חיה את החיים שלה

פרק 13

ליאם כחכח בגרונו וגרם לרועי לקפוץ. "אני מפריע?" הוא שאל בקול מעט אדיש.
"לא," אמר רועי. "אני בדיוק הלכתי."
"אני רואה אותך פה, מה שנותן לי שתי אפשרויות-" ליאם אמר בקול ענייני.
"זה יהיה טוב." לחשתי לרועי.
"האפשרות הראשונה היא שאתה עדיין פה ככה שהשימוש שלך בשורש הלך היה מוטעה והתכוונת להגיד 'אני כבר הולך', או שאתה הולוגרמה." ליאם המשיך.
"הוא אמיתי?" שאל אותי רועי בלחש.
"אגדה אמיתית." ליאם ענה לו וחייך בשעשוע לנוכח התדהמה שפשטה על פניו של רועי. "וכן, אני יודע שיש לי שמיעה של עטלף."
"טוב," רועי התעשת. "נתראה מתישהו. ביי, דני." הוא אמר והלך.
"ביי, דני." ליאם חיקה את קולו בלעג. "מי זה בכלל?"
"רועי." עניתי קצרות.
"וואו, נתת לי את השם שלו, עכשיו אני יודע את כל מה שעבר עליו אי פעם." הוא לעג לי.
"אז מה אתה רוצה?" שאלתי אותו בקוצר רוח, אין לי כוח לשטויות שלו.
"בן כמה הוא? איפה הוא גר? יש לו תיק פלילי? למישהו מהמשפחה שלו יש תיק פלילי?" ליאם ירה את ארבעת השאלות במהירות.
"רוצה גם תעודת זהות? אני מכירה אותו רק חצי יום, ואני לא דורשת מאנשים קורות חיים כשהם רוצים לדבר איתי." עניתי לו.
"את מכירה אותו רק חצי יום וכבר מביאה אותו לבית שלך? זריזה." ליאם עקץ אותי.
"הוא בא לפה כדי להביא לי משהו," אמרתי לו. "למרות שיותר נכון להגיד מישהי." תיקנתי את עצמי.
"מישהי?" ליאם שאל בבלבול.
"בוא, אני אכיר ביניכם." אמרתי בשלווה ונכנסתי לבית. ליאם נכנס אחריי, ממלמל לעצמו דברים בלתי מובנים.
"סקאי, בואי." אמרתי ושרקתי לה.
"מי זאת סקאי?"
"תחכה." השתקתי אותו והמשכתי לשרוק לסקאי. "לאיזה צרות היא כבר הספיקה להכניס את עצמה?" מלמלתי לעצמי.
"מה?" ליאם שאל אותי.
"תחפש פה גורה לבנה עם כתמים חומים, אני אעלה לחפש בחדרים." אמרתי לו ולפני שהספיק להגיב רצתי במעלה המדרגות לקומת החדרים.
"סקאי, בואי." שרקתי לה ונכנסתי לחדר של ההורים שלי. שמעתי את שריקותיו של ליאם מלמטה אך שום נביחה לא נשמעה בתגובה.
נכנסתי לחדר שלי וכשראיתי את הגורה פרצתי בצחוק. היא ניסתה לטפס על המיטה, אך בגלל גובהה בכל פעם שקפצה נתקעה בשולי המיטה.
"לפי הצחוק שלך אני מבין שמצאת אותה." קרא ליאם מלמטה.
"כן." עניתי לו והלכתי לעבר הגורה. "מה את מנסה לעשות?" שאלתי אותה בחיבה. היא הרימה מעט את מבטה והטתה מעט את ראשה שמאלה. התיישבתי על מיטתי וסימנתי לה לעלות לידי. היא ניסתה לקפוץ אך נתקעה בשולי המיטה ונפלה אחורה כשבעיניה מבט ממורמר.
"בואי." אמרתי לה והרמתי אותה. היא ליקקה את פניי והתחילה לנבוח.
"זאת המישהי המפורסמת?" נשמע קולו של ליאם מפתח החדר. הוא התקדם לעבר המיטה שלי והתיישב לידי. הוא הושיט לסקאי את ידו והיא רחרחה אותה, פלטה יבבה, ורצה להסתתר מאחורי גבי.
"בואי," שידל אותה ליאם להתקרב אליו בקול רך שמעולם לא שמעתי אצלו. "אני לא אעשה לך כלום." הוא הבטיח לה.
