חיה את החיים שלה

פרק 37 - פרק אחרון

כמה שעות לאחר שפגשתי את גל, ג'ייק החזיר אותי לכלא שלי. בשעות שביליתי איתה הספקתי לגלות כמה שקרים דילן סיפר לה. לפי הגרסה שלו, ירון רצח את מאי, אימא של גל, והשתגע, ועכשיו הוא מחפש אחרי גל כדי להשלים את המשימה. מסתבר שצדקתי, דילן באמת מחפש רעיונות לפשעים שלו מסרטי מתח.
כשנכנסתי לפה נכנסתי עם מטרה; להוביל את המשטרה לכאן. אם אצא בחיים או לא היה עניין פעוט שלא ייחסתי לו חשיבות רבה. עכשיו, אחרי שפגשתי את גל, יש לי מטרה חדשה; אני חייבת להציל אותה.
היום שבא לאחר הלילה שפגשתי את גל עבר בשלווה מפתיעה, אך לקראת הלילה דילן קרא לי שוב, מסתבר שיש לו משהו עם לילות. אולי הוא ערפד? לא, אני בטוחה שהוא סתם חולה נפש עם שיגעון גדלות והתמכרות מסוכנת לסרטי מתח. הוא רצה ממני תשובות, שוב, אך ככל ששאל יותר ככה תשובותיי הפכו ליותר מופרכות. הסוף היה כשעניתי לו תשובה על חדי קרן ולאמפקות, שהן שילוב מוצלח של לאמה ואלפקה לאחר אלפי שנות יריבות. התשובה הזאת כנראה ממש עצבנה אותו, כי הוא הפך את שולחנו בכעס וציווה על ג'ייק להחזיר אותי לחדר ולמנוע ממני ארוחות. "אולי זה יוריד קצת את הגאווה שלה." הוא אמר בטון אכזרי בעוד ג'ייק מוביל אותי החוצה. אני גאה להגיד שאת התשובה שרציתי להגיד שמרתי בפנים.
"את מתגרה במזל שלך." ג'ייק סינן לאוזני בעודו גורר אותי לכלא שלי. "דילן לא ימשיך להיות נחמד לנצח."
"לזה אתה קורא נחמד?" שאלתי אותו בלחישה.
"הו, כן, תאמיני לי שכן. עוד לא פגשת את דילן עצבני." הוא גיחך.
"אני מקווה שזה לא יקרה לעולם." פתחתי את הדלת של החדר ונכנסתי לתוכו.
"אם תמשיכי להתנהג ככה את תזכרי להכיר אותו עצבני מוקדם יותר משאת חושבת." ג'ייק הזהיר אותי ונכנס אחרי. הוא סגר את הדלת ונשכב על המיטה.
"מה אתה עושה?" שאלתי באי הבנה.
"אני אמור לשמור עלייך." הוא ענה.
"אתה יודע טוב מאוד שאני לא אברח." גיחכתי.
"אני יודע את זה, את יודעת את זה, אבל דילן לא יודע את זה." הוא אמר והרים את רגליו כדי שאשב. התיישבתי והוא הניח אותן עליי.
"אה רוצה גם עיסוי?" שאלתי בטון ציני.
"אני אשמח." הוא ענה בשעשוע.
"אז אתה מוזמן ללכת ולמצוא איזו הולנדית שתהיה מוכנה לגעת בכפות הרגליים המסריחות שלך." אמרתי בעוקצנות.
"אלו לא התאילנדיות שטובות בעיסויים?" הוא שאל בטון מהורהר.
"אל תהיה קטנוני." נזפתי בו.
"רק ציינתי." הוא מלמל.
"ג'ייק." נשמעה צעקה מהמשך המסדרון. פסיעות חזקות נשמעו מהצד השני של הדלת. ג'ייק קפץ מהמיטה ופתח את הדלת כשעל פניו הבעה חתומה.
"אני שומר על האסירה." הוא אמר בטון אדיש שגרם לי לרצות לזרוק עליו כרית.
"אה, הנה אתה." קול הפסיעות של ג'יימי היה הרבה יותר חזק. הוא היה כאן. "דילן קורא לכל השומרים."
"למה?" ג'ייק שאל.
"יש בעיה." ג'יימי ענה.
"מספר?" ג'ייק אמר בטון שואל.
" אפס, אפס, אחד, אפס, אפס, שלוש, חמש." ג'יימי אמר.
"קדימה." ג'ייק דירבן את אחיו לצאת מהחדר ויצא גם הוא, אך לפני שסגר את הדלת הוא סימן לי בשפתיו מילה אחת. "משטרה."
-
חיכיתי עד שצעדי השומרים כבר לא נשמעו ואז לקחתי את התיק שלי ולחצתי על ידית הדלת. היא הייתה פתוחה. בצעדים זהירים רצתי לחדרה של גל. למזלי, כשג'יימי אמר שדילן קורא לכל השומרים, הוא באמת התכוון לכולם. לא נתקלתי באיש כל הדרך. הנחתי את ידי על הידית ופתחתי את הדלת שהובילה לחדר הגדול.
