חיה את החיים שלה

פרק 21

לבסוף ג'יני היא זאת שענתה לי. "הוא חטף קצת יותר ממך, אבל הוא בסדר." היא אמרה.
"אז למה התחמקתם מהשאלה שלי?" שאלתי, עדיין לא נתתי לעצמי לנשום לרווחה. "אה, לא, רגע, אל תגידו לי. הוא איבד את הזיכרון." גיחכתי במרירות.
"הטלנובלות של אימא משפיעות עלייך יותר מדי." בן אמר וטלטל את ראשו בעצב מזויף. "זה לא בריא."
"מה רע בטלנובלות שאני רואה?" אימא שלי שאלה בקול נעלב.
"זה לא משנה עכשיו," מיהרתי לעצור ריב שעוד לא התחיל. "איפה ליאם?"
"הוא עובר כמה בדיקות." נידב רון את המידע. עכשיו נתתי לעצמי להרגיש הקלה.
"בנים, למה שלא תלכו לבדוק מה עם ליאם? תגידו לו שדני התעוררה." מארי אמרה והתחילה לדחוף את בן לעבר הדלת.
"את מגרשת אותנו?" בן שאל בקול 'המום.'
"כן." מארי ענתה בפשטות. "החוצה."
"בואו נלך, אנחנו לא רצויים פה יותר." רון אמר בדרמטיות מוגזמת ויצא מהחדר ברקיעות רגליים. אף אחד לא יצא אחריו.
"למה אנחנו צריכים ללכת?" אבא שלי רטן. "הבת שלי עכשיו התעוררה ואני רוצה לדעת שהיא בסדר."
"אנחנו הולכות לדבר על כמה ענייני בנות שלבנים אין אישור לשמוע." אימא שלי ענתה לו. הבנתי את הכוונה שלה.
"אני מסכימה עם אבא, אין צורך שהם יצאו, אנחנו נוכל לנהל את השיחה הזאת בפעם אחרת." מיהרתי להגיד.
"במחשבה שנייה, אם דני רוצה שנישאר אז עדיף שנצא." בן אמר וקרץ לי.
"בוגד." סיננתי בכעס.
"את בוגדת בישראל!" הוא ירה בתשובה את המשפט שנהג להגיד לי כשהיה בן שלוש עשרה. תקופה לא נעימה.
"לא עוד פעם," נאנקתי. "אני מעדיפה את שיחת הבנות, החוצה."
"שמעתם אותה בנים, ביי-ביי." אימא שלי, ג'יני ומארי דחפו את אבא שלי ובן מחוץ לחדר וסגרו את הדלת.
"מתי הספקתם להשלים עם בן?" שאלתי את אימא שלי לפני שמישהי מהן אמרה משהו. קיוויתי שאני אצליח להסיח את דעתן.
"כשקבוצה של אנשים דואגת למטרה אחת הדברים משתנים." אימא שלי ענתה לי והתיישבה בקצה המיטה שלי.
"שרון, אני אשמח אם לא תתני לנערה לסטות מהנושא." ג'יני אמרה ברשמיות והתיישבה על כיסא הברזל הלא נוח שאימא שלי נרדמה עליו לפני כן. "דניאל, אני אשמח לשמוע פרטים."
"ואני אשמח לא לנדב אותם." אמרתי וחייכתי אליה בתמימות.
"לא שאלתי אם את רוצה לנדב פרטים או לא." ג'יני אמרה.
"אימא, מה עשיתם עם סקאי בשלושת הימים האלה?" התעלמתי מג'יני ושאלתי את אימא שלי.
"אני ואבא שלך טיפלנו בה, אין לך מה לדאוג." היא ענתה לי. "ואל תסטי מהנושא, זאת הפעם הראשונה שלבת שלי יש חבר ואני דורשת לדעת פרטים."
"כן, הפעם הראשונה." מלמלתי לעצמי והרצתי במוחי שורות מהיומן של אריאל. "איפה תיק בית הספר שלי?" שאלתי בקול רם יותר.