סקאי יצאה ממחבואה בהיסוס, רחרחה את האוויר ליד ידו וחזרה כמה צעדים אחורה. ידו של ליאם לא זזה עד שסקאי הפסיקה להתחבא והניחה עליה את ראשה.
"זהו זה, ילדה טובה." ליאם אמר וליטף אותה.
"לא חשבתי שיגיע היום שבוא אגלה את הדובון אכפת-לי שמסתתר בתוכך." אמרתי לליאם.
"דובון אכפת-לי?" הוא שאל בקול משועשע.
"הצד הרך שבך." הסבתי לו והרמתי את סקאי.
"היי!" הוא מחה. "תחזירי אותה."
"סקאי לא רוצה לחזור לליאם הקרצייה, נכון סקאי?" שאלתי אותה בטון שבו מדברים לילד קטן וזכיתי בנביחה ובליקוק קטן.
"את קרצייה." ליאם אמר לי.
"אני יודעת." אמרתי לו בחיוך מתגרה והנחתי את סקאי על המיטה. היא רצה לכרית שלי, הסתובבה במקומה כמה פעמים, ולבסוף התקפלה לכדור ועצמה את עיניה.
'החוצה.' סימנתי לליאם עם שפתיי. הוא הנהן ויצא מהחדר בצעדים רועשים. יצאתי אחריו וסגרתי את הדלת.
"אמרתי לך לצאת מהחדר כדי שלא נעיר את סקאי, ואתה יוצא בצעדים הכי רועשים ששמעתי אי פעם." אמרתי לו.
"כן." הוא אמר בגאווה.
"אתה שפוי?"
"זה נתון במחלוקת." הוא ענה לי.
"כמה אנשים אומרים שאתה שפוי?" שאלתי אותו בעודנו יורדים לקומה הראשונה.
"איתי או בלעדיי?" הוא שאל אותי והלך לסלון. הוא התיישב על הספה והרים עליה את רגליו, ובכך לקח לי את כל מקום הישיבה.
"בלעדייך." עניתי לו והתיישבתי על ברכיו.
"אפס." הוא אמר בגיחוך.
"וכמה אומרים שאתה לא שפוי?"
"כל השאר." הוא הודה.
"אז איפה בדיוק המחלוקת?!"
"בין הפיצולים שלי." הוא ענה בפשטות רצינית והזיז מעט את רגליו. "את יכולה לרדת ממני?"
"שכחת את מילת הקסם." אמרתי לו בנימה מעצבנת.
"עכשיו!" הוא אמר בעצבנות.
"לא מנומס." צקצקתי בלשוני בידיעה שזה יעצבן אותו יותר. "בכלל לא מנומס."
"דני, שברת לי את הרגל, תקומי כבר." הוא רטן.
"תקרא לי דניאל," אמרתי בקרירות ונעמדתי. "רק חברים ומשפחה יכולים לקרוא לי דני."
"אם הרועי הזה יכול לקרוא לך דני גם אני יכול לקרוא לך דני." ליאם הסיר את רגליו מהספה וסימן לי להתיישב לידו.
"הרועי הזה, כמו שאתה קורא לו, לא הציק לי מהשנייה הראשונה שנפגשנו."
"הכרת אותו רק לפני שניה."
"בדיוק!"
"את בלתי אפשרית."
"ואני גאה בזה."
"איפה שיר כשצריך אותה?" ליאם נאנח והעביר את ידו בשיערו הפרוע, כורם לו להתפרע עוד יותר.
"איפה היא באמת?" שאלתי בקול מעט מעוצבן.
"יש לה איזה אירוע או משהו כזה."
"ובגלל זה אתה אצלי?" שאלתי אותו.
"כן." הוא ענה בכנות.
"טוב לדעת." מלמלתי והרמתי את שלט הטלוויזיה.
"נפגעת?" הוא שאל בהפתעה.
"אין לי ממה." עניתי ביובש והדלקתי את הטלוויזיה.
ליאם כנראה שם לב ליובש שבקולי לכן במקום להגיד שהוא מצטער, הוא רק ביקש ממני להעביר ערוץ.
"למה? אתה לא אוהב טלנובלות דלות תקציב וחסרות עלילה?" שאלתי אותו בציניות.
