חיה את החיים שלה

פרק 5

אבא נראה המום. אני לא מאשימה אותו, למען האמת. כמוני, הוא לא ראה את בן שש שנים.
"מה הוא עושה כאן?" אבא פנה לאמא. קולו שידר רוגע מזויף וגופו היה דרוך.
"בן רוצה לדבר איתנו." אמא השתמשה בטון רגוע, אבל ראיתי שהיא מתוחה בדיוק כמו אבא ואפילו יותר.
"דבר." זרק אבא שלי לכיוונו של בן.
"אבא, אני לא מצטער על שום דבר ממה שעשיתי," אמר בן. "אבל אני כן מצטער על העובדה שלא דיברנו שש שנים בגלל-"
"דניאל, לכי לחדר." קטעה אותו אמא.
"מה? לא!" התנגדתי.
"דניאל, זה לא נתון לוויכוח, לחדר!" אמר אבא.
"ממתי אכפת לך איפה אני נמצאת? גם ככה מאז שאריאל נפטרה אתה מתייחס אליי כמו לאוויר." סיננתי בכעס.
"אנחנו נדבר על זה אחר כך, לחדר." הוא התעקש.
"בסדר," רטנתי. "אבל כדי שאני אוכל לעשות את זה בן צריך לעזוב לי את היד." השפלתי את מבטי לזרועי, שהייתה אחוזה בחוזקה בידו של בן.
"מצטער." אמר בן אך עדיין לא שחרר את ידי. הרמתי גבה. "אני לא מוכן לעזוב לך את היד."
"בן, אם אתה רוצה לדבר איתנו תצטרך לתת לדניאל לעלות לחדר." אמר אבא בקול רגוע.
"למה?" שאל בן בפשטות.
"כי היא לא צריכה להיות בשיחה הזאת." אמרה אמא.
"למה לא?" המשיך בן לשאול. "היא עדיין חלק מהמשפחה הזאת."
"בן, זה בסדר." ניסיתי לשחרר את ידי.
"לא זה לא!" הוא התעקש. "את חלק מהמשפחה הזאת ואני לא אתן להם לעשות לך את מה שהם עשו לי."
"מה בדיוק עשינו לך?" תבע אבא לדעת. "מנענו ממך להיות עם מישהי שלא ברמה שלך?"
"זאת הסיבה שעזבתי." התפרץ בן. "אתם לא קיבלתם את העובדה שאני אוהב נערה שבאה לארץ בעקבות קשיים כלכליים, היה לכם קשה לקבל את העובדה שהבן של אדם אלון התאהב בנערה צרפתייה שקנתה בגדים מחנויות יד שניה ולא מחנויות המעצבים שאתם רגילים אליהן."
דממה השתרר בבית. אמא ואבא נראו המומים.
"זאת הסיבה שעזבת?" שאלתי את בן. אין שום סיכוי. "בגלל בחורה?" לא ידעתי אם אני כועסת עליו או גאה בו.
"את לא ידעת שזאת הסיבה שבגללה עזבתי?" שאל בן.
"לא, אמא ואבא תמיד אמרו לי שעשית בחירות לא נכונות." עניתי לו.
"שלא תעז לספר לה עוד משהו חוץ ממה שסיפרת." התפרץ אבא לשיחתנו.
"אני ומארי ביחד מאז שאני בן שש עשרה, למזלי אבא גילה את זה רק כשהייתי בן תשע עשרה." הוא התחיל לספר. "את וארי הייתן בטיול מבית הספר באותו יום, אני בחיים לא אשכח את היום הזה." התעלם ממנו בן.
"מה קרה?" דחקתי בו לספר לי.
"אמא ואבא היו אמורים לנסוע, אז הזמנתי את מארי לבוא אלינו לבית. הטעות הראשונה שלי. הנסיעה של אמא ואבא התבטלה אז הם היו בבית." המשיך לספר בן.
"מה עשיתם?" שאלתי את ההורים שלי בחשד.
"הו, אני אגיד לך מה הם עשו." אמר בן בכעס. "הם צעקו עליה שהיא מדרדרת אותי, שאני הרבה מעל הרמה שלה ושלא מגיע למהגרת כמוה לצאת עם בן של איש עסקים מצליח כמוני."
"איך היא הגיבה?" שאלתי את בן ושלחתי מבט נגעל להורים שלי.
בן נאנח. נראה שעצם הזיכרון מכאיב לו. "היא ברחה. עמדתי לרוץ אחריה אבל אבא עצר אותי. הוא אמר שאם אני ארוץ אחריה אסור לי לחזור הביתה." הוא אמר.
