חיה את החיים שלה

לפני שנתיים ולתמיד

"את מוכנה?" ליאם קרא מחדרי.

"אני צריכה להתלבש." השבתי לו וניגבתי את טיפות המים האחרונות שזלגו במורד גופי.

"את יכולה להתלבש פה, אני מבטיח לא להציץ." הוא אמר בטון שובב.

"אם לא תעמוד בהבטחה שלך תצטרך לשמור ממני מרחק לשבוע." העמדתי תנאי.

"לא משנה." הוא וויתר.

"חשבתי שתגיד את זה." אמרתי בשעשוע והחלקתי לגופי את שמלת החוף הסגולה שהוא קנה לי.

"את מוכנה?" הוא חזר להציק.

"לא." עניתי והתחלתי לסרק את שיערי.

"ועכשיו?"

"לא."

"ועכשיו?"

"בפעם הבאה שתשאל "ועכשיו" אזרוק עלייך את המסרק שלי." איימתי עליו וקלעתי את שיערה לצמה שחורה וארוכה.

שקט השתרר למשך כמה שניות. "ועכשיו?"

"ליאם!"

-

"סוף-סוף, מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?" ג'יני נאנחה בהקלה. שיערה האדום בער על רקע שמלתה הלבנה ועורה השזוף בהק לאור המנורה.

"הגברת פה," ליאם צבט את לחיי. "החליטה שבא לה להתנהג כמו אישה במובן המלא של המילה הפעם הראשונה בחיים."

"אני מקווה שנזהרתם, שובבים." רון קרץ לי ונופף בידו בחיבה.

"איכס, נו, רון!" רטנתי כשהבנתי למה התכוון.

"בנים." מילנה וג'יני נאנחו.

"הגזע הנבחר." לירן ניסה להשוויץ."כדי לסחוב את השקיות של האישה כל החיים." ג'יני אמרה באדישות.
"למה את רעה? יש בך רוע!" לירן אמר ונשק ללחייה.
"אני לא רעה, אני מציאותית." היא תיקנה.

"גם אני מציאותי," רון אמר.

"בטח," מילנה אמרה.

"מזלזלת?" הוא שאל.
היא חייכה אליו ושרבבה את לשונה. "מציאותית."

"איך הם אוהבים לסטות מהנושא." לחשתי לליאם בקולניות.
"שמענו את זה." רון אמר.
"הייתם אמורים." גיחכתי.
"טוב, לפני ששוב נתחיל להדרדר לשיחות אחרות, נצא?" ליאם קטע את השיחה שעמדה להתחיל.

זאת הייתה אחת מהפעמים הנדירות שבה כולנו הסכמנו. "נצא."

-

"בואי," ליאם לחש לאוזני והוביל אותי לעבר שמיכת חוף שהייתה מעט רחוקה מכל השאר.

"הם ארגנו מסיבה מדהימה." אמרתי והסתכלתי על תלמידי שכבת י"ב שקפצו והשתוללו.

"כן," הוא אמר אך הסתכל עליי. "עד שבית הספר הזה משקיע בנו זה במסיבת פרידה שלנו."