"בבית, למה?" אימא שלי שאלה בבלבול.
"סתם." מלמלתי.
"בנות, בנות, אנחנו סוטות מהנושא." מארי אמרה. "דניאל, אנחנו דרשנו פרטים."
"תגידו, לא אמור לבוא לבדוק אותי רופא, עכשיו כשהתעוררתי?" שאלתי.
"הוא אמור לבוא מתישהו, רק ש-" ג'יני החלה לענות אך עצרה את עצמה כשרופא קשיש וחביב למראה נכנס לחדר.
"טוב לראות שהחולה הנרדמת כבר התעוררה," הוא אמר לי בקול חביב. "הדאגת את כולם פה למוות."
"כן, כבר שמעתי את זה." מלמלתי. "רק שאף אחד לא אמר לי בדיוק למה הדאגתי אותו."
"היינו צריכים לנתח אותך, חדר לך רסיס של זכוכית לפרק כף היד." הוא ענה לי ופנה לבדוק את המוניטור. "זה היה ניתוח קצת מסובך."
"רק נקע ביד." חיקיתי את אימא שלי ונעצתי בה מבט רושף.
"לא רציתי להדאיג אותך סתם." היא אמרה בטון מתנצל.
"טוב, אני צריך לבקש מכן לצאת עכשיו כי אני צריך לעשות לדניאל כמה בדיקות." הרופא אמר. "זה לא ייקח הרבה זמן."
"מסתבר שהחקירה תצטרך לחכות כמה דקות," אמרתי לבנות בעצב מזויף. "איזה אסון."
"לא תוכלי להתחמק לנצח!" ג'יני אמרה לי בקול דרמטי.
"לא לנצח, רק עד שתשכחו." אמרתי לה בגיחוך.
"אני סומכת על הזיכרון שלי." אימא שלי אמרה בעוד שהיא, ג'יני ומארי התקדמו לעבר הדלת.
"אני לא הייתי סומכת עליו בגיל שלך." קראתי אחריה בחיוך וזכיתי בטריקת דלת כועסת. הרופא חייך אליי והרים עט ולוח עם דפים. "אל תדאגי, זה לא ייקח הרבה זמן." הוא אמרה. הסתכלתי על הלוח שהחזיק והצלחתי לספור לפחות עשרה דפים. לא ייקח הרבה זמן. כן, בטח.
-
"טוב, גברת אלון, אני לא רואה שום דבר חריג אבל בכל זאת נשאיר אותך להשגחה הלילה, מחר בבוקר תשתחררי." אמר הרופא, שמסתבר ששמו חיים, לאחר שעה של בדיקות ושאלות פולשניות שגרמו לי להבין שהרופא החביב לא כל-כך חביב כמו שחשבתי.
"אוקי." אמרתי בקול אדיש ובהיתי בנקודה לא ברורה בקיר.
"טוב, סיימנו פה, אני אלך לקרוא לחברות שלך." הרופא אמר לי באי נוחות ויצא מהחדר בצעדים מהירים. כעבור מספר שניות חזרו ג'יני, מארי ואימא שלי, והפעם הן לא התכוונו להניח לי.
"הפעם את לא תתחמקי." ג'ני אמרה והתיישבה על קצה המיטה שלי. "אני מצפה לסיפור מלא בעל פרטים שוליים."
"ג'יני, הרופא הזה הרגע חפר לי במשך שעה עם שאלות פולשניות בנוגע לכל חלק בגוף שלי ובחיים שלי, וכשאני אומרת כל חלק אני מתכוונת לזה שהוא שאל אם הייתי במחזור לפני שלושה ימים או אם קיימתי יחסי מין לפני התאונה." אמרתי לה ושאפתי אוויר לפני שהמשכתי את המשפט, "אז תסלחי לי אם אין לי חשק לעוד חקירות פולשניות בנוגע לחיים שלי."
"בסדר, אנחנו לא נשאל שאלות פולשניות בנוגע לחיים שלך," מארי אמרה. "אנחנו נשאל שאלות פולשניות לגבי היחסים שלך עם ליאם."
