חיה את החיים שלה

פרק 32

"דניאל, את שקטה, זה מלחיץ." ירון העיר לי בעודו מתניע את הרכב.
"אני בסדר." חייכתי אליו חיוך עייף וחגרתי את עצמי.
"זה לא נראה ככה." הוא אמר. "רוצה לספר לי מה השתנה בשתי הדקות שלקחו לנו לצאת מהבית?"
"זה סתם." מלמלתי. "שטויות."
"צריך לרוקן את המוח משטויות כדי לתת מקום לדברים החשובים." הוא יצא לכביש והגביר את המהירות. שתקתי למשך כמה שניות.
"מה נעשה כשנתפוס את דילן?" שאלתי בפתאומיות.
"ניתן למשטרה לטפל בו." הוא ענה.
"איך בכלל נתפוס אותו?" המשכתי לשאול.
"חשבתי על משהו, אבל זה מסוכן מדי." הוא אמר.
"בשלב הזה הכל מסוכן," גיחכתי. "זה גורם לי להתחרט על זה שהכנסתי אותך לסיפור הזה."
"אין לך על מה להתחרט, הייתי שקוע בסיפור הזה עוד מלפני שלמדת לדבר." הוא אמר בטון מריר.
"תספר לי." ביקשתי ואז הבנתי שזאת בקשה חסרת רגישות. "אם אתה רוצה, כמובן."
"זה סיפור ארוך." הוא אמר.
יש לנו זמן." אמרתי ופתחתי מעט את החלון.
"זה התחיל כשהייתי בן שלוש עשרה," הוא התחיל לספר. "אבא שלי הסתבך עם דילן, ואחרי כמה חודשים כבר הפכתי ליתום." הוא נאנח. "רציתי לנקום, ובמשך כמה חודשים באמת חשבתי שאני מצליח."
"מה תכננת?" שאלתי.
"תכננתי להפיל את המוסד של דילן מבפנים, אבל בשביל זה הייתי צריך להיכנס פנימה." הבעה מהורהרת עלתה על פניו.
"תתרכז בכביש." הערתי לו. אומנם לא רציתי לקטוע אותו, אבל גם לא רציתי למות.
"כמה שנים עברו ואמנם הצלחתי לחשוף את הפרצוף האמיתי של דילן לתקשורת, אבל זה לא היה מספיק. כמה ימים אחרי החשיפה הסתובבתי בפארק אחד כדי לנסות לחשוב על הצעדים הבאים, אבל משהו הפריע לי." חיוך קטן עלה על פניו. "היא הייתה מדהימה, יותר מכל נערה שאי פעם פגשתי, וגם הרבה יותר עדינה."
הזדקפתי בעניין. ידעתי שאני הולכת לשמוע על אשתו וחיכיתי לזה הרבה זמן. ירון, שכנראה שם לב לכך שהעניין שלי גבר, צחקק לעצמו. "אני לא מתכוון לשעמם אותך בפרטים של סיפור אהבה קיטשי," הוא אמר. הזעפתי פנים וגרמתי לו לצחוק שוב. "אבל אני כן אספר שאני ומאי התחתנו אחרי שלוש שנים ושבדרך כלשהי היא הצליחה להוציא אותי מהמוסד של דילן." הוא השתתק בפתאומיות.
"מה קרה?" שאלתי בהיסוס.