"ורצת אחריה?" ניחשתי.
"לא מיד." הוא הודה. "רצתי לחדר, אני זוכר שאבא צעק לי מלמטה שיום אחד אני אודה לו על זה וזה הרתיח אותי. ארזתי בתוך התיק של הצבא את הדברים שלי ורצתי אחריה. למזלי ידעתי שהיא תלך לפארק הקטן שליד השכונה שלה, זה היה המקום שהיא הכי אהבה בעולם. בלי להגיד שום דבר ניגשתי אליה וחיבקתי אותה." סיים בן.
"איפה ישנת?" שאלתי אותו.
"אצל ההורים שלה, הם קיבלו אותי יפה, בניגוד אליהם." הוא הסתכל על ההורים שלנו בזלזול.
"אתם עדיין ביחד?" המשכתי לחקור את בן.
"כן." הוא ענה לי בחיוך. "כשסיימתי את השירות שכרנו דירה קטנה ואנחנו גרים בה עד עכשיו, זה לא מקום מפואר אבל זה מספיק לנו."
"יופי, סיימת את כל הסיפור, עכשיו תעוף מהבית שלי ושלא תעז להתקרב אליו יותר." אמר אבא בזעם.
"אלייך ואליה?" הוא אמר בבוז והסתכל על ההורים שלנו. "ברור שלא."
"גם לא לדניאל." הזהיר אבא.
"זאת כבר בחירה שלי." התרסתי נגדו.
"את עדיין קטינה, ובתור אבא שלך אני יכול לקבוע עם מי תפגשי ועם מי לא." קבע אבא.
"אבא שלי?!" שאלתי וצחקתי צחוק ממורמר. "אתה לא אבא שלי מאז שאריאל נפטרה."
"אה כן? והוא היה אח שלך?" שאל אבא בכעס. "הוא אפילו לא טרח להופיע בהלוויה של אריאל.
"אני ומארי באנו, אתה סילקת אותנו והזהרת שלא נתקרב אליכם יותר." צעק בן בכעס.
הסתכלתי על ההורים שלי בגועל. "אתם ההורים הכי גרועים בולם." הנדתי בראשי ורצתי לחדר שלי. רק אחרי שטרקתי את הדלת הרשיתי לעצמי להתפרק.
שמעתי את אבא צועק על בן ואת אמא אומרת לו שהיא עולה אליי.
"דני, תפתחי את הדלת." היא אמרה בקול עדין.
"לא." עניתי בפשטות ומחיתי את הדמעות שלא פסקו. "ואל תקראי לי דני."
"דניאל, אני ואבא עשינו את זה רק לטובת-"
"לטובת מי?" התפרצתי לדבריה. "לטובת בן? לטובתי? לטובת ארי? לטובת מי ניסיתם להרחיק אותנו אחד מהשני?"
"דניאל, בבקשה." קולה של אמא נשבר.
"אני לא רוצה לדבר איתך, לכי." אמרתי ושמץ מהקרירות הרגילה חזרה לקולי.
"דני-"
"לכי!" צעקתי. "אנחה נשמעה ומיד אחריה צעדים מתרחקים מהדלת. צנחתי על מיטתי באפיסת כוחות וטמנתי את ראשי בכרית.
"אוף אריאל... איפה את?" מלמלתי בייאוש. רוח נעימה נשבה מהחלון הפתוח ונשאה פנימה את ריחו של הבושם האהוב על אריאל. הרמתי את ראשי בציפייה לראות את אחותי יושבת בקצה מיטתי אך במקום זה מצאתי תמונה הפוכה שעפה לעברי עם הרוח. הרמתי את התמונה וחייכתי. זאת הייתה תמונה שלי, של ארי ושל בן. אני וארי היינו בנות שנה ובן היה בן תשע. זה היה בבית הישן שלנו. ישבנו מתחת לעץ הערבה שבחצר ושיחקנו בכדור. בן חייך למצלמה חיוך שחשף שורה של שיניים ישרות שביניהן חסרה שם אחת שנפלה ועוד לא הספיקה לגדול וגרם לי ולאריאל להסתכל למצלמה המבט תוהה. זאת אחת התמונות שהכי אהבתי. נראינו כל כך מאושרים באותה תקופה. אבא ובן לא רבו, אריאל עדיין הייתה בחיים והעולם נראה וורוד יותר. ככל שהתעמקתי בתמונה החלטה החלה להתגבש במוחי. ידעתי שזה מה שאריאל הייתה עושה במקומי וזה גרם לי להניח את התמונה מידי ולהתיישב ליד המחשב. נכנסתי במהירות לאתר של 144 והקלדתי את שמו של בן. מולי הופיעו שתי תוצאות של שכונות שלא הכרתי אז פתחתי כרטיסייה חדשה ושוב נכנסתי לאתר של 144 אך הפעם הקלדתי את שמו של רון. למזלי הייתה רק תוצאה אחת. לחצתי על 'הצג מספר טלפון' ולקחתי את הפלאפון שהיה על שידתי. חייגתי את המספר במהירות והתחלתי להתהלך בחדר. "תענה..." מלמלתי בלחץ ונשכתי את שפתי התחתונה.