"אתן רוצות תשובה לשאלה חסרת תשובה." אמרתי להן.
"דני, אני רוצה להגיד 'אמרתי לך' היום," מארי אמרה. "ככה שאני נאצלת לבקש ממך להיות נחמדה ולספר הכל."
"אבל אין מה לספר." אמרתי בטון מיואש. "ואני לא נחמדה."
"אני לא מאמינה למשפט הראשון שלך, ומסכימה עם המשפט השני." ג'יני אמרה לי בטון משועשע ושילבה את ידיה.
"אבל אני אומרת את האמת, אין-" התחלתי להגיד אך הדלת שנפתחה גרמה לי לשתוק.
"בוקר טוב לקרצייה הנרדמת." ליאם נכנס לחדר ואמר בקול עליז. חוץ ממצחו, עליו התנוססה חבורה סגולה, וידו החבושה הוא נראה כרגיל.
"ליאם, בחיים לא חשבתי שאני אשמח כל-כך לראות אותך." נשפתי אוויר בהקלה, החקירה שוב נדחית.
"שקרנית," הוא התקדם לעברי ונישק את לחיי הימנית נשיקה מרפרפת. "את תמיד שמחה לראות אותי." מאחורי גבו אימא שלי, ג'יני ומארי נעצו בי מבט שאמר בבירור 'אין לך מה לספר?'. הנדתי את ראשי קלות וזזתי קצת כדי לפנות לליאם מקום. הוא התיישב על המיטה והפנה את גבו לבנות.
"ליאם, לא לימדו אותך שזה לא מנומס לעשות גב לאנשים?" ג'יני שאלה אותו בטון כועס.
"הוא ברברי," עניתי לה במקומו. "ניסו ללמד אותו קצת נימוסים בילדותו אבל כמו שאת רואה זה לא הצליח."
"גם אצלך זה לא בדיוק הצליח." אימא שלי העירה לי.
"איה!" קראתי בטון מעט פאקצי ופערתי את עיניי. "את אמורה להיות בצד שלי!"
"אני לא בוחרת צדדים, אני רק מעירה הערות." היא אמרה לי בחיוך משועשע וקרצה לליאם.
"לא יאמן..." מלמלתי לעצמי.
"שרון, אתן יכולות להשאיר אותנו רגע לבד?" ליאם ביקש מאימא שלי.
"היי, למה אתה מבקש רק ממנה? גם אני ומארי פה!" ג'יני קראה בעלבון מזויף.
"קדימה, בנות," מארי אמרה והתקדמה לעבר הדלת. "נשאיר את זוג היונים שלנו לבד.
"מארי, אם היה לי כוח ולא היה לי נוח הייתי זורקת עלייך ברגע זה ממש את הכרית שלי," אמרתי לה. "אבל בגלל שאין לי כוח אני אסתפק בלנעוץ בך מבט מאיים."
"מזל שאין לך כוח." היא אמרה לי בקול משועשע. "המבט המאיים שלך לא מאיים במיוחד."
"בעוד כמה ימים יהיה לי כוח." אמרתי בערמומיות וחייכתי חיוך שובב.
"אני אשתדל לבקר אותך רק מתי שתהיי חצי ישנה." היא אמרה ויצאה אחרי אימא שלי וג'יני, שיצאו עוד בתחילת השיחה שלנו. הדלת נסגרה ואני וליאם נשארנו לבד.
"אז..." ליאם התחיל משפט.
"אם תשאל 'באה לפה הרבה?' אני אשכח מזה שנוח לי ושאין לי כוח ואני אזרוק עלייך את הכרית המסכנה והנוחה מאוד שלי." איימתי עליו. הוא צחק.
"התכוונתי לשאול מה קרה לך, אבל עכשיו אני חושש לחיי." הוא אמר והתרחק קצת.
