חיה את החיים שלה

פרק 16

תמיד ידעתי שאת חושקת בי." ליאם אמר כשהתנתקנו וגרם לצחקוק קצר לפרוץ מפי.
"אתה יכול לכבות לשנייה את האגו הגדול שלך? אני רוצה לדבר עם הנער שהיה פה לפני כמה שניות." אמרתי לו בנימה רגועה.
"הנער הזה תמיד יהיה פה כדי שתדברי איתו." הוא אמר לי והצמיד אותי לגופו.
"למה נישקת אותי?" שאלתי אותו.
"אני לא יודע." הוא ענה לי.
"אז מה יהיה עכשיו?"
"אני לא יודע." הוא ענה לי שוב.
"אז מה אתה כן יודע?"
"אני יודע שיש לפנינו כמה אפשרויות." הוא הסתכל עליי. חיכיתי שימשיך. "אנחנו יכולים לחזור למצב הקודם, חצי ידידים חצי אויבים, אנחנו יכולים להיות רק ידידים, או רק אויבים, או שאנחנו יכולים להיות יותר מזה, אבל זה כבר תלוי בך."
"אנחנו לא נחזור למצב הקודם, ואנחנו לא נהיה אויבים, בזה אני בטוחה." אמרתי לו.
"מה שמשאיר לנו שתי אפשרויות, באיזו את בוחרת?" הוא שאל אותי ובקולו נשמע מתח.
"אני לא יודעת מה לענות לך, כי עד היום לא ידעתי בכלל שקורה משהו." אמרתי לו בכנות.
"אני לא בטוח שלא ידעתי." הוא אמר.
"הסבר." ביקשתי ממנו.
"מצד אחד את הצלחת לעצבן אותי, יותר מכל בחורה אחרת. אני לא יודע למה, אבל מהפעם הראשונה שראיתי אותך הרגשתי שאני חייב להציק לך, כדי שתמשיכי לדבר איתי."
"אבל מצד שני?" שאלתי אותו.
"אני לא יודע מה הצד השני."
"אמרתי לך פעם שאתה גאון?" שאלתי אותו.
"ברצינות? אף פעם." הוא גיחך.
"יופי." עניתי לו.
"אז, מה את מחליטה?" הוא שאל.
"אף פעם לא היה לי חבר, איך אני אדע אם להגיד לך כן או לא?"
"אני יודע שהעבר שלי לא נקי, האמת שהעבר שלי מלוכלך יותר מהגרביים של רון, אבל את הנערה הראשונה שבאמת אני יכול להגיד שאני מרגיש אליה משהו, ואם זה לא מספיק... אז נהיה ידידים." הוא ענה לי תשובה לא מחייבת.
"ליאם, אני לא רוצה חבר עכשיו, אני עוד לא מוכנה לזה, אתה מבין, נכון?" אמרתי לו בחשש מסוים.
"אני מבין, אני לא כועס." הוא נראה מאוכזב.
"יופי," נתתי לעצמי לשקוע בחיבוקו ועצמתי את עיניי.
"אז... אין איזו הערה צינית לגבי זה שאנחנו מתנהגים כאילו אנחנו בטלנובלה זולה שאימא שלך מכורה אליה?" ליאם שאל.
"אם תגיד לי שאתה אחי הגדול והאבוד ואז נגלה שבעצם אני מאומצת אז אני אגיד לך את זה." גיחכתי.
"דניאל אלון, את משהו מוזר." הוא אמר לי וליטף את שיערי.
"אני ילדה מיוחדת." משכתי בכתפיי.
"את ילדה מטומטמת." הוא תיקן אותי, אבל בניגוד לפעמים האחרות שבהן ירד עליי נשמע בקולו טון חדש, של חיבה.
"כן," הסכמתי איתו. "גם זה."
-
"דניאל אלון, תסכמי את היום הזה בכמה מילים." אמרה ג'יני בקול של קריינית והושיטה לי את ידה בתור מיקרופון מזויף.
"הוא היה יכול להיות יום מדהים אם לא היית כל-כך חופרת!" עקצתי אותה בעייפות. השעה בערך תשע וחצי. אני, ליאם, רון וג'יני הולכים ברגל לבית, וג'יני היא היחידה מביננו שיש לה מספיק כוח לדבר.
