אוקי, נמשיך מאיפה שהפסקנו, אז החוטא בהיבריס באנטיגונה הוא בעצם המלך, ש-" חזרה המורה ללמד אך אני לא הקשבתי לה. התיישבתי במקומי ליד ג'יני והתעלמתי מכל הניסיונות שלה לדעת מה קרה.
"דניאל אם את לא תעני לי עכשיו אני אתפוס את ראשך הקטן ואדפוק אותו בקיר עד שהקירות יקבלו צבע אדום!" איימה עליי ג'יני בלחש.
"ג'ין, לא קרה כלום." לחשתי לה חזרה.
"תספרי את זה לסבתא שלי, אני יודעת שקרה משהו." היא החזירה לי לחישה כועסת.
"תביאי לי את המספר של סבתא שלך ואני אספר לה." אמרתי לה באדישות.
"דניאל!" היא אמרה בנימה מאיימת. "תספרי!"
"אין מה לספר, לא קרה כלום." חזרתי על עצמי.
"חשבתי שאנחנו חברות." היא אמרה בקול פגוע.
"זה לא יעבוד לך, אני לא אספר כלום."
"אה-אה!" היא קראה קול מלא ניצחון. "אז את מודה שקרה משהו."
"העלמה ריי, קרה משהו?" שאלה המורה.
"לא גברתי." מלמלה ג'יני ופניה קיבלו גוון אדמדם.
"חשבתי שאמרת שהקירות יצבעו באדום, לא הפנים שלך." הקנטתי אותה בלחש.
"אל תחשבי, זה לא עושה לך טוב." היא החזירה לי בקול ממורמר.
גלגלתי עיניים אבל לא עניתי לה, לא היה לי כוח.
"יופי, כשאת בשקט את נראית הרבה יותר חכמה." גיחכה ג'יני.
"תסתמי." סיננתי בלחש והכיתי את זרועה.
"אני אתלונן עלייך ברווחה!" היא אמרה ושפשפה את המקום הכואב.
"ותגידי להם מה? אני לא אימא או אבא שלך, הם לא יכולים לעשות כלום." אמרתי לה בגיחוך.
ג'יני הסתכלה עליי בכעס. "את מעצבנת." היא הפטירה לכיווני ושילבה את ידיה.
"והרווחה לא יכולים לעשות בקשר לזה כלום." הקנטתי אותה.
"תסתמי."
"אבל יש לי כל-כך הרבה מה לומר." אמרתי בתמימות.
"בנות, אני לא רוצה לבקש מכן שקט עוד פעם." הזהירה אותנו המורה.
"אין בעיה." חייכה אליה ג'יני בתמימות.
"מתי היא אמרה לנו להיות בשקט?" שאלתי את ג'יני בלחש.
"שכל." ג'יני סיננה לעברי בייאוש.
"אף פעם לא טענתי שיש לי." אמרתי בגאווה.
:לפחות את לא שקרנית."
"מודה באמת."
"דניאל וג'יני, החוצה!" קטעה המורה את שיחתנו בצעקה.
"כן המורה!" השבנו לה בקול מפוחד ואספנו את דברינו במהירות.
"אל תחזרו עד שיעור הבא!" היא אמרה.
"אין בעיה." עניתי לה בקול מעט מפוחד ואפילו חשבתי להצדיע, אבל סביר להניח שזה לא היה מוצא חן בעיניה. מבט אחד בפניה הבהיר לי שזה באמת לא היה מוצא חן בעיניה. אכן, אני גאון.
-
"לא." אמרתי בפעם העשירית מאז שהמורה הוציאה אותנו מהכיתה.
"כן." אמרה ג'יני.
"לא."
"אל תשקרי."
"אבל אני אומרת לך שלא קרה כלום, את יכולה בבקשה לעזוב את הנושא?" שאלתי ונאנחתי.
"לפחות תודי שקרה משהו ואת לא רוצה לדבר על זה." היא ביקשה ממני.
"בסדר, אבל אל תחפרי יותר," אמרתי. היא פתחה את פיה להתנגד אבל אני עצרתי אותה. "בבקשה."
"בסדר," היא נאנחה. "אבל זה לא הוגן."
"החיים לא הוגנים," אמרתי בחיוך עצוב. "אבל זה מה שיש."
"בנות, מה אתן עושות בחוץ?" נשמע קולו השואל של בן מאחורינו.
"אוי לא, הוא יהרוג אותי!" סיננתי לג'יני.
"דניאל, עוד פעם הוציאו אותך מהשיעור?" הוא שאל בקול מעט כועס.
"כן," הודיתי. "אבל זאת לא אשמתי."
"אז אשמת מי?" הוא שאל. "בלולו?"
"אתה עדיין מאמין בבלולו?" שאלתי בגיחוך.
"לא," הוא אמר בבלבול. "ואל תשני נושא, למה את בחוץ?"
"כי קרה לה משהו בהפסקה ובגללו היא איחרה לשיעור, ואז כשהיא חזרה היא הסבירה למורה מה קרה והמורה נתנה לה להיכנס לשיעור, אבל היא לא מוכנה לספר לי מה קרה." נידבה ג'יני את המידע.