"גל?" לחשתי. לא הייתה תשובה.
התקדמתי לעבר הווילון והסטתי אותו. החדר הקטן שנגלה אליי היה הרבה יותר נקי ומסודר משהיה בפעם הקודמת שהייתי בו. עכשיו, כשסילקו את השברים, יכולתי לראות את כמויות הצעצועים שמילאו את החדר. עגלות ובתוכן בובות היו בכל פינה, בית של ברביות היה זרוק על הרצפה, חצי פתוח, כמה בבות עשו מסיבת תה בצד, ובמרכז כל זה- מיטת אפיריון לבנה. על המיטה, מתחת לפוך רך, שכבה גל. עיניה היו עצומות, פלג גופה העליון עלה וירד בקצב סדיר ושיערה הבוהק והארוך פוזר בעדינות על הכרית לבנה. זה היה מראה מתוק כל-כך שכאב לי להעיר אותה, אבל לא הייתה ברירה. זרקתי את התיק לפינת החדר והתקדמתי למיטתה.
"גל." לחשתי וטלטלתי מעט את כתפה. היא מלמלה משהו אך לא התעוררה.
"גל, מתוקה, את חייבת לקום." מלמלתי והשחלתי את ידי מתחת לצווארה כדי להקים אותה למצב ישיבה.
"מה?" היא שאלה בטון חלש ומצמצה בעייפות.
"בואי, אנחנו צריכות ללכת." אמרתי והזזתי הצידה את הפוך. בגופה של גל חלפו צמרמורות מהקור, אך לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי למנוע אותן.
"ללכת לאן?" היא שאלה בבלבול.
"בואי, אין זמן להסביר." אמרתי ועזרתי לה לקום. "איפה המעיל שלך?"
"אין לי מעיל, דילן אומר שאני לא צריכה אחד כזה בגלל שאני לא יוצאת החוצה." היא ענתה בתמימות.
"ברצינות? אין לך מעיל?" שאלתי בפליאה. היא הנהנה.
השפלתי את מבטי אל בגדיי והורדתי את הג'קט שלי, דבר שגרם לי להישאר עם חולצה ארוכה ודקיקה שבהחלט לא הגנה על גופי מפני הקור. עזרתי לגל להשחיל את ידיה לשרוולים ורכסתי את הרוכסן. הג'קט, שעליי היה גדול, הגיע עד לברכיה.
היא הרימה את ידיה והסתכלה בחוסר שביעות רצון על השרוולים שכיסו את כפות ידיה.
"אני יודעת שזה מציק, אבל אין משהו אחר עכשיו." אמרתי לה והרמתי את תיקי מהרצפה.
"לאן אנחנו הולכות?" היא שאלה.
כרעתי על ברכיי מולה ואחזתי בידיה. ידעתי שאין זמן אבל הבנתי שאם אני רוצה שהיא תבוא בקלות אני צריכה להסביר לה כמה דברים.
"תקשיבי, את זוכרת שסיפרת לי את מה שדילן אמר לך על ההורים שלך?" שאלתי אותה בניסיון להרוויח זמן כדי לחשוב על איך בדיוק אני הולכת להגיד לה שדילן שקרן.
"כן." היא ענתה.
"אין לי הרבה זמן להסביר, אבל את חייבת להבין משהו, זה לא נכון." אמרתי והידקתי מעט את אחיזתי. "אבא שלך בחיים, והוא לא זה שהרג את אימא שלך, והלוואי שהיה לי יותר זמן להסביר לך, אבל אין. עוד מעט הכל יהיה בסדר, אבל בשביל זה אנחנו חייבות לברוח." הישרתי מבט לעיניה. היא נראתה מעט מפוחדת, אבל לא כאילו הדברים שלי הפתיעו אותה.
"חשדת בזה כבר, נכון?" שאלתי. היא הנהנה. "את יותר מדי חכמה לגיל שלך." נאנחתי ונעמדתי.
"אני אפגוש את א-אבא שלי?" היא שאלה ומעט גמגמה כשאמרה "אבא".
"בקרוב." חייכתי מעט וליטפתי את שיערה.
"אני רוצה שתמצאו אותה!" נשמעה שאגתו של דילן. "עכשיו!"
אחזתי בידה של גל וחיפשתי מקום להסתתר בו, אך לא היה מקום כזה בחדר שלה.
"בואי." סיננתי והסטתי את הווילון כדי להיכנס לחדר הגדול. סרקתי במהירות את החדר ומצאתי את המקום המושלם. ארון שחור וגדול שהוצמד לקיר ובקושי נראה. הרמתי את גל ונכנסתי איתה לארון. חיכינו בדממה במשך כמה שניות, כבר חשבתי שלא יחפשו פה, אבל אז נשמעה בעיטה ודלת נופלת, ומיד אחריה אנשים רצים. הצמדתי את אצבעי המורה אל שפתיי והסתכלתי על גל. היא הנהנה.
"אני לא מאמין שהיא ברחה!" דילן סינן בכעס. "חבורה של חסרי אחריות! מי האחרון ששמר עליה?"