"אני לא בטוחה מה הנזק, הרופא היה פה עד לפני כמה דקות. הוא שאל שאלות מעצבנות אבל החלטתי להיות נחמדה ולענות לו, אבל כשהוא התחיל להסביר לי מה קרה לי אני דיי איבדתי את הריכוז." אמרתי לו בנימה מהורהרת וניסיתי להיזכר במה שהרופא אמר ללא הצלחה. "וכשאתה איתי אתה חייב לחשוש לחייך."
"כן, שמתי לב." הוא אמר ודחף אותי קצת הצידה. "זוזי."
"קרצייה." רטנתי וזזתי עוד קצת. הוא נשכב לידי.
"מה עכשיו?" הוא שאל אותי.
"עכשיו נחזור לחיים הרגילים שלנו עם שינוי קטן." עניתי לו וחייכתי חיוך קטן. הוא שילב את אצבעותיי באצבעותיו וליטף את גב כף ידי.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" הוא שאל אותי.
"בטח." אמרתי במעין אדישות.
"מה הקטע עם היומן של אריאל?" הוא שאל.
"איזה קטע?" שאלתי ללא הבנה.
"אני ראיתי איך התגוננת כששיר לקחה לך את היומן, מה יש בו שכל-כך חשוב?" הוא לא הרפה מהנושא.
"זה היומן של אחותי, זה הכל." עניתי תשובה מתחמקת.
"את לא סומכת עליי?"
"אני כן," נאנחתי. "פשוט היומן הזה הוא עניין שאני צריכה לפענח לבד."
"לפענח את מה?" הוא ניסה טקטיקה שונה.
"ליאם, בבקשה אל תשאל." ביקשתי ממנו.
"בסדר." הוא נכנע. "אבל אם את רוצה לספר אני פה."
"אני יודעת." הרמתי מעט את מבטי כדי לראות את עיניו. "תודה."
"אין על מה." הוא חייך חיוך צדדי ולחץ את ידי.
"מתי אתה משתחרר?" החלפתי נושא. ליאם צחק. "מה?" שאלתי באי הבנה.
"השאלה שלך מתאימה לאדם שעומד להשתחרר מהכלא." הוא ענה לי. "וכבר השתחררתי היום, לפני שבאתי לפה, לא שמת לב שאני לובש את הבגדים הרגילים שלי?"
"שמתי לב, פשוט חשבתי שאתה לא רוצה לבוא לפה עם שמלת בית חולים, הייתי צוחקת עלייך לנצח אם היית בא איתה." גיחכתי.
"מתי את משתחררת?" הוא התעלם ממה שאמרתי ומולל בידו קצוות שיער שלי.
"אתה רואה? אין דרך אחרת לשאול את זה!" אמרתי לו. "ומחר בבוקר, מתי אתה חוזר לבית הספר?"
"מתי ומתי ומתי, אנחנו משחקים עשרים שאלות?" הוא שאל אותי.
"זאת גם הייתה שאלה." התקלתי אותו.
"את פשוט בלתי אפשרית." הוא הניד את ראשו. "ואני אוהב את זה."
חייכתי בגאווה והנחתי את ראשי על כתפו. כמה שניות של שקט חלפו ונתנו לשאלה מציקה לעלות במוחי. הזדקפתי.
"מה קרה?" ליאם שאל אותי.
"אני צריכה לשאול אותך משהו," אמרתי לו. "הבעיה היא שאני לא יודעת איך לשאול את זה בלי שתחשוב שאני ילדה קנאית."
ליאם הזדקף גם הוא והפנה את מבטו אליי. "את רוצה לדעת אם שיר באה לבקר אותי." הוא ניחש.
"טוב... כן." הודיתי בקול נבוך. "אבל אתה לא חייב לענות אם אתה לא רוצה." הוספתי. לא רציתי שהוא יחשוב שאני מהבנות האלה שנצמדות לגבר ולא מוכנות לתת לו לדבר עם בנות אחרות.
"אני שמח ששאלת את זה, זה מוכיח שאכפת לך." הוא אמר. הסתכלתי עליו בציפייה לתשובה. "שיר באה לבקר אותי." הוא ענה.