"את רעה!" היא הוציאה לעברי לשון.
"אני עייפה, זה כמו להיות רעה, רק עם סיבה." הסברתי לה.
"רוצה שק קמח?" ליאם הציע. "למרות שאיתך זה יהיה יותר כמו שק בטטות, אבל אני מוכן להסתכן." הוסיף לאחר מחשבה קצרה.
"ליאם, אתה מוכן לעשות לי טובה?" ביקשתי ממנו.
"כבר אמרתי שאני מוכן לעשות לך שק בטטות." הוא אמר לי וסובב אליי את גבו. "תעלי."
"לא זה." סיננתי.
"אז?" הוא שאל בהפתעה.
"תסתום." יריתי לכיוונו.
"כן, גברתי." הוא אמר בצייתנות מוחלטת.
"דניאל, תתקדמי איתי רגע יותר מהר." ג'יני ביקשה ממני.
"אאוצ'!" ליאם העמיד פני נעלב. "את לא רוצה בחברתנו?"
"ג'יני, כרגע אמרתי שאני עייפה, איך לעזאזל אני אתקדם יותר מהר?!" רטנתי.
"רק למשך כמה שניות, אחריהן תחזרי להיות הפדלאה הרגילה שלנו." היא משכה את ידי וגררה אותי למרחק של עשרים צעדים מהבנים.
"מה?" שאלתי בקול עייף.
"מה קורה עם ליאם?" היא שאלה ישירות, בלי ללכת סביב הנושא שעה.
"מה קורה איתו?" שאלתי באדישות.
"העקיצות שלכם יותר מעודנות, ואל תחשבי שאני ורון לא שמנו לב שנעלמתם בים." היא אמרה ובקולה נשמעה הסקרנות.
"העקיצות שלנו בחיים לא יהיו מעודנות, ואסור לשני אנשים להעלם באותו זמן ולחזור באותו זמן?" שאלתי בניסיון להוריד אותה מהנושא.
"טוב, אולי העקיצות שלכם לא מעודנות, אבל אתם נעלמתם באותו זמן, חזרתם באותו זמן, וחזרתם מאותו כיוון." היא אמרה בחיוך ניצחון. "וכשחזרתם הגוף שלך היה טיפה יותר צמוד לגוף של ליאם מהרגיל." הוסיפה לאחר שנייה.
"ג'יני, אם אני אבקש ממך לעזוב את העניין, רק לבינתיים, את תסכימי?" שאלתי אותה ונעצתי בה מבט של כלבלב עזוב.
"אבל למה?" היא שאלה בילדותיות.
"כי אפילו לי אין מושג מה קרה שם." הודיתי.
"אז את מודה שקרה שם משהו!" היא אמרה בקול מנצח.
"אני לא מודה בדבר!" הכחשתי, רק שג'יני לא הקשיבה לי.
"היא הודתה, היא הודתה." ג'יני שרה ורקדה ריקוד מוזר. "דניאל הודתה." היא המשיכה להזיז את גופה בצורה מביישת.
"במה היא הודתה?" רון שאל. הוא וליאם התקדמו לכיוונינו בקצב יותר מהיר.
"היא הודתה בזה שהיא חושקת בי." ליאם אמר וזכה לבעיטה לא כל-כך עדינה.
"לא הודיתי בכלום, ג'יני סתם נהנית לרקוד ולזרוק משפטים לא קשורים לאוויר." סיננתי ונעצתי בג'יני מבט חודר בתקווה שהיא תבין שהיא לא צריכה להגיד שום דבר.
"דניאל הודתה בזה שאני יותר חמודה מהכלבה שלה." ג'יני אלתרה.
"דניאל תגיד שיש מישהו יותר חמוד מסקאי? ג'יני, אפילו בלאלתר את גרועה." ליאם צחק עליה.
"לא אמרתי שאת יותר חמודה מסקאי, אמרתי שאת חמודה." ניסיתי להציל את ניסיון האלתור הכושל של ג'יני.
"אתה רואה? היא אמרה שאני חמודה!" ג'יני אמרה והוציאה לליאם לשון.
"אבל לא יותר מסקאי." רון אמר לה.