סביר להניח שאם אני הייתי זאת שבחוץ עם דילן והייתי צריכה להודות שפישלתי, לא הייתי עושה את זה כשהוא כועס ככה, אבל אני לא ג'ייק, ומסתבר שהוא הרבה יותר אמיץ ממה שחשבתי.
"אני, אדוני." ג'ייק אמר.
"ואפשר לדעת למה?" דילן סינן. כל האנשים שהיו בחדר הפסיקו לדבר. דילן היה במצב רוח מסוכן, הם ידעו שכדאי להם לשבת בשקט.
"אני... כנראה שכחתי." ג'ייק מלמל.
"שכחת?" דילן אמר בארסיות. "פרח מראשך."
"מצטער, אדוני, זה לא יקרה שוב." ג'ייק ניסה להינצל, הייתה לי הרגשה רעה מאוד לגבי זה.
"הו, אני יודע שזה לא יקרה שוב." הטון של דילן חזר לטון הקטיפה שאיתו דיבר איתי בהתחלה.
"ג'יימי, תביא לי אותו." דילן פנה לאח של ג'ייק.
"אדוני, אני אשמח אם תיתן לי לעשות זאת." ג'יימי ענה ונשמע כאילו חיוך גדול מרוח על פניו.
קול של דריכת נשק נשמע ומיד אחרי זה תדהמה.
"אתה לא תהרוג אותי." ג'ייק אמר בטון משוכנע.
"המלצה קטנה בשבילך, בשביל הגלגול הבא," ג'יימי לא נשמע מהוסס. הוא נשמע אכזרי. "אף פעם אל תתנשא על אחיך הגדול."
למזלי הצלחתי להצמיד את ידיי לאוזניה של גל לפני היריות, כך שהיא לא שמעה אותן, אך אני כן. הן היו שלושה, ומיד אחריהן נשמעה חבטה של גופה נופלת.
"תלכו לחפש אותה באגף ג', אנחנו נלך לאגף ב', קדימה." דילן סינן פקודה ועד מהרה נשמע שהחדר התרוקן.
דמעות זלגו על פניי אך אני מיהרתי למחות אותן, לא רציתי שגל תראה שאני בוכה, אסור היה לי להפגין חולשה בזמן שהיא בוטחת בי לגמרי.
"בואי." לחשתי ועזרתי לה לצאת. כיסיתי את עיניה כדי שלא תראה את הגופה, ולחשתי תודה לגופה הדוממת. אם קודם לא הייתי בטוחה שאצליח לברוח, עכשיו אני בטוחה. אני חייבת את הבריחה שלי לג'ייק, ואני אף-פעם לא נשארת חייבת לאנשים. גם אם הם לא פה כדי לראות את זה.
-
הובלתי את גל במסדרונות הארוכים בניסיון למצוא את היציאה. לא ידעתי איפה היא אמורה להיות, אז השתמשתי בהיגיון הבריא שלי. אנשים אחרים היו קוראים לזה "ניחוש".
"פעם עקבתי אחרי דילן כי רציתי לצאת החוצה, אני חושבת שהוא הלך לכיוון הזה." היא הצביעה על המסדרון מימין.
"אם לא ננסה, איך נדע?" משכתי בכתפיי ונכנסנו למסדרון הימני. גל צדקה, שם היא הייתה.
קבועה בקיר, ליד חלון, עמדה דלת. הדרך החוצה הייתה פשוטה, רק ללכת ולצאת. פשוט מדי. חיפשתי את המלכודת, אבל לא ראיתי כלום. בצעדים מהוססים אני וגל התקדמנו לעבר הדלת. כמעט הגענו אליה כשממסדרון צדדי ונסתר יצא דילן, בידו רובה ועל פניו מרוח חיוך מנצח.
"נתפסתן." הוא אמר בטון משועשע.
"אנחנו יוצאות מפה, עכשיו." אמרתי לו בטון עצבני ודחפתי את גל מאחורי גבי.
"באמת חשבת שתצליחי לצאת מפה?" הוא צחק. "זה עניין שלכן במשפחה? להאמין בדברים לא הגיוניים?"
"על מה אתה מדבר?" שאלתי ללא הבנה.
"אחותך היקרה, באמת חשבת שהאנורקסיה הרגה אותה?" הוא הניד בראשו. "את תמימה מדי."
"מה עשית?" שאלתי בזעם.
"את תהיי מופתעת לראות עד כמה זה קל להשיג אנשים שיהיו מוכנים להרעיל לאט-לאט נערה אחת בשביל כסף." החיוך המשועשע לא ירד מפניו.
"אבל, לא! הם אמרו שהיה מאוחר מדי להציל אותה! זה לא היה רצח!" מלמלתי ובמוחי התחלתי להריץ את כל הימים שביליתי עם אריאל בבית החולים. אומנם מיום ליום היא החווירה, ואיבדה מעט מכוחה, אבל לא היו סימנים של הרעלה.