"אנחנו מתקרבים לחלק שאני שונא בסיפור." הוא ענה לי בעצב. "שנתיים אחרי שהתחתנו מאי נכנסה להיריון, ואחרי תשעה חודשים נולדה לנו בת. גל. זה היה אחד הימים הכי מאושרים בחיים שלי, אבל כשחגגנו לה יום הולדת שנה... המצב הסתבך." מפרקי אצבעותיו של ירון הלבינו על ההגה. "האנשים של דילן פרצו לבית שלנו בדיוק אחרי שהיא כיבתה את הנרות, גררו את כולנו לאיזה מחסן נטוש ושם... שם חיכה לנו דילן." קולו התמלא שנאה. "הוא קשר אותי ואת מאי וציווה על אחד מהאנשים שלו להחזיק את גל. הוא דיבר אליי, אמר בקול פגוע שבגדתי באמונו, ידעתי שהוא גילה על זה שבזכותי כל העולם יודע איזה חלאה הוא אבל ניסיתי להיתמם. מסתבר שזאת הייתה טעות." עיניו של ירון התמלאו דמעות. "הוא אמר לאחד האנשים שלו להחזיק את מאי והכריח אותי לראות איך הוא יורה בה. זאת הייתה ירייה מדויקת, בדיוק ללב, היא לא סבלה הרבה. אחרי אותו רגע אני רק זוכר שהוא לקח איתו את גל ומאז חושך עד שהתעוררתי בבית החולים, ומשם אני מתאר לעצמי שאת יודעת מה קרה." הוא סיים את דבריו בטון כעוס אך אדיש, כאילו הדבר לא נוגע לו בכלל.
"ניסית לחפש את גל?" שאלתי בהיסוס.
"ברור שניסיתי, אבל את חושבת שדילן ייתן למישהו למצוא אותו?" הוא גיחך במרירות. "לא, דילן ימצא רק אם הוא ירצה להימצא."
משהו בטון שלו הדליק אצלי נורה. "דילן ימצא רק אם הוא ירצה להימצא..." מלמלתי לעצמי.
"מה?" ירון שאל בבלבול.
"אתה גאון." אמרתי לו.
"אני יודע," הוא אמר בקול גאה. "מה עשיתי הפעם?"
"כרגע אמרת בדיוק איך אנחנו הולכים למצוא את דילן."
-
"מאחד עד עשר, עד כמה אתה חושב שאימא שלי תהרוג אותי על השעה?" שאלתי את ירון לאחר שראיתי שהשעה כבר עשר וחצי.
"באיזה שעה אמרת לה שתחזרי?" הוא עצר את הרכב בכניסה לרחוב שלי.
"תשע." אמרתי בקול תמים.
"היא הולכת להרוג אותך." הוא גיחך.
"זה מה שחשבתי." השלמתי עם גורלי. "נתראה." שחררתי את החגורה ופתחתי את הדלת של הרכב.
"להתראות, גמדה" הוא גיחך ואני בתגובה טרקתי את הדלת והלכתי לכיוון ביתי.
"דניאל." שמעתי קול מוכר קורא לי. עצרתי והסתובבתי.
"רועי, היי." אמרתי בהפתעה, שכחתי ממנו לגמרי. "מה קורה?"
הוא רץ שני צעדים וחזר ללכת לידי. "הכל בסדר, מה איתך?"
"אני חיה." חייכתי חיוך קטן. "מה אתה עושה בחוץ בשעה הזאת?"
"יצאתי קצת לחשוב." הוא דחף את כפות ידיו לכיסים. "ואת?"
"חזרתי משיעור פרטי." שיקרתי בלי להתבלבל.
"איך היה?" הוא גיחך.
"כיף גדול," עניתי בטון ציני. "אין כמו ללמוד מתמטיקה עד השעות הקטנות של הלילה."
"נשמע כמו כיף גדול." הוא הסכים איתי. נדמה שהוא עמד להגיד עוד משהו אבל במקום זה הוא בחר לשתוק.
"תשאל." נאנחתי ונעצתי את מבטי בדרך שמולנו.
"שמעתי שאת וליאם נפרדתם-" הוא התחיל.
"תמסור לבת דודה שלך שהיא עושה עבודה נפלאה בתור ציפור קטנה, אולי יום אחד יקדמו אותה להיות ציפור גדולה." קטעתי אותו.
"אני אמסור." הוא גיחך. "אבל בכל אופן, רציתי להגיד לך שאני פה כדי לדבר אם את צריכה, את יכולה לספר לי הכל." הטון שלו היה רומז, כאילו הוא יודע משהו שאני לא רוצה שידעו.