"אף אחד לא יותר חמוד מסקאי!" קבעתי עובדה.
"אפילו אני?" ליאם שאל בקול נעלב.
"במיוחד אתה!"
-
אחרי חצי שעה של הליכה מלאת עקיצות, ירידות, מבטים נעלבים ומבטים מתחננים, הגענו לנקודה שממנה כל אחד פנה לבית שלו. במקרה שלי הנקודה הזאת הייתה במרחק של עשרים דקות מהבית. למרות שלא רציתי ליאם החליט ללוות אותי. ניסיתי להתווכח, אבל בנקודה מסוימת הוא פשוט החליט שנמאס לו לשמוע את הקול שלי והרים אותי על גבו, טעות חמורה. בבעיטה אחת מכוונת היטב הצלחתי לפגוע לו בנקודה הרגישה לכל גבר.
"דניאל!" הוא התנשף. "את בהמה!"
"ליאם!" צחקתי. "גם אתה!"
"אבל למה?" הוא שאל בקול מסכן.
"כי הרמת אותי ללא רצוני וגררת אותי בכפייה לאורך הרחוב!" עניתי לו תוך כדי שימוש במילים שאיש לא משתמש בהן. ליאם צחק.
"מה?" שאלתי ברוגז.
"כפייה זאת מילה מצחיקה." הוא ענה לי.
גלגלתי את עיניי. "וכאפה, גם מילה מצחיקה?" שאלתי אותו וגיחכתי כשהוא הניח את ידיו על לחיו.
"כאפה זאת מילה כואבת!" הוא אמר.
"כאפה זה השם של מעשה כואב." תיקנתי אותו. "או משהו כזה."
"משהו כזה." הוא הסכים איתי וסובב את פניו אליי.
"אתה תתקע במשהו." הזהרתי אותו בצורה מעורפלת מהעמוד שעמד במרחק של מטר מאיתנו.
"אני לא." הוא חייך אליי חיוך שחצני וכמה שניות לאחר מכן נשמעה חבטה כתוצאה מראשו של ליאם, שפגע בעמוד.
"אמרתי לך." חייכתי אליו בלעג.
"כאילו, אאוצ'?" הוא אמר בהלם.
"כאילו אאוצ'?" חיקיתי אותו. "איזה מין גבר אומר כאילו בימינו?!"
"זה מההלם." הוא רטן ושפשף את ראשו.
"ומי אומר אאוצ'? מה אתה בחורה במחזור?" המשכתי לרדת עליו.
"דיי." הוא אמר.
"לא רוצה." הוצאתי לו לשון. "אמרתי לך שנדבקת בפאקציות, אמרת כאילו!"
"כאילו זאת לא מילה של פאקצות!" ליאם התגונן. "גם שיר אומרת כאילו."
"כרגע רק הוכחת את דבריי." אמרתי לו.
"שיר לא פאקצה!" הוא הגן עליה.
"היא כן." אמרתי לו בקול מעט מעוצבן, הוא עדיין מגן עליה.
"היא לא!" הוא טען. "והיא יותר נחמדה ממך."
"אם היא כל-כך נחמדה אולי כדאי שתלך אליה." רטנתי.
"לא התכוונתי לזה ככה." הוא נאנח בעייפות.
"התכוונת לזה בדיוק ככה." אמרתי לו בכעס. "אז לך אליה, אני לא ילדה קטנה שצריכה ליווי."
"אני לא אשאיר אותך להסתובב לבד בשעה הזאת." הוא אמר.
"אני לא ילדה קטנה." אמרתי מבעד לשיניים חשוקות. "אני יכולה להסתדר."
"לא אכפת לי, אני לא משאיר אותך לבד." הוא התנגד.
"דניאל!" צעק מישהו עם קול מוכר מהמדרכה ממול.
"מי זה?" שאלתי.
"רועי." ענה לי בעל הקול בקול מעט נעלב. "כבר הספקת לשכוח ממני?"
"הו, יופי." ליאם רטן בלחש.
"הנה, רועי ילווה אותי לבית, אתה יכול ללכת." אמרתי לליאם ביובש והתחלתי ללכת.
"דניאל-" ליאם ניסה לתפוס את ידי אך אני ניערתי אותו.