"ועכשיו, כמו שאחותך היקרה מתה, תלכי גם את בעקבותיה." דילן דרך את האקדח וכיוון אותו עליי. "ואחרייך תלך הבוגדת הקטנה שאני גידלתי."
"אני ממליצה לך לחשוב שוב, כי זה לא יקרה." אמרתי בארסיות לאחר שראיתי צל בחלון. אומנם יכול להיות שזה סתם היה תעתוע, אבל הייתה לי הרגשה שלא.
דילן צחק. "תודי בזה, דניאל, זה נגמר." הוא חייך חיוך משועשע.
בבקשה... חזרתי על המילה בראשי שוב ושוב.
הדלת, שמסתבר שהייתה מאוד רעועה, נפתחה בבעיטה ונפלה על דילן.
"לא," ליאם נכנס לתוך הבית בשלווה. "עכשיו זה נגמר."
-
עמדתי במשך כמה שניות בשקט. החופש היה כאן כרגע, ויכולתי לצאת, אבל זה לא מה שגרם לי לעמוד בלי לעשות כלום. העובדה שליאם, האדם שלא הייתי מוכנה לחשוב שאפילו יתעסק בעניינים האלה מחשש שיפגע, הרגע הציל אותי ואת גל.
שחררתי את ידה של גל ורצתי לליאם. ידיו הצמידו אותי אל גופו ושפתיו מצאו את דרכן אל אוזני.
"זה נגמר, הכל נגמר." הוא לחש וליטף את שיערי.
התרחקתי ממנו קצת וליטפתי את לחיו בחיוך. "הכל נגמר." חזרתי אחריו באי אמון.
"אני מחכה." הוא אמר בטון משועשע.
"למה?" שאלתי באי הבנה.
"להערה שלך על זה שאנחנו מתנהגים-"
"-כמו בטלנובלה זולה שאימא מכורה אליה." השלמתי אותו בגיחוך. "חשבתי לחכות עם זה קצת, אבל אם כבר העלית את הנושא...."
"לא, זה בסדר. לחכות קצת זה טוב." הוא מיהר להגיד וצחקק לעצמו. "מי הקטנה?"
"גל, בואי." הסתובבתי, עדיין מחובקת בידי ליאם, וסימנתי לה להתקרב אלינו. "הוא לא נושך."
ליאם רכן ללחיי הימנית ונשך אותה.
"כלב רע!" נזפתי בו והושטתי את ידי לגל. היא אחזה בה בהיסוס והתקרבה.
"נעים מאוד, גל, אני ליאם, ואני לא נושך בנות שהן לא דניאל, אז אין לך מה לדאוג." ליאם רכן אליה והושיט את ידו. היא הרימה אלי מבט שואל והניחה את כף ידה בכף ידו.
"היא הבת של ירון." אמרתי לליאם. הוא הרים אליי מבט שואל אך אני הנדתי בראשי. הוא הבין את המסר ועזב את הנושא.
"טוב, בנות, אלא אם כן אתן ממש נהנות פה, אני מציע שנצא." ליאם אמר ושילב את אצבעותיו באצבעותיי.
"לצאת... החוצה?" גל שאלה בטון מהוסס.
חייכתי אליה והנחתי את ידי הפנויה על כתפה. "החוצה."
-
"איפה היא? אני לא מבינה למה השוטרים לא הסכימו לנו לבוא לחפש אותה!" אימא שלי עמדה בגבה אליי ורטנה.
"כי הדבר היחיד שהמשטרה צריכה על הראש זאת אימא היסטרית וחופרת שעלולה להרוס הכל." אמרתי לה בטון ציני והשענתי את ראשי על כתפו של ליאם.
היא הסתובבה ופערה את עיניה. ידעתי שזה עניין של שניות לפני שהחנק יגיע.
"תתרחקו." אמרתי לליאם ולגל. הם לקחו צעד אחורה בדיוק ברגע שאימא שלי התנפלה עליי.
"דני, מתוקה שלי, כל-כך דאגתי, שלא תעזי לעשות את זה שוב. את יודעת איך אני ואבא שלך-" היא התחילה לברבר.
"אימא?" קטעתי אותה.
"מה?" היא שאלה בטון מעט נרגז, כנראה על כך שקטעתי את הנזיפה שלה.
"את חונקת אותי." השתנקתי.
"אוי, מצטערת." היא הרפתה מעט אך לא לגמרי.
בזווית עיניי ראיתי את ליאם מסמן משהו לשוטרים שהיו שם, והם הלכו למקום ממנו אני וגל יצאנו.
"איפה כולם?" שאלתי.
"מציקים לשוטרים." אימא שלי ענתה וסוף-סוף שחררה את אחיזתה. "ומי זאת?" היא שינתה את טון קולה כשראתה את גל.
"אני אסביר אחר כך," הבטחתי. "איפה ירון?"
"מה אלו השריטות האלו?" אימא שלי צווחה כששמה לב למה שג'יימי עשה לי.
"שריטות?" ליאם שאל אותי בטון מבולבל וסובב אותי אליו. עיניו נפערו בדאגה כשראה את הפנים שלי. "איך לא שמתי לב קודם."