"אה." השפלתי את מבטי באכזבה וכעסתי על זה.
"אבל אמרתי לה שיש לי חברה." הוא המשיך. הרמתי את מבטי במהירות ומנעתי מחיוך לעלות על פניי.
"ממתי יש לך חברה?" שאלתי אותו וחייכתי חיוך שובב.
"מהרגע שבו מישהי קרצייה, מעצבנת ומדהימה נכנסה לי למחשבות ולא עזבה אותן." הוא חייך ורכן כדי לנשק אותי, אך אני הסבתי את פניי ונתתי לו לנשק את הלחי הימנית שלי.
"למה?" הוא שאל בקול ילדותי.
"אחי, אני ישנתי במשך כמעט שלושה ימים, אין סיכוי." דחפתי אותו ממני בגיחוך.
"אחי?" הוא חיקה אותי בקול משועשע. "את נותנת לאחיך לנשק אותך?"
"איכס, לא, נו, איכס, ליאם!" קטנתי וכיווצתי את עיניי בגועל. "מה לעזאזל עובר לך בדבר החלופי שיש לך במקום מוח?!"
"רק ציינתי את מה שהבנתי מדברייך." הוא הרים את ידיו כחף מפשע.
"כן, אדוני הפרופסור." צחקקתי. "נראה שיכולת ההבנה שלך לא טובה כל-כך כמו שאתה חושב."
"את העלבת כרגע את האינטליגנציה שלי?" הוא שאל בקול 'נדהם'.
"אי אפשר להעליב משהו שלא קיים." עקצתי אותו.
"כאילו איה!" הוא אמר בקול פאקצי ומצמץ בעיניו במהירות.
"ליאם, לא עברנו כבר על העניין שאתה מדבר כמו פאקצה?" גיחכתי.
הוא פתח את פיו כדי להגיב אך הדלת נפתחה ואחות מרוגזת למראה נכנסה לחדר. "שעות הביקור הסתיימו." היא נהמה ויצאה מהחדר בלי לחכות לתשובה.
"מה השעה?" שאלתי את ליאם. הוא הושיט את ידו לכיסו והוציא את הפלאפון שלו.
"שמונה." ענה לי והחזיר אותו לכיסו.
"כבר?" שאלתי בקול מופתע.
"הזמן עובר כשנהנים." הוא אמר לי בחיוך וירד מהמיטה. "עכשיו, תלכי לנוח, וניפגש מחר, טוב?"
"נראה לך?! מהרגע שקמתי אני שומעת את המקלחת קוראת לי, דבר שמסמל שני דברים. אחד- אני מסריחה, שתיים- המכה שקיבלתי בראש יותר מדי חזקה." אמרתי לו. הוא צחק ונישק את רקתי. "את משהו מיוחד." אמר והלך לכיוון הדלת. הוא פתח אותה והסתובב אליי. "אה, ודני?" אמר רגע לפני שיצא מהחדר.
"מה?" שאלתי.
"ממש טוב לשמוע אותך שוב."
חייכתי אליו. "לילה טוב."
-
"ארי, את באה?" קראתי לאריאל משער בית הספר. היא הלכה שלובת ידיים עם רעות ופטפטה איתה במרץ על נושא מאוד חשוב שכנראה קשור למה שההוא אמר, ההיא לבשה והמורה עשתה.
"דקה." היא אמרה לי.
"אני אלך לבד." איימתי עליה.
היא אמרה משהו לרעות והתקדמה לכיווני. "קרצייה." היא סיננה אך לא נשמע שהיא כועסת במיוחד.
"גם מחר את ורעות תוכלו לקלל את המורה על זה שהיא נתנה לך תשעים ושמונה במקום מאה." אמרתי וגררתי אותה לעבר תחנת האוטובוס.
"היא נתנה לי תשעים ושבה והורידה לי על שטויות." היא רטנה. מכונית לבנה חלפה על פנינו ונעצרה כמה מטרים ליד תחנת האוטובוס. הבעתה של אריאל השתנתה.