"ברור, זה הדבר האהוב עליי." הו אמר וגיחך. "אבל היום יש לי חשק לכדורגל, אז ברשותך." הוא חטף מידי את השלט והעביר ערוץ.
"לא נתתי לך רשות."
"את מעדיפה לראות דרמה חסרת תקציב?" הוא שאל והרים את גבתו.
"אוי כדורגל, כדור, בעיטות, מעניין." הזדקפתי במהירות ונשענתי קדימה.
ליאם צחק. "זה בדיוק מה שחשבתי שתגידי."
-
שעתיים עברו מאז שליאם הגיע אליי. שעה וחצי מתוכן אנחנו רואים כדורגל. בערך חצי שעה אחרי תחילת המשחק כבר התייאשתי ונשכבתי על הספה, ראשי על רגליו של ליאם ורגליי על המשענת שבקצה השני. ליאם הופתע כשהנחתי את ראשי על רגליו. הסברתי לו שהריפוד שלו יותר טוב מהריפוד של הספה וזכיתי במבט כועס ומכה בראש.
"תזכיר לי למה הכנסתי אותך לבית שלי?" רטנתי ושפשפתי את ראשי.
"כי בלעדיי היית בודדה, גלמודה, ערירית, להמשיך?" הוא ענה בהיסח דעת ולאחר שנייה התחיל לקלל את השופט, שהוציא כרטיס אדום לאחד השחקנים.
"אתה מודע לזה שהוא לא שומע אותך, נכון?" שאלתי בגיחוך.
"שקט." ליאם השתיק אותי וטפח על ראשי.
"אתה יושב בבית שלי, רואה כדורגל בטלוויזיה שלי, צועק על שופט שלא שומע אותך, ואומר לי להיות בשקט?" שאלתי, המומה מהחוצפה שלו.
"בדיוק." הוא ענה לי וגרם לי להיאנח בייאוש.
"תעיר אותי כשזה נגמר." אמרתי לו ועצמתי את עיניי. כנראה שהיום הזה ממש התיש אותי, כי כעבור חמש דקות כבר לא שמעתי את הצעקות של ליאם, את שריקת השופט, ואת פרשני המשחק, רק שקעתי בשינה עמוקה, שפתחה בשבילי עוד שיחה עם אריאל.
-
"אתם כאלה חמודים ביחד!" שמעתי את קולה המתמוגג של אריאל עוד לפני שראיתי אותה.
"ממש מתוקים." רטנתי. אריאל צחקקה והופיעה מולי.
"אל תהיי כזאת," היא נזפה בי. "את ממש מוצאת חן בעיניו."
"בטח." מלמלתי.
"את אף פעם לא תקשיבי לאחותך הגדולה, אה?" היא שאלה בחיוך ופרעה את שיערי.
"את לא אחותי הגדולה." הזכרתי לה.
"אני כן."
"אני לא אתחיל להתווכח איתך על זה שוב." אמרתי לה.
"כי את יודעת שאני צודקת." היא גיחכה.
"לא, כי התווכחנו על זה בערך מיליון פעמים ואף אחת מאיתנו לא שינתה את הדעה שלה." עניתי לה וגלגלתי את עיניי.
"כי אני צודקת." היא אמרה שוב.
"יש סיבה מיחדת שהבאת אותי לפה או שסתם השתעמם לך והחלטת להציק לי?" שאלתי אותה בחוסר סבלנות.
"באתי לפתוח לך את העיניים, כי לא משנה כמה רמזים הוא נותן לך את עדיין עוצמת אותן ונתקעת בקירות." היא אמרה לי והתיישבה על ספסל לבן, שהופיע לפני כמה רגעים.
"תתרגמי לי." ביקשתי ממנה והתיישבתי לידה.
"אני אפשט לך את זה עד כמה שאני יכולה." היא אמרה ואחזה בכתפיי.
"ליאם מחבב אותך, ואת מחבבת אותו."
"ממש לא." מיהרתי להגיד. חיוכה של אריאל גדל ורק לאחר כמה שניות הבנתי שהמילים נשמעו כמו הכחשה.
"בטח." אריאל חייכה חיוך שבע רצון שגרם לי לרצות לבעוט בה.
"הוא לא סובל אותי, ואני לא סובלת אותו, ככה זה." הסברתי בקול מתגונן. כשראיתי שהחיוך של אריאל רק מתרחב הוספתי "אנחנו מכירים רק שבוע, זה לא הגיוני."