"כי אמצע הלילה, ואתה לא אימא פולניה שמחפשת מה לא בסדר אצל הבת שלה." צחקתי. "אבל אני בסדר, באמת."
"שום דבר! בואי, צריכים לקחת אותך לבדיקות." היא אמרה ורק אז שמתי לב שמלבד ניידות המשטרה, עמדו שם אמבולנס ומסיבה לא ברורה, כבאית.
"אבל אני-" אמרתי אך ליאם סימן לי לשתוק. הבנתי את המסר שלו- פחות וויכוחים, והדברים ילכו הרבה יותר מהר. "בואי." אחזתי בידה של גל והובלתי אותה לעבר האמבולנס.
"רגע, והדברים המחודדים האלה, בשביל מה?" שמעתי את קולו של רון מתוך האמבולנס.
"הם בשביל-" החל קול לא מוכר לענות לו.
"-לדקור אנשים שממש חופרים?" הצעתי המשך למשפט ונעמדתי בפתח. "או אנשים שקופצים על אנשים אחרים ללא התראה." הוספתי כשראיתי את המבט על פניהם.
"התראה." רון וג'יני צעקו וקפצו עליי.
"לא מה שהתכוונתי." רטנתי אך בכל זאת נתתי להם להמשיך למעוך אותי.
"דניאל אלון?" אישה לבושה במדים לבנים יצאה מהאמבולנס.
"נמחצת." עניתי במעט קושי. "כלומר, נוכחת."
האישה חייכה. "קוראים לי קרול, את מוכנה להתלוות אליי לכמה בדיקות?" היא שאלה.
"אם תצליחי להוריד אותם ממני, אני אשמח." מלמלתי.
"שניכם, לזוז." היא ציוותה.
"את לא נחמדה." ג'יני אמרה.
"אני לא אמורה להיות נחמדה, אני אחותך הגדולה." קרול ענתה לה.
"ידעתי שאת מוכרת לי!" הצבעתי עליה. "אתן דומות."
"חס וגרגמל." ג'יני אמרה. "למה את שונאת אותי?"
"כי את קרצייה." קרול ענתה במקומי והובילה אותי ואת גל לשבת בפתח האמבולנס.
"איפה אבא שלי וירון?" שאלתי את ג'יני.
"אני חושבת שהם מטרידים את השוטרים בעזרת מארי ובן." ג'יני ענתה בטון מהורהר.
"המשפחה שלי," נאנחתי. "משפחה של גאונים."
"צריכה שאחזיק לך את היד?" ליאם שאל אותי בהקנטה.
"תמיד." חייכתי אליו בציניות.
"תראי מי החליטו לבוא." רון סימן לי להסתכל הצידה. הסבתי את מבטי וראיתי את ההורים שלי, בן ומארי, ירון ואיתי.
"תגידי, את שפויה?!" בן התפרץ עליי עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה. "למה בכלל אני שואל, זה ברור שאת לא!" הוא ענה לעצמו, שוב בלי לתת לי להגיב על הדברים.
"בן, תירגע." מארי אמרה לו.
"כמה טוב לראות אותך, דניאל. איך התגעגעתי אלייך, דניאל. דאגתי לך, דניאל." דיברתי לעצמי.
בן נאנח וחיבק אותי. "פשוט... אל תעשי את זה שוב."
"אל תדאג, אבא, אני לא." אמרתי לו בציניות.
"אני גם התכוונתי לצעוק עלייך, אבל אימא שלך אמרה שעדיף שאשב בשקט, ואני לא מתעסק עם אימא שלך." אבא שלי התיישב לידי וכרך יד אחת סביב כתפיי בחיבוק מגושם.
"אדם, בן, מארי, בואו רגע." אימא שלי קראה להם.
"רגע." בן החזיר לה צעקה. "את תסתדרי?" הוא פנה אליי.
"יש לי אותם." הצבעתי על רון וג'יני, שהתחילו לשחק מלחמת אגודלים.
"את לא פה בשביל לעשות בייביסיטר." בן רטן וגרם לי לצחקק.
"לכו, אני אסתדר." אמרתי ודחפתי את אבא שלי ממני.
"אם את צריכה משהו תקראי לנו." מארי אמרה וגררה את אבא שלי ובן לעבר אימא שלי.
"דני, מי... מי זאת?" ירון, שעד עכשיו ישב בשקט, שאל והצביע על גל.
העברתי את מבטי בין גל לירון, ולא יכולתי שלא לשים לב לדמיון. הייתה להם את אותה הבעה, אותה צורה בעיניים ואותו מבט מהוסס. העברתי את מבטי לליאם והנהנתי קלות.
"אחי, בוא לסיבוב, נשאיר את הבנות לבדיקות." ליאם אמר לירון והתחיל ללכת.
ירון לא אמר דבר, רק עקב אחריו בשקט.
"זה הוא, נכון?" גל שאלה אותי.
"כבר אמרתי לך שאת ממש חכמה?" שאלתי וחייכתי חצי חיוך.
"הוא לא זיהה אותי." היא השפילה את מבטה.