"הלו?" ענה לי קול מנומנם מעבר לקו.
"רון?" שאלתי בהיסוס.
"ליאם, אחיו התאום, מי זאת?" ענה לי ליאם.
עיניי נפתחו בתדהמה. "אתה אח של רון?!" שאלתי בזעזוע.
"כן," הוא נשמע מעוצבן. "מי זאת?"
"דניאל, אתה יכול לקרוא לאח שלך?" שאלתי.
ליאם נשף אוויר בחוסר סבלנות. "בשביל זה הערת אותי?"
"אם הייתי יודעת שיענה לי אדם חביב כמוך לא הייתי טורחת להתקשר." עקצתי אותו.
"מה את צריכה מרון?" הוא שאל והתעלם מהעקיצה.
"אני צריכה לדעת איפה בן גר." מלמלתי.
"את לא יודעת איפה גר אחיך הגדול?" ליאם גיחך.
"לא עניינך," התעצבנתי. "תביא לי את רון."
"הופה, נקודה רגישה." ליאם צחק. "בכל אופן, בן גר ברחוב וורצמן עשרים ושבע."
רשמתי את המספר על דף.
"אני חושב שזה הרגע שבו את אמורה להגיד תודה." אמר ליאם ושמעתי בקולו שהוא מחייך.
"אנשים מתורבתים כן יגידו תודה." אמרתי לו.
"אני מחכה." הוא החזיר לי בטון מעצבן.
"תשאל את אחיך, אני לא אדם מתורבת." אמרתי וניתקתי לפני שיספיק להגיד דבר נוסף. בדקתי אם הכתובת שליאם נתן לי תואמת לאחת הכתובות שמצאתי באתר של 144 וראיתי שכן. נעלתי את נעליי במהירות והחלפתי את חולצתי לגופיה שחורה. הכנסתי פלאפון, כסף ואת הדף עם כתובתו של בן לכיסי וירדתי לסלון.
"אני יוצאת." זרקתי לעבר ההורים שלי.
"לאן?" שאלה אמא שלי בקול מודאג.
"לבן." עניתי לה ופתחתי את דלת הבית.
"אני לא מסכים לך ללכת." אמר אבא שלי .
צחקתי בזלזול. "אם הייתי שואלת אותך זה היה טוב." אמרתי וטרקתי את דלת הבית. יצאתי מהשער וחיכיתי למונית שתעבור. כעבור רבע שעה עמדתי להתייאש אבל אז, כמו מתוך הסיפורים הכי צפויים שיש, ראיתי מונית עושה את דרכה לעבר היציאה מהרחוב. סימנתי לנהג והמונית עצרה לידי.
"לאן?" שאל הנהג בחביבות.
"וורצמן עשרים ושבע." עניתי קצרות. "וכמה שיותר מהר ככה יותר טוב."
הנהג צחק. "תכנסי." הוא אמר. פתחתי את הדלת ונכנסתי למושב שלידו.
לאורך כל הנסיעה מד המהירות לא ירד מתחת לתשעים.
"כמה אני חייבת לך?" שאלתי את הנהג כשהוא עצר ליד בניין לבן.
"שישים." הוא אמר.
הוצאתי מהכיסי שטר של מאה וזרקתי לכיוונו. "תשמור את העודף." אמרתי ויצאתי מהרכב. "ותודה."
"תודה לך." אמר הנהג בחיוך ונסע משם.
הסתובבתי לעבר הבניין ונעמדתי בכניסה. חיפשתי את שמם של בן ומארי ומצאתי אותו ליד המספר 10.
פתחתי את דלת הבניין והתקדמתי לעבר המעלית. הזמנתי אותה וכשהגיעה פיניתי את דרכי לאישה עם עגלה שיצאה ממנה.