"לאהבה אין היגיון." היא אמרה לי בטון של אנשים שעברו הרבה בחיים. "ולפני שתתחילי להכחיש את זה אני מציעה לך לראות משהו." היא הוסיפה ונקשה באצבעותיה. בחלל הלבן שלפנינו הופיע מעין מסך, רק שבמקום תכניות טלוויזיה, אני וליאם הופענו בו. ראשי היה מונח על החלק העליון של רגליו וגופי היה מקופל בתנוחה עוברית. ידו הימנית סלסלה כמה קצוות משיערי וידו השמאלית ליטפה את זרועי החשופה.
"טוב, זה באמת נראה כאילו קורה בינינו משהו. " הודיתי. "אבל לא קורה כלום."
"דני, בגלל שאני מתה אני רואה דברים שאת לא, תאמיני לי, הוא ממש מחבב אותך, ואת ממש מחבבת אותו." היא אמרה את המשפט בכזאת קלילות שאפשר לחשוב שאין שום דבר מוזר בזה שהיא מתה ומדברת איתי.
"מאיפה את יודעת שאני מרגישה משהו שאפילו לי אין מושג שאני מרגישה?" שאלתי אותה.
"כי אני רואה יותר ממה שאת יכולה לראות." היא ענתה לי.
"ואת מה שאני כן יכולה לראות? כל הזמן שהוא מבלה עם שיר? את רוצה להגיד לי שלמרות שהוא איתה כל היום את חושבת שהוא מחבב אותי?" שאלתי אותה במעט ייאוש, אני שונאת שיחות קיטשיות, במיוחד כשהן בנוגע אליי.
"ידעתי שזה מפריע לך!" אריאל קראה בקול חדור ניצחון וקפצה עליי, יחסית לרוח רפאים יש לה משקל.
"זה לא מפריע, רק ציינתי." התגוננתי. "ולא ענית לי."
"הוא מבלה עם שיר כדי להשתעשע, היא לא נערה שמשדרת משהו יותר מזה." היא הסבירה לי את הקשר בין ליאם לשיר.
"רגע." אמרתי לה לפתע. "אם את עוקבת אחרינו כל היום אז את יודעת מי זה רועי, מה את חושבת עליו?"
אריאל השפילה את מבטה. "אני צריכה ללכת, ואת צריכה להתעורר." היא אמרה ושיחקה בידיה.
"אריאל," אמרתי בקול חושד. "מה את מסתירה?"
"כלום." היא אמרה וחייכה חיוך מאולץ. "אימא ואבא עוד מעט יבואו, את צריכה להתעורר." היא החלה להעלם.
"לא, תגלי לי!" ניסיתי לעצור אותה.
"בוקר טוב."
-
התעוררתי על ברכיו של ליאם. הוא עוד לא שם לב שהתעוררתי והמשיך לשחק בשיערי וללטף את זרועי. עייני עדיין היו עצומות אז למרות שלא יכולתי לראות, יכולתי להרגיש את המבטים שנעץ בפניי. הוא הרים את ידו השמאלית מזרועי ומיד לאחר מכן ניסה להעיר אותי.
"דניאל, דני, אני צריך ללכת." הוא לחש לאוזניי, אך אני לא פקחתי את עיניי. ליאם נאנח וליטף את פניי. "דני, קדימה." היא המשיך לנסות להעיר אותי, אבל אני לא הקשבתי לו. הוא הניח יד אחת מתחת לצווארי ויד אחת מתחת לברכיי, ובתנועה מהירה הרים אותי ונשא אותי במעלה המדרגות לחדרי. הוא פתח את הדלת בבעיטה חלשה ולחש לסקאי שתפנה לי מקום. לאחר שהניח אותי במיטתי וכיסה אותי בשמיכה הוא נשק לראשי ולחש "לילה טוב, דני." חיכיתי עד ששמעתי את צעדיו במורד המדרגות ורק אז הרשיתי לעצמי לפתוח את עיניי ולחייך. "לילה טוב, ליאם."

----

אתן כבר יודעות כמה אני חושבת שליאם אידיוט, אז תדמיינו פה שאני אומרת שהוא אידיוט, קיי? אבל הוא מתחיל להיות אידיוט מקסים, שזה אחלה.

אני ממש עייפה, ויש לי עוד... טוב, עוד הרבה דברים לעשות, אז... נתראה מחר ^^