"אני דווקא חושבת שכן," אמרתי, לא מתוך ניסיון לעודד אותה, אלא כי זו הייתה האמת. "אני ראיתי את המבט שלו."
"על מה אתן מדברות?" רון שאל בבלבול.
"כלום." חייכתי אליו חיוך עייף ואז הסתובבתי לקרול. "מתי אנחנו נוכל ללכת?" שאלתי אותה.
"בקרוב." ענה קול לידי. הסתובבתי חזרה לרון וג'יני וראיתי שהם לא לבד. לידם עמד שוטר מעט מבוגר. "אבל קודם תצטרכי לענות על כמה שאלות קטנות."
"אני לא חושבת ש-" קרול החלה להגיד.
"אלו יהיו כמה שאלות קצרות, לא משהו רציני." השוטר קטע אותה.
היא רטנה משהו וחזרה לסדר את מכשירי העינויים שאיתם הייתה אמורה לבדוק אותנו.
"בסדר," נאנחתי. "על מה אני צריכה לענות?"
-
מסתבר שכשהשוטר אמר "שאלות קצרות", הוא בעצם התכוון ל"שאלות קצרות עם סעיפים ותת סעיפים שיגרמו למוח שלך לנזול החוצה".
"זהו?" שאלתי בתקווה לתשובה חיובית. הרגשתי כאילו מישהו הדליק לי תנור בראש ומטגן לי את המוח.
"אני חושב שסיימנו לבינתיים, אבל עדיין נצטרך לקרוא לך בעוד כמה ימים בשביל לגבות עדות על כל מה שקרה." הוא ענה לי וסגר את הפנקס שבו רשם כל מילה ממה שאמרתי. לאחר מכן הוא נעמד, ובלי להגיד מילה, הלך.
"תודה לאל." נאנחתי והסתכלתי על גל. "הכל בסדר, פיצית?"
"כן." היא הנהנה אך נראה היה שהיא לא ממש מרוכזת, ואיך לא? השעה ממש מאוחרת, והיא לא ישנה כבר קרוב ליממה.
"בואי." הנחתי את ידי על כתפה והצמדתי אותה לחיקי. היא התכרבלה ועצמה את עיניה.
השענתי את סנטרי על ראשה ועצמתי את עיניי. לא היה דבר שרציתי יותר מלהגיע הביתה למיטה שלי ולישון.
"דניאל?" ליאם וירון חזרו, מלווים בהורים שלי.
"מה?" לחשתי.
"זה בסדר, אני ערה." גל אמרה ופקחה את עיניה. היא פיהקה ונעצה מבט מסוקרן בירון, אותו מבט שהוא נעץ בה.
"בואי, אנחנו יכולים לחזור הביתה." אימא שלי אמרה והושיטה לי את ידה.
גל התיישרה ושפשפה את עיניה. "מה הולך להיות איתי עכשיו?" היא שאלה בתמימות.
"את תבואי איתי הביתה." ירון ענה לה בעדינות. ידעתי שהוא חיכה לרגע הזה כבר ארבע שנים, ועכשיו, כשהוא סוף-סוף הגיע, הוא לא יודע איך להתנהג.
"אתה באמת אבא שלי?" היא שאלה.
ירון חייך חיוך קטן. "ככה שמעתי."
"ואיך אתה יודע שזה נכון?" היא המשיכה להתעקש.
"כי את בדיוק כמוה, אותו שיער, אותו צבע בעיניים, אותה תמימות." ירון ענה בטון מתגעגע.
"עבר עליכם יום ארוך, כדאי שתלכו לישון ומחר, כשתהיו מעט יותר שפויים, תוכלו לדבר ברוגע." אימא שלי אמרה בעדינות ועזרה לי לעמוד.
"טוב, אז... נתראה מחר?" שאלתי את ירון בהיסוס.
הוא הנהן וחייך. "נתראה מחר."

לאחר מעט וויכוחים הצלחתי לשכנע את ההורים שלי לתת לליאם להסיע אותי הביתה, ועכשיו שנינו יושבים במכונית מחוץ לבית בניסיון למשוך את הרגע לכמה שיותר זמן.
"את בטוחה שאת לא רוצה שאני אכנס איתך?" ליאם שאל וליטף את גב כף ידי.
"עבר עלייך לילה ארוך, אתה צריך לנוח, ושנינו יודעים שזה לא יקרה אם תבוא אליי." חייכתי אליו חיוך שובב.
"מה את רומזת, דניאל אלון?" הוא העמיד פני מופתע.
"שאתה תשגע אותי כל הלילה, ואנחנו זקוקים לשינה טובה." עניתי לו.
"ובכל זאת... הימים האחרונים עברו עליי כמו סיוט מתמשך, אני לא רוצה להיפרד שוב." הוא ניסה לפעול על הרגש. זה הצליח.
"אתה לא הולך לוותר, אה?" שאלתי בייאוש.
"לא ממש." הוא ענה.
"אז בוא," נאנחתי. "נלך לישון."
"זה היה קל." הוא אמר בעליצות ויצא מהרכב.
