חיה את החיים שלה

פרק 7

"מה אתם רוצים?" שאלתי את ההורים שלי.
הם החליפו ביניהם מבטים מתוחים. "אנחנו רוצים שתפסיקי להיפגש עם בן."
"ואני רוצה להחזיר את הזמן לאחור לפני שארי מתה ולפני שבן עזב כדי שכבר אז אני אדע את האמת אבל זה לא יכול לקרות אז אני מניחה שאף אחד מבינינו לא יקבל את מה שהוא רוצה." עניתי לה בקול ציני.
"כנראה שלא הבנת אותנו נכון." אמר אבא שלי בקול ענייני. "אנחנו דורשים ממך להפסיק להיפגש עם בן."
"וכנראה שאתם לא הבנתם נכון, אני לא מוכנה להקשיב לכם." אמרתי לו בקול רגוע שאני בטוחה שהוכיח לו שאני ממש לא רגועה.
"עד גיל שמונה עשרה את קטינה ואת חייבת לעשות את מה שההורים שלך אומרים לך, כלומר מה שאנחנו אומרים לך." אמר אבא שלי.
"פה הטעות שלך, אני חייבת לעשות את מה שההורים שלי אומרים לי, אבל מסתבר שאתם לא ההורים שלי כי ההורים שלי בחיים לא יכלו להיות אכזרים כל כך." אמרתי לו במעט עצבים. "עכשיו, אם סיימתם לנסות להגיד לי מה לעשות, אני אלך לישון, יש לי לימודים מחר."
אבא פתח את הפה להתווכח, אך אמא הניחה יד על ירכו ונעצה בו מבט משתיק. "לילה טוב."
"לילה טוב." סיננתי לעברה בזלזול ורצתי לעבר החדר שלי.
נשכבתי על מיטתי ובהיתי בתקרה.
"לילה טוב, ארי." אמרתי לבסוף ועצמתי את עיניי.
-
"דניאל, את תאחרי לבית הספר, תקומי כבר." צעקה אמא שלי בפעם החמישית להיום.
"אני קמה." השבתי לה בקול מנומנם.
"זה מה שאמרת לפני חצי שעה." היא צעקה לי.
"טוב טוב, קמתי." צעקתי לה בקול עייף וירדתי ממיטתי. סחרחורות תקפו את ראשי ובחילה גאתה בבטני כשרגליי פגעו ברצפה.
"את כבר לא במיטה?" היא המשיכה להציק.
"לא, אני מתארגנת." השבתי לה בצעקה קצת יותר חזקה ממה שהייתי אמורה.
"אז תתארגני מהר יותר." היא צעקה שוב, דבר שעורר בי חשק לקחת את הזמן. לא שיכולתי.
סיימתי להתקלח בזריזות ורצתי להתלבש. כעבור כמה דקות כבר עמדתי מוכנה בפתח המטבח.
"אני לא רעבה." הודעתי לאמא שלי.
היא הסתובבה במהירות. "מה זאת אומרת לא רעבה?"
"יש לי בחילה." אמרתי והנחתי את ידי על ביטני.
"את משקרת." היא קבעה והניחה מולי כוס שוקו קר ושני צנימים מרוחים בריבת חלב שרק גרמו לבחילה שהרגשתי להתגבר.
"לא, את הגן של השקרים לא ירשתי ממך ומאבא," עניתי לה בעוקצנות. "למזלי."
"דני," היא נאנחה. "אנחנו לא יכולנו..."
"לא יכולתם מה?" תבעתי לדעת. "לקבל את העובדה שהבן שלכם התאהב במישהי שאתם חושבים שהיא לא לרמה שלו?"
"לכי לבית הספר," אמא שלי אמרה במעט קרירות, כנראה לא היה לה כוח להתמודד איתי עכשיו. "אנחנו נדבר על זה כשתחזרי."
התקדמתי לעבר הדלת ופחתי אותה. "אם אני אחזור." אמרתי בקול מעט שובב ויצאתי מהבית בלי לשמוע את תשובתה.
הלכתי כמה דקות ברגל לעבר תחנת האוטובוס שבקצה השכונה שמאחוריי הופיע ג'יפ שחור ומבריק. שתי צפירות נשמעו מתוכו וגרמו לי להסתובב בכעס.
"אתה יכול לצפור לחברים שלך." צעקתי.
החלון שליד הנהג נפתח ומתוכו הציצו פניו הצוחקות של רון. "חשבתי שאנחנו חברים." הוא אמר בקול נעלב. "אבל אם את לא רוצה הסעה לבית הספר... אנחנו נמשיך בדרכינו."
" לא לא," מיהרתי לעצור אותו. "אני אשמח להסעה."
"אז קדימה, הדלת מאחורה פתוחה." אמר רון בשעשוע.
"אם היית ג'נטלמן כמו שאמא שלי טענה אתמול אז היית פותח לכבודי את הדלת." רטנתי ונכנסתי לרכב.
"אם היית ליידי כמו שאת טוענת אז הוא היה פותח לך את הדלת." נשמע קול משועשע לצידו של רון.