"היא נתנה לי שישים וארבע ואני אומרת לה תודה על זה." אמרתי לה.
"כן." אריאל מלמלה בחוסר ריכוז.
"ארי," נקשתי באצבעותיי מול פניה מתחת לאפה. "מה קרה?"
"כלום," היא התנערה. "סתם חשבתי על משהו, מה אמרת?" היא שאלה אותי. בזמן שחזרתי על דבריי המכונית הלבנה נסעה משם.
*
השעה שבע בערב. אני יושבת על אדן החלון הפתוח וקוראת פרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס. בדרך כלל, כשאני קוראת את הספר הזה, כל העולם נעלם ומה שחשוב זה רק מה שאני קוראת, אבל היום החבורה של אריאל יושבת למטה וצורחת כמו חבורה של קופים שהצליחו לברוח מגן החיות. הרמתי את מבטי מהספר כדי לצעוק עליהם אבל השתתקתי לרגע כשראיתי שאריאל לא איתם. היא הייתה כמה מטרים מהם, מאחורי השיחים, מדברת עם איזה מישהו הנמצא במכונית לבנה.
"אולי תסתמו כבר?" החלטתי לצעוק לבסוף.
"אולי תחזרי לקרוא בשקט?" צעקה לי רעות. "חננה קטנה." מזווית עיניי ראיתי את אריאל חוזרת אליהם ואת המכונית הלבנה מתגלגלת משם.
"תרדו ממנה," אריאל אמרה להם. "סליחה, דני." היא קראה לעברי.
"רק תשתיקי את חבורת הפודלים שלך, זה הכל." החזרתי לה וחזרתי לקרוא את הספר לקול קריאות הבוז והקללות שהם שלחו לכיווני. אני בטוחה שההורים שלהם ממש גאים בהם על אוצר המילים הנרחב שלהם. כעבור שעה וחצי אני סיימתי את הספר ואריאל עלתה הביתה.
"ארי?" קראתי לה כשעברה ליד חדרי.
"מה?" היא חזרה כמה צעדים אחורה ושאלה.
"מי זה היה במכונית הלבנה?" שאלתי אותה.
"מישהו שהלך לאיבוד וביקש הוראות." היא ענתה לי. "למה?"
"סתם." משכתי בכתפיי והוצאתי את הגיבור האבוד מהמדף שלי. אריאל הלכה והשאירה אותי לשקוע בעולם שבו העבר קם לתחייה.
-
התעוררתי בבהלה והזדקפתי. ליבי פעם בקצב לא סדירה, נשימתי הייתה פרועה ועורי היה מכוסה בזיעה קרה. קמתי מהמיטה ברגליים רועדות והלכתי לעבר השידה שליד החלון, עליה היה מונח קנקן מים. מזגתי מעט מים לתוך כוס פלסטיק ופתחתי את החלון כדי לאוורר מעט את החדר. השמים החלו להתבהר וקרני שמש ראשונות נשלחו לאדמה ויצרו כתמי שמש בהירים על הדשא. הערתי את מבטי אל הכביש. הנהגים כנראה לא שמו לב שאפילו השמש עוד לא יצאה כי הכביש היה עמוס כאילו השעה היא אחת משעות אחר הצהריים המאוחרות. השפלתי את מבטי ל חניית בית החולים. היא הייתה כל-כך עמוסה שכמעט ולא שמתי לב אליה. כמעט. היא הוסתרה בין ג'יפ שחור למכונית כסופה ומתחת לעץ גדול ועבה. אם לא הייתי חולמת את הזיכרונות האלה רוב הסיכויים שלא הייתי שמה לב אליה, אבל חלמתי. ידעתי שהיא שם ושהאנשים שבתוכה, מי שלא יהיו, צופים בכל צעד שלי. נעצתי בה מבט למשך חמש שניות וחזרתי למיטה שלי, משאירה אותה מאחורה. מכונית לבנה.    

----

יצאתי מהעבודה מוקדם היום כי חמישי וצריך לנקות, אז הנה לכן הפרק. נתראה מחר ^^