חיה את החיים שלה

מכתב לארי

אז... במהלך חיפוש אחר סיפור קצר ליום ראשון הקרוב לספר הסיפורים הקצרים שלי נתקלתי בשני קטעים מחיה את החיים שלה שלא העליתי. לא אחד, שניים!
זה הראשון מביניהם, ואת השני אעלה לכן אם תרצו ביום אחר, אבל זה כבר תלוי בכן. אם נמאס לכן לשמוע מהם רק תגידו לי ואחזיר אותם למגירה. 
מקווה שתיהנו (:
נ.ב - אני יודעת, אני יודעת... קצר ממש. הקטע הבא הרבה יותר ארוך. 
-----

היום זה היום החשוב בחיי, והחברה הכי טובה שלי לא כאן כדי לתמוך בי.
עשר שנים עברו מאז אותו יום מקולל, ארי, ואני עדיין מחפשת אותך.
כשאני מתעוררת בבוקר אני מופתעת מכך שאני לא שומעת אותך שרה או מרגישה אותך קופצת עליי. כשאני מתארגנת לעוד יום מתיש ולובשת חולצה שאני יודעת שלעולם לא היית מאשרת אני מתכווצת ומחכה להקנטה שלעולם לא תגיע.
עברנו כל כך הרבה יחד, ארי. אני יודעת שלא דיברנו מאז הלילה ההוא לאחר דילן, אבל אני רוצה שתזכרי שאת עדיין מלווה אותי.
אני עדיין מרגישה אותך, חתיכת נוכלת, כשאני בוחרת את דגני הבוקר. אל תעמידי פנים שזו לא את שמחביאה לי בכל פעם מחדש את הקוקו-פופס, אני מכירה אותך. חכי שאמות גם, אעשה לך את המוות.
זוכרת את הפעם הראשונה שראית אותי ואת ליאם יחד? אני עדיין זוכרת שאכלת לי את הראש. זה בסדר, את אחותי התאומה, מותר לך.
התנצלתי לפני שנים ואני מרגישה מחויבת להתנצל שוב עכשיו - סליחה על כך שלא ראיתי אותך קודם. אני נשבעת שאם הייתי יודעת, לא הייתי נותנת למצב להתדרדר כל כך.
אני הולכת לעבור את היום הזה בשביל שתינו, בסדר? ליאם יודע עם מה הוא מתחתן, הוא יבין.
אני מצטערת על כך שלא ביקשתי קודם, אבל לקח לי הרבה זמן לשכנע את אמא שככה צריך; את מוכנה ללוות אותי לחופה? אף אחד לא יראה אותך, אבל אני ארגיש.
אל תשימי לי רגל, בבקשה, למרות שאני יודעת שזה יצחיק את כולנו. תעמדי לצידי, כפי שהיית אמורה לעשות אם באמת היית בחיים, ואל תעזבי עד לרגע שליאם ואני נהפוך להיות "אנחנו" בצורה רשמית. אני יודעת שאמרתי פעם שהגיע תורי למצוא את החיים שלי, אבל זה היה מטופש. החיים שלי הם אותם חיים שהיו לי כשאת היית בחיים.
בבקשה, ארי, תצעדי איתי ביום החשוב הזה, ותמשיכי ללוות אותי לנצח.