"זה לא מסביר מה שתיכן עושות בחוץ." בן שילב את ידיו.
"שאלתי אותה מה קרה והיא לא הייתה מוכנה לענות לי אז המורה הוציאה אותנו בגלל שדיברנו." ג'יני מלמלה.
"מה קרה?" בן שאל אותי.
"גם אתה?" נאנחתי וגלגלתי את עיניי בתסכול. "לא קרה כלום!"
"אם המורה שלך וויתרה לך אני דיי בטוח שקרה משהו." הוא התעקש.
"נכון." הסכימה איתו ג'יני.
"שניים נגד אחת? זה לא הוגן!" רטנתי.
"מישהי אמרה לי פעם שהחיים לא הוגנים." ג'יני עקצה אותי.
"בדיוק בגלל זה אני לא מספרת כלום!" אמרתי בחיוך ניצחון.
"ג'יני, את יכולה להשאיר אותנו רגע לבד?" בן שאל אותה.
"אתם לא רוצים אותי לידכם, זה כואב!" ג'יני אמרה בדרמטיות.
"ג'יני, אחורה פנה, קדימה צעד." אמרתי לה בגיחוך.
"יום אחד אני אתנקם בך." היא איימה עליי והתחילה ללכת לעבר הקפיטריה.
"יום רחוק." אמרתי לה.
"ביי ג'יני." אמר לה בן בקול סרקסטי ואז הסתכל עלי בפנים רציניות. "תספרי, הכל!"
"אמרתי את זה לג'יני ואני אגיד את זה גם לך- אין לי מה לספר!" אמרתי לו והסטתי את מבטי, ידעתי שהוא יגלה את האמת כשהוא יסתכל בעיניים שלי, הוא תמיד מגלה.
"אני יודע שאת משקרת." הוא אמר בפשטות, לא הייתה בקולו נימת שאלה.
"בן, פשוט תעזוב את זה." נאנחתי.
"את מכירה אותי מהיום שנולדת, ועדיין לא הבנת שאני לא אעזוב משהו שמציק לך?" הוא שאל בגיחוך.
"אתה קרצייה." אמרתי לו.
"זה בגנים שלנו." הוא פרע את שיערי. "תדברי."
נאנחתי. "למה זה כל-כך חשוב?" ניסיתי להתחמק.
"כי את אחותי הקטנה, כי אני רואה שמשהו מציק לך, וכי זאת הפעם השנייה שמוציאים אותך מהשיעור." הוא אמר.
"בסדר," נאנחתי. "היה לי התקף, התעלפתי ואיחרתי לשיעור, זה הכל." אמרתי לו, לא את כל האמת אבל על השיחה עם אריאל אני לא אספר לאף אחד, אני לא רוצה למצוא את עצמי באיזה מוסד לחולי נפש, למרות שאני מתחילה לפקפק בשפיותי בזמן האחרון.
"איך את מרגישה עכשיו?" בן שאל אותי בדאגה.
"אני בסדר." אמרתי. "באמת."
"איכשהו קשה לי להאמין לך." בן אמר והצביע על השריטה הקטנה שהייתה על הלחי שלי.
"זה כלום, נשרטתי כשהראש שלי פגע באדמה, זה עבר."
"בטוח?" הוא שאל אותי.
"במיליון אחוז." הבטחתי לו.
"טוב," הוא נאנח. "אבל אני רוצה שתחזרי הביתה, ואני לא נותן לך אפשרות להתווכח על זה, קדימה." הוא אמר, תפס את ידי, והתחיל לגרור אותי לעבר היציאה מבית הספר.
"בן, אני לא אעצור את החיים שלי רק בגלל ההתקפים האלה." ניסיתי להשתחרר מאחיזתו.
"את הולכת עכשיו הביתה, אימא תקבע לך תור לרופא, ואנחנו נבדוק מה הם ההתקפים האלה." הוא אמר. "ואני לא מוכן לשמוע ציוץ אחד ממך!"
"אתה מודע לזה שאתה מעצבן?" רטנתי.
"כן," הוא אמר והתיישב על האופנוע שלו. "ואני מאשים בזה את הגנים שלי."
"כן, גם לי יש את התירוץ הזה." מלמלתי והתיישבתי מאחוריו.
"קסדה." הוא העביר לי קסדה שחורה.
"קרצייה." סיננתי והנחתי את הקסדה המאובקת על ראשי.
"כבר עברנו על זה, גנים." הוא אמר והתניע.
"כן, גנים..." מלמלתי, חבל שאני לא יכולה להאשים אותם בכל הדברים הגרועים שקורים לי בחיים.

----

והנה נגמר לו החופש (אני יודעת שלכן יש את מחר, אבל אני חוזרת לעבוד מחר, אז תנו לי להתמרמר) ו... אני לא יכולה להגיד שהספקתי את מה שרציתי להספיק.

נו, טוב.

מקווה שהיה לכן כיף, ונתראה מחר ^^