"קל לשכנע אנשים להסכים לדברים שרק ההיגיון אמר להם לא להסכים אליהם." אמרתי ויצאתי גם אני.
"האם את כרגע הודית שאת רצית שאני אשאר?" הוא שאל אותי בטון שובב וכרך את זרועו סביב כתפיי.
"יש לנו תקופה ארוכה להשלים." אמרתי בפשטות ופתחתי את השער שמוביל לגינה של הבית.
"אה, באמת?" הוא שאל בציניות והושיט את ידו כדי לפתוח את הדלת.
"איך ידעת שהיא פתוחה?" שאלתי אותו בחשד. בכל זאת, השעה הייתה קרובה לשלוש לפנות בוקר.
"כי ההורים שלך יודעים שאין לך מפתח," הוא לחש. "והם לא ישאירו את הבת שלהם לקפוא בחוץ."
"והם גם לא ילכו לישון עד שהבת שלהם תחזור הביתה ותגיד לחבר שלה לילה טוב." לחש קול גברי אחר שזיהיתי כקולו של אבא שלי.
"למה אתה עדיין ער?" שאלתי בטון מופתע.
"באמת חשבת שאני אלך לישון?" הוא גיחך. "אין סיכוי, לא כל עוד הילדה הקטנה שלי לא בבית." הוא אמר.
"אבא." אמרתי בטון ילדותי-ציני וחיבקתי אותו.
"קדימה," הוא צחק. "תגידו לילה טוב ותיפרדי מליאם ללילה הזה."
"האמת ש..." התחלתי להגיד בטון מהוסס.
"מה "האמת ש..."?" אבא שלי שאל בחשד.
"הוא ישן פה?" אמרתי בטון תמים.
"הוא לא." אבא שלי התנגד.
"לילה טוב, אבא, אוהבת אותך." צחקקתי וגררתי את ליאם לחדר שלי בעוד אבא שלי מלמטה צועק שהוא לא מסכים.
"את משהו מיוחד." ליאם צחק.
"אני יודעת." אמרתי בגאווה ופתחתי את דלת החדר שלי. "סקאי!" קראתי כשראיתי אותה שוכבת בקצה המיטה ומשפילה את ראשה אל הרצפה. היא הרימה את ראשה וזקפה את אוזנייה. "בואי לפה, גמדה." אמרתי בחיבה. זה הספיק לה. היא רצה וקפצה עליי. מקודם לא שמתי לב לזה, אבל עכשיו אני רואה את הגובה האמיתי שלה.
"מישהי פה התגעגעה אלייך." ליאם העיר.
"גם אני התגעגעתי אליה." אמרתי וצחקתי כשהיא ליקקה את פניי.
"טוב, אני מציע שנלך להתארגן לשינה." ליאם אמר ומתח את גופו. הוא הוריד את חולצתו וזרק אותה הצידה. "אני סחוט מעייפות."
"ברור, אתה יכול לזרוק את החולצה שלך הצידה וללכת לישון, אני צריכה להחליף בגדים." רטנתי והלכתי לשידה שלי, עליה הייתה מקופלת ומסודרת הפיג'מה שלי.
"את תמיד יכולה לזרוק את החולצה הצידה ולקפוץ למיטה." ליאם הציע בתמימות מזויפת.
"מצחיק." סיננתי ונכנסתי לחדר המקלחת שלי.
"מי אמר שאני צוחק?" הוא שאל. לא עניתי.
החלפתי את בגדיי ושטפתי את פניי. המים החמימים צרבו מעט את עור הפנים שלי, אבל לא הפסקתי. המים החמים היו הרבה יותר טובים מהקרים שאולצתי להשתמש בהם כל עוד הייתי במקום של דילן.
כשיצאתי מחדר המקלחת, ליאם כבר חיכה לי מתחת לפוך. סקאי שכבה לידו וליקקה את ידו במרץ.
"ללכת לחפש מיטה אחרת לישון בה?" שאלתי.
"קנאית." הוא הקניט אותי.
חייכתי ודחפתי את סקאי מעט הצידה. היא קמה והלכה לשכב בקצה המיטה, כמו שהיא עושה בכל לילה.
"בואי." ליאם אחז במותניי והפיל אותי על גבי. "את יודעת מה לא קיבלתי ממך עדיין?"
"מכות?" עניתי בנימה של שאלה.
"תשובה לא נכונה." הוא רכן מעט קדימה. "תנסי שוב."
"זאת שאלה קשה, אפשר רמז?" שאלתי בטון תמים ומזויף.
ליאם חייך ונישק את שפתיי נשיקה קצרה.
"אני חושבת שלא הבנתי את הרמז, אני צריכה לקבל אותו שוב." אמרתי בטון רשמי.
"זה לא היה רמז, זאת הייתה התשובה." הוא אמר ונישק אותי שוב, אך הפעם, לא מיהר להתנתק. הנשיקה הייתה ארוכה ועדינה. היא המיסה בתוכה חודש שלם של פרידה, ויומיים מייסרים של דאגה.