"אוי לא," נאנחתי. "למה הדבר הזה נוהג?"
"כי רק לליאם יש רישיון." ענה לי בן.
"ומכונית." הוסיף ליאם בחיוך מעצבן והתחיל לנהוג.
"כמה כסף יש להורים שלכם?!" שאלתי את רון בהלם.
"אני לא יודע," רון שפשף את עורפו במבוכה. "למה?"
"הג'יפ הזה נראה ממש יקר-"
"הוא באמת יקר." קטע אותי ליאם.
"ואני מניחה שכדי לשחד מישהו שייתן לבהמה הזאת שנוהגת רישיון גם לא היה זול." המשכתי כאילו הוא לא אמר דבר.
"ממה שאת אומרת, את מומחית בלשחד אנשים." ניסה ליאם לעקוץ אותי.
"ומאיך שאתה נראה, היית צריך לשחד את כל החברות שהיו לך כדי שיסכימו לצאת איתך." עקצתי אותו ללא קשר.
"ומאיך שאת-" ליאם ניסה להשיב מלחמה אך רון קטע אותו.
"ומאיך ומאיך, ומאיך שאני נראה עכשיו שניכם מבינים שאתם צריכים לסתום." אמר רון בעצבנות ועיסה את רקותיו. "עשיתם לי מיגרנה.
שתיקה השתררה לכמה שניות.
"ומאיך שאתה נראה עכשיו אני מבינה שאתה לוקח שיעורי דרמה."
"דניאל!"
-
"הוא קרצייה." אמרתי לג'יני, שהפעם ישבה לידי וציירה בשיעמום דברים על היד שלי בעוד המורה לתנ"ך מסבירה על בגדי הכוהנים. חצי שעה עברה מאז הנסיעה ועדיין לא התגברתי על הטראומות שעשו לי התאומים.
"גם רון קרצייה!" היא אמרה בקול אדיש. "זה בגנים שלהם."
"אז ליאם אידיוט!" קבעתי בקול מעט יותר רם ממה שרציתי.
"מי אידיוט?" עצרה המורה את שיעורה 'המרתק' כדי לנעוץ בי מבט קטלני.
"אידיוט?" התקפלתי. "אני לא אמרתי אידיוט, אני אמרתי... אה... אה..." חיפשתי במבטי משהו שיציל אותי. את המשהו הזה מצאתי על הלוח. "הדיוט!" קפצתי.
"למה אמרת הדיוט?" שאלה המורה בקול חושד.
"כי... כי ג'יני אמרה לי שמי שלא כהן גדול הוא כהן קטן אז אמרתי לה שלמי שלא קוראים כהן גדול קוראים כהן הדיוט." שלפתי איזה שקר קטן.
"אה," אמרה המורה ונראה היה שהיא מתרשמת. "כל הכבוד שהסברת לה."
"בשביל זה אני חיה." חייכתי למורה בתמימות עד שהיא חזרה ללמד את הכיתה.
"איה!" הזדעקתי בלחש כשג'יני נעצה את העט שלה מעט יותר חזק בכף היד שלי. "למה זה היה?"
"כהן הדיוט אה?" היא הסתכלה עליי בכעס מעורב בשעשוע.
פתחתי את פי לענות לה אך כדור נייר פגע לי בעורף.
"לא יודעת לגבי ההדיוט," אמרתי בעצבים וזרקתי על ליאם את הכדור בחזרה. "אבל ליאם ממש אידיוט."
-
"ולשיעור הבא אני רוצה הסבר מפורט על בגדי הכוהן הגדול, " סיימה המורה שעתיים של העינוי הכי גדול שעברתי בהיסטוריה. "העבודה בזוגות שנקבעו מראש, הרשימה על הלוח, יש אפשרויות להחלפה, המשך יום טוב."
המורה יצאה מהכיתה ועדר הבהמות שאמורים להיות התלמידים מהכיתה שלי רצו לעבר הרשימה והחלו להיאבק אחד עם השני על נקודת הראייה הטובה ביותר של הרשימה.
"את באה?" שאלה ג'יני ונעמדה.
"בשביל מה?" שאלתי אותה בשלווה. "נחכה שעדר הפילים הזה יצא להפסקה ואז נבדוק, בשביל מה לחטוף מכות?"
"צודקת." אמרה ג'יני וחזרה להתיישב לידי.
"אתן באות ללוח?" הופיע רון מאחורינו.
"אנחנו מחכות שהעדר יצא ללעוס עשב כדי שנוכל להסתכל על הרשימה בלי לחשוש לחיינו." אמרתי לו בשלווה והסתכלתי על הציור שג'יני ציירה על ידי.
"אני צריך תרגום." פנה רון אל ג'יני בבקשת עזרה.
"אנחנו מחכות שהם יצאו להפסקה כדי שלא נצטרך להיאבק איתם." ג'יני צחקה והצביעה על התלמידים שהתגודדו ליד הלוח.
"תראו, יש ניצולים." אמר רון והתיישב לידינו.
"כן, אבל תסתכל על היד שלה, יש שם שריטה." אמרתי לו והצבעתי על הילדה הבלונדינית שהלכה לעבר ליאם ולחשה לו משהו באוזן.