"סליחה?" פניתי אליה. "באיזה קומה נמצאת דירה עשר?"
"תלמידה של בן, אה?" צחקה האישה. "בקומה שניה."
"תודה, ואני אחותו של בן." אמרתי לה ונכנסתי למעלית. לחצתי על הקומה השניה ונשענתי על המראה. כשהמעלית נפתחה יצאתי ממנה והתקדמתי לעבר דלת מספר עשר. לקחתי נשימה עמוקה ונקשתי שלוש נקישות.
הדלת נפתחה בידי אישה צעירה ומוכרת אשר שערה הבלונדיני גלש על כתפה הימנית.
"כן?" היא שאלה ומבטא צרפתי התגנב לקולה.
"קוראים לי דניאל," הצגתי את עצמי. "בן נמצא?"
"כן." היא חייכה אליי. "את תלמידה מבית הספר?"
"גם." עניתי.
"ומה עוד?" היא שאלה ונימה חשדנית התגנבה לקולה.
"אחותו הקטנה." עניתי לה. פיה נפער בתדהמה.
"בן." היא קראה לתוך הבית. "תכנסי." הוסיפה ופתחה את הדלת לרווחה.
"תודה." אמרתי לה במעט מבוכה ונכנסתי לסלון הקטן.
"את רוצה לאכול משהו? לשתות?" היא הציעה בחיוך.
"לא, תודה, אני רק רוצה לדבר עם בן." עניתי לה והתיישבתי על הספה.
"כמובן," היא חייכה אליי. "בן, בוא. מישהי מחפשת אותך."
"אותי?" קולו של בן נשמע מופתע. "אף אחד מבית הספר לא אמור לבוא ביום הראשון ללימודים, מי זאת?"
"תבוא לסלון ותראה." מתחה אותו מארי.
"דניאל, מה את עושה כאן?" שאל בן בהפתעה כשראה אותי.
"באתי לראות באיזה דיר חזירים גר אחי הגדול, אבל אז נזכרתי שיש לו חברה שתוציא אותו מהבלגן אז סתם החלטתי לקפוץ לביקור." אמרתי בסרקסטיות.
"מארי, את יכולה להשאיר אותנו רגע לבד?" שאל בן.
"בטח, תקראו לי אם אתם צריכים משהו." היא אמרה.
"האמת שאני צריך משהו." אמר בן בחיוך.
מארי צחקקה ונישקה אותו. "זהו?"
"לבינתיים, רק כי אחותי הקטנה כאן." הוא ענה בחיוך שובב.
מארי פרעה את שיערו של בן ונעלמה במסדרון.
"דני, מה את באמת עושה כאן?" פנה אליי בן בקול רציני.
"אני לא יכולה שתמשיכו ככה, אתה וההורים, לא ראיתי אותך כבר שש שנים ואני צריכה את אחי הגדול." אמרתי בנשימה אחת.
"יש לי הרגשה שאני יודע מה באת לבקש ממני, אבל אני מעדיף שתגידי לי בעצמך כדי שאני אדע שההרגשה שלי נכונה." אמר בן בקול מוטרד, כאילו קיווה שאני לא אגיד לו את זה.
"אני רוצה שתחזור לבית לדבר עם אמא ואבא, אני לא מבקשת שתחזור לגור איתנו כי רק אדם משוגע היה מוותר על החיים שיש לך עכשיו, אבל אני רוצה שתחזור לדבר איתם כדי שנחזור להיות משפחה רגילה, טוב... עד כמה שנוכל להיות." אמרתי לו.
הוא הסתכל עליי במבט מצטער שגרם לי לפקפק במה שאמרתי.
"אני לא יודע." הוא נאנח.
"בן, בבקשה, זה מה שארי הייתה רוצה, אני יודעת שהיא לא הייתה נהנית לראות שאתם עדיין לא מוכנים לדבר." התחננתי בפניו.
ברגע שהזכרתי את שמה של ארי משהו בעיניו של בן נדלק. "אני מוכן."

----
טוב, מסתבר שבמקום אייקון היום ההורים החליטו שנוסעים לים, אז אהיה רק מחר ומחרתיים... באסה, אבל לפחות אני לוקחת את טופי איתנו! הכלב הזה אצלי שבע שנים ומעולם לא לקחתי אותו לים!
לא הספקתי לעבור על הפרק הרבה עכשיו, כי אנחנו צריכים לצאת, אז... סורי. נתראה מחר ^^