"מתי הפכנו להיות כאלה קיטשיים?" לחשתי לו כשהוא הרים מעט את פניו.
"אולי תמיד היינו כאלה, ורק ניסינו להסתיר את זה." הוא מלמל בתשובה ורכן כדי לנשק אותי שוב.
"אולי." אמרתי בטון מתוק וליטפתי את פניו. "ידעתי שלא נלך לישון."
ליאם צחק משינוי הנושא וזז הצידה. "את עייפה?" הוא שאל.
"קצת." הודיתי. "ואתה?"
"קצת." הוא חיקה אותי ואז צחק שוב.
"אתה צוחק הרבה." הערתי לו. "זה טוב."
"את מתחילה לדבר שטויות, באמת כדאי שנלך לישון." הוא אמר וכיבה את מנורת הלילה שלי. "לילה טוב, דני." הוא נישק את לחיי וכרך את ידו סביב בטני.
חייכתי לעצמי. "לילה טוב, ליאם."
-
"אני יודעת שאמרתי את זה פעם, אבל אני חוזרת על זה שוב- אתם כאלה מתוקים ביחד!" אריאל ישבה כרגיל על אותו ספסל לבן למרגלות אותה גבעה ירוקה שאני מבקרת בחלומות כבר כמה חודשים.
"אני יודעת." אמרתי בציניות והתיישבתי לידה.
"זאת תשובה חדשה." היא חייכה אליי.
"למה לא אמרת לי שהוא זה שהרג אותך?" שאלתי אותה.
"לא הייתי בטוחה." הבעת פניה התקדרה.
"איך לא היית בטוחה? חשבתי שאת יודעת את כל מה שקורה." אמרתי בבלבול.
"אני לא אלוהים, אני רק עוד אחת שמתה." היא נעצה בי מבט מוזר.
"טוב, זה לא משנה, העיקר שהצלחתי, ומה עכשיו?" שאלתי.
"עכשיו זה נגמר." היא ענתה בפשטות.
"מה נגמר?" לא הבנתי למה היא התכוונה.
"לזה." היא הצביעה על כל הדברים שהקיפו אותנו. "את סגרת את העניינים שלי למטה, ואת לא יכולה לתאר לעצמך עד כמה אני מודה לך, אבל זהו, אני לא אחזור להטריד אותך יותר." היא אמרה.
"מה?" שאלתי בנימה מבוהלת. לא חשבתי שחשיפת האמת תגרום להפסקת הביקורים של אריאל.
"כן," היא נראתה מופתעת מכך שהופתעתי. "כל נשמה שהעניינים שלה למטה לא סגורים זוכה לבחור באדם אחד שיסגור אותם בשבילה, ברגע שהם נסגרים- הנשמה יכולה להמשיך הלאה בשקט."
"אני מבינה." הודיתי. "אבל אני אתגעגע אלייך."
אריאל נקשה באצבעותיה ומראה גדולה ועגולה הופיעה מולה, אך במקום לראות את ההשתקפות שלנו, ראיתי את ההשתקפות שלי ושל ליאם ישנים. "אני חושבת שתסתדרי." היא אמרה בטון שובב.
"מצחיקה." עקצתי אותה אך למרות זאת חייכתי.
"אז... מה את הולכת לעשות מחר?" היא שאלה אותי בטון מהוסס.
"אני לא יודעת," הודיתי. "מהיום שנולדנו ועד היום שמתת סדר היום שלי הלך לפי סדר היום שלך, מהרגע שמתת ועד הרגע שגיליתי את היומן הסתובבתי בתחושה שחסר לי משהו, ואני חושבת שכשמצאתי את היומן התחלתי ללמוד איך לחיות את החיים שלך." פירטתי.
"ועכשיו?" היא שאלה.
"עכשיו?" חזרתי אחריה והסתכלתי על המראה. חיוך עלה על פניי כשראיתי שפניו של ליאם קבורות בצווארי. "עכשיו הגיע הזמן להתחיל ללמוד איך לחיות את שלי."

----

ו... סיימנו.
בנות, תודה על תקופה מדהימה - גם אלה שאיתי מחיים כפולים, גם אלה שהצטרפו עכשיו. זה שלקחתן זמן וקראתן שטויות של נערה שבזמנו הייתה בת שש עשרה זה... זה לא מובן מאליו בכלל, אז תודה.
קארה, שהכריעה שהסיפור הזה יעלה קודם, היא זו שאני אישית צריכה להודות לה. בלעדייך לא היה לי האומץ להוציא אותם מהמגירה.
אני לא יודעת מתי אחזור עם עוד סיפור - אני לא חושבת שזה ייקח הרבה זמן, אבל אולי קצת יותר מהזמן בין חיים כפולים לחיה את החיים שלה. אני מניחה ש... תישארו לעקוב. כנראה שעד מוצ"ש הבא כבר יהיה אחד חדש. כנראה.

לחדש יקראו "מאחורי הווילון", ויותר מזה אני לא אומרת לכן. אני מקווה שנהניתן בכל הזמן הזה, ו... נתראה מתי שנתראה, שבוע מקסים ^^