"תודה," אמרתי, לא מתוך הכרת תודה אמיתית, אלא מתוך נימוס.
"אין על מה." הוא משך בכתפיו. "זה יעלה לך עשרים וחמש שקל."
"וחמישה," תיקנתי אותו. "ועל מה לעזאזל אתה מדבר?"
"הליווי הביתה." הוא הוציא יד אחת מכיסו והצביע על הבית שלי, שהיה לידנו.
"אה, זה." גיחכתי. "תזכיר לי בפעם הבאה שניפגש."
"אז את אומרת שניפגש עוד פעם." הוא אמר בטון שובב.
"מתישהו זה יקרה, אחרי הכל אנחנו גרים באותה שכונה." אמרתי ופתחתי את השער. "אבל אל תשכח להזכיר לי."
"אל תדאגי," הוא התחיל ללכת. "אני אף פעם לא שוכח."
-
בבקשה שהיא לא תשים לב, בבקשה שהיא לא תשים לב, בבקשה שהיא- "דניאל!" קולה של אימא שלי קרא לי מהסלון. היא שמה לב.
"אימא, היי, מה את עושה בסלון בשעה הזאת?" שאלתי אותה בניסיון להסיח את דעתה מהעובדה שהגעתי הביתה שעה וחצי אחרי הזמן.
"אני מחכה לבת שלי, שהייתה אמורה לחזור הביתה בתשע," היא אמרה בקול מעוצבן. "איפה היית?"
"שיעור פרטי במתמטיקה." מלמלתי. אני שונאת לשקר לאימא שלי.
"ממתי את לוקחת שיעורים פרטיים במתמטיקה?" היא שאלה בחשד.
"מאז שהציונים שלי התחילו לרדת מתחת לנכשל." מלמלתי והסתכלתי על המדרגות.
"בסדר, אבל איזה שיעור מתמטיקה נמשך עד לשעות האלה?" היא המשיכה לשאול.
"המורה שלי ראה שהשתפרתי אז הוא השאיר אותי לפתור עוד כמה תרגילים." המשכתי לשקר.
"אוקי, בפעם הבאה תודיעי לי כשאת מאחרת." היא נשענה אחורה וחזרה לצפות בטלוויזיה. ניצלתי.
-
פתחתי את הדלת של החדר שלי והדבר הראשון ששמתי לב אליו היה שסקאי מחבקת את הכרית שלי. הדבר השני, שהיה הרבה יותר משמעותי, היה העובדה שליאם, רון, ג'יני, מילנה ולירן החליטו לבקר אותי.
"מה הולך פה?" שאלתי.
"בגלל זה התרחקת מכולנו? בגללו?" קולו של ליאם, שעמד ליד החלון, היה מלא כאב.
"אני אשמח אם לא תדבר בחידות." אמרתי בטון אדיש.
"אנחנו פה בשביל לקבל תשובות." ג'יני אמרה בטון נחוש.
"אני יכולה להתקלח לפני שהחקירה תתחיל?" שאלתי.
הם הסתכלו אחד על השני.
"יש לך עשרים דקות." רון אמר.
"אמרתי שאני הולכת להתקלח, לא לייבש את הכינרת." גלגלתי את עיניי והוצאתי את הפיג'מה שלי מהארון.
"את בת, אצלכן זה אותו דבר." הוא אמר.
נעצתי מבט במילנה וג'יני, שישבו על המיטה שלי, והן לקחה כריות וזרקו אותן על רון. אולי אנחנו לא מדברות, אבל עדיין טוב לדעת שהבנות מבינות אותי בלי מילים.
-
"אמרתי לך שבנות לא מתקלחות עשרים דקות." אמרתי לאחר עשר דקות שבהן הספקתי להתקלח, להתייבש, להתלבש ולהסתרק.
"טוב, אני מודה שאתן לא מייבשות את הכינרת," הוא אמר. "מרוצה?"
"לא, אני אהיה מרוצה אחרי שאדע מה אתם עושים בחדר שלי," רטנתי. "חשבתי שהבהרתי די טוב שאני לא רוצה קשר עם אף אחד מכם."