"זה לא מנומס להצביע." רון סטר לידי.
"היי!" מחיתי בקול ילדותי. "והעובדה שליאם מנסה לאנוס אותה עם הסכמתה בציבור מנומסת?"
"על מה את מדברת?" שאל רון.
"על אחיך." אמרתי והסבתי את מבטו לליאם ולבלונדה, שנמרחו על השולחן.
"אה, זה." רון צחק במבוכה. "שיר וליאם הם זוג לא מוגדר."
"לא מוגדר בגלל שהיא אוהבת אותו והוא משתעשע איתה או לא מוגדר בגלל שהוא מסוג האנשים שיש להם מקום בלב רק לעצמם?" שאלתי את רון בגיחוך.
"האפשרות הראשונה." הוא ענה.
"למרות שגם האפשרות השנייה הולמת את ליאם." הרהרה ג'יני.
"מה הולם אותי?" שמעתי את קולו של ליאם מאחוריי, כנראה שהוא סיים להגיד לשיר תודה.
"החולצה שלך היום." תירצה ג'יני.
"לא," סתרתי את דבריה של ג'יני. "האפשרות השנייה הולמת אותך."
"ומה היא האפשרות השנייה?" שאל ליאם.
"אפשרות שכרגע אני שומרת אותה לעצמי." אמרה ג'יני בחיוך.
"אל תעצבני אותי, מיני ג'יני." הזהיר אותה ליאם בחיוך.
להפתעתי גם ג'יני צחקה.
"אם אתם אומרים לי שאתם שלישייה אני אלך לקיר ואדפוק בו את הראש!" הזהרתי אותם.
"עד כמה שההצעה הזאת מפתה, אנחנו לא אחים." אמר ליאם.
"מזל, ואני עוד חששתי מהעובדה שראשי העדין יידפק בקיר." אמרתי בדיבור מעודן.
"עם הדיבור הזה אני די בטוח שהוא כבר נדפק בקיר." הקניט אותי ליאם.
"עם פרצוף כמו שלך נראה שכבר דפקו לך את הראש בקיר." עקצתי אותו בחזרה.
"עם-"
"עם ועם ועם, מה אמרתי לכם היום על מיגרנה?!" קטע אותנו רון.
"אם אתה לא רוצה לחטוף מיגרנה אז תגיד לאח האידיוט שלך שלא יתקרב אליי." אמרתי לרון בשלווה.
"אם אתה לא רוצה לחטוף מיגרנה תגיד לחברה שלך להפסיק להתחיל איתי בכל שנייה שיש לה." ליאם לא נשאר חייב.
"אם אתה רוצה-" התחלתי להגיד אך רון קטע אותי.
"די!"
-
"עם מי אני?" שאלתי את ג'יני אחרי שהיא קמה לבדוק.
"עם רון," היא אמרה לי ונשמעה מעט מדוכדכת.
"ואת?" התעניינתי.
"עם ליאם." היא ענתה ללא חשק.
"מסכנה." השתתפתי בצערה. "אבל חשבתי שאת חברה טובה של ליאם."
"כן, אבל כשאני והוא עושים עבודה ביחד אנחנו עושים רק שטויות ולא עובדים באמת." היא אמרה לי. "ואז הציונים יורדים וההורים שלי כועסים."
"אז פשוט תבקשי ממישהי שלא סובלת אותו להתחלף איתך." אמרתי בהיסח דעת ורק אחרי שנייה קלטתי שהצעתי את עצמי.
"את תעשי את זה בשבילי?" עיניה של ג'יני התרחבו. "תודה תודה תודה תודה."
"לא, רגע," מחיתי. "אני לא אעשה איתו את העבודה הזאת, אני אכנס לכלא על רצח!"
"בבקשה דני, את תקוותי היחידה." ג'יני נעצה בי עיניים גדולות ומתחננות שלא היו מביישות את החתול של שרק. "אם הציונים שלי לא יעלו ההורים שלי יכריחו אותי להירשם למחנה קיץ של כל המוזרים שנהנים ללמוד בחופש."
"בסדר," נאנחתי. "אבל את כל כך חייבת לי."
"יש!" היא צעקה. "תודה תודה תודה תו-"
"דה?" השלמתי אותה בדכדוך. "לכי אליו, תבשרי לו את הבשורות הנהדרות."
"אני חייבת לך." היא נישקה את לחיי ורצה לליאם בהתרגשות. היא החליפה איתו כמה מילים במהירות והצביעה עליי כמה פעמים.
ליאם הנהן והסתכל עליי בחיוך משועשע שגרם לי להתחיל להתחרט על זה שנתתי לג'יני לשכנע אותי.
שלחתי מבט מעוצבן בליאם בעוד מוחי מחשב את כמות הפעמים שהוא יגרום לי לרצות להתאבד השבוע. במה לעזאזל סיבכתי את עצמי?!

----

אני כל כך כל כך עייפה. טוב, לפחות העליתי פרק אז יש לי חופש לשאר היום. אני מקווה. נתראה מחר ^^