"ביי." אמרתי לו והלכתי לכיוונו של רועי בתחושות מעורבות של כעס וניצחון.
"מה קורה?" רועי שאל אותי, עליז כהרגלו.
"הכל בסדר." עניתי לו וקיוויתי שקולי לא מסגיר את התחושות שלי.
"גם אצלי." הוא אמר למרות שלא שאלתי לשלומו. "למה את כל-כך עצבנית?"
"אני לא עצבנית." שיקרתי. "אני סתם עייפה."
"אני רואה." הוא אמר לי בקול שהוכיח שהוא לא מאמין לי בכלל, אבל מכבד את הפרטיות שלי. "אז למה את עייפה?"
"כי עכשיו חזרתי מהים, וזה מקום מעייף." עניתי לו בטון שכל אדם נורמאלי היה מבין ממנו שאין לי חשק לדבר. מסתבר שרועי לא אדם נורמאלי.
"עם מי היית בים?" הוא חקר אותי.
"ליאם, ג'יני, רון." עניתי לו קצרות למרות שלא היה לו מושג מי אלה ג'יני ורון.
"יפה לכם." הוא אמר בטון חמים שגרם לי להרגיש קצת אשמה על הקרירות שבה אני מתייחסת אליו.
"תודה." אמרתי לו ומאותו רגע השתררה שתיקה. היא לא הייתה שתיקה מעיקה, או מתוחה, היא הייתה שתיקה שנמצאת כאשר לשני האנשים שהולכים ביחד אין מה להגיד.
כעבור עשר דקות הגענו לבית שלי, ולאחר שרועי איחל לי יום הולדת שמח, חיבק אותי, נישק את לחיי, והבטיח מתנה, הוא נתן לי להיכנס הביתה.
את פניי קיבלה סקאי, בהתלהבות גדולה ובתחנונים לצאת לטייל, תחנונים שלהם אני לא יכולה לסרב. הוצאתי אותה לסיבוב קצר, ולאחר שעשתה את צרכיה קשרתי אותה חזרה והובלתי אותה לבית שלי.
"דניאל, הגעת?" אימא שלי שאלה מחדרה.
"לפני חצי שעה." עניתי לה ושחררתי את סקאי מהרצועה שלה.
"אז למה לא באת להגיד שלום? לא ראיתי אותך כל היום." היא אמרה בקול מעט פגוע.
"כי הוצאתי את סקאי לטייל."
"אז למה את לא באה עכשיו להגיד שלום?" אימא שלי המשיכה לשאול.
"שרון, תעזבי את הילדה." אמר אבא שלי.
"בדיוק, תעזבי את הילדה." הסכמתי איתו בקול עייף ועליתי לחדר שלי, אחרי היום הזה הדבר היחיד שבאמת רציתי היה להתקלח ולישון.
"דניאל, מה את עושה?" אימא שלי שאלה.
"מתקלחת, לכי לישון." עניתי לה ונכנסתי לחדר המקלחת.
"לילה טוב." היא אמרה לי. לא החזרתי לה תשובה.
לאחר מקלחת זריזה של שש דקות ניגבתי את גופי והתלבשתי. שלוש דקות נוספות נלקחו מחיי כשהתרתי את הקשרים הרבים שהיו בשיערי וכמה שניות נוספות הלכו כשהכנסתי את הבגדים המלוכלכים למכונת הכביסה.
נכנסתי לחדרי בעיניים חצי עצומות ועמדתי לקרוס על מיטתי, אבל החיים כנראה תכננו בשבילי משהו אחר. על הכרית שלי הונח בעדינות יומנה של אריאל, בוהק על רקע צבעה הלבן של הכרית שלי, ומעליו הונח פתק שעליו נכתבו שתי מילים בכתב ידה של אריאל.
הגיע הזמן.

-----

מצטערת, אבל היום אין לי ראש לדבר על כמה שליאם אידיוט או על כמה שהסיפור הזה הוא גיל 15. קראתי ספר ואני... וואו, טוב, אני פשוט צריכה לעכל אותו. הסוף שלו. אלוהים אדירים. בכל אופן, אני מקווה שעברה עליכן שבת מהנה, בהצלחה לאלה מביניכן שיש להן מבחן, ו... טוב, נתראה מחר.