"ניסית להבהיר, אבל בהתחשב בזה שאנחנו מכירים אותך טיפה יותר טוב אנחנו מבינים שיש משהו מאחורי המעשים שלך." לירן אמר והתיישב ליד ג'יני.
"אמרתי לכם כבר מה עומד מאחורי המעשים שלי, אתם סתם מבזבזים את הזמן שלכם." מלמלתי והתחלתי לקלוע צמה בשיערי, אבל כשהגעתי לאמצע לא הצלחתי.
"תביאי לי," ליאם מלמל ונעמד מאחורי. המגע שלו בשיערי היה כמעט בלתי מורגש. "לילה הכריחה את כולנו לקלוע לה צמה באיזשהו שלב."
"לילה גאון." גיחכתי.
"את מתכוונת לסטות מהנושא עוד הרבה זמן?" רון שאל בחוסר סבלנות.
"אני כבר אמרתי לכם את מה שיש לי להגיד, זה שאתם לא יודעים להקשיב זאת כבר בעיה שלכם ואני מציעה לכם לפנות לפסיכולוג." אמרתי בטון משועמם והלכתי לחלון כדי לסגור את הווילונות. הדבר האחרון שחסר לי עכשיו זה שאחד האנשים של דילן יראה מה קורה פה.
"נו, דניאל, את חייבת לדבר." ג'יני התחננה.
"אני מדברת, ואמרתי לכם כבר את מה שיש לי להגיד." חזרתי על דבריי.
"ואנחנו כבר אמרנו שאנחנו לא מאמינים לך." לירן אמר בעקשנות.
"טכנית, רק רון וג'יני אמרו שהם לא מאמינים לי." גיחכתי.
"הם דיברו בשם כולנו." ליאם אמר. "והאמת שלי יש הרבה יותר דברים להגיד, אבל אני אשמור את זה לפעם אחרת."
"לא תהיה פעם אחרת," אמרתי. "באיזה שפה אני צריכה להגיד את זה כדי שתבינו?"
"שום שפה לא תשכנע אותנו, יש משהו שאת לא מספרת לנו ואנחנו רוצים לדעת מה." מילנה התעקשה.
"זה בגלל רועי, נכון?" ליאם שאל באנחה.
"לא, אמרתי לכם כבר שנמאס לי וזהו, זה הכל." שיקרתי ונעצתי מבט במחשב. "אני אשמח אם תלכו, אני עייפה ורוצה לישון."
"דניאל, אנחנו לא נלך מפה כד ש-" מילנה אמרה אבל רון קטע אותה.
"את רוצה שנוותר עלייך, אנחנו לא יודעים למה אבל אנחנו נגלה את זה," הוא אמר לי ואז אחז בידה של ג'יני ועזר לה לקום מהמיטה. "קדימה, הביתה."
"אני לא מוותר." ליאם התעקש.
"לפעמים דברים לא מסתדרים בדרך שאתה רוצה, אתה צריך להבין את זה." אמרתי לו בקרירות.
לירן, מילנה, ג'יני ורון יצאו מהחדר וליאם בעקבותיהם, רגע לפני שהוא יצא לגמרי הוא הסתובב אליי.
"את אמרת לי "דניאל אוהבת את ליאם"." הוא אמר והסתכל עליי בניסיון לראות אם המילים שלו עושות משהו.
"כשאני רוצה אני יודעת לשקר." משכתי בכתפיי בפשטות, הטון שלי היה אדיש ובכללי אני בטוחה שנראיתי די קרירה. ליאם נעץ בי מבט חודר ויצא מהחדר, ורק אז הרשיתי לעצמי להוריד את המסכה ולהודות- אני כל-כך שונאת את עצמי.

----

אני כל כך עייפה, אלוהים. אבל יש פרק של וואנס, אז... נברמיינד!
מקווה שעבר עליכן יום נעים, ונתראה מחר ^^