Save me from you

פרק 9 - שונה

"אז...לאן אנחנו נוסעים?" אני שואלת. מנסה להפיג את השקט המביך ששורר ברכב מאז התחילה הנסיעה. "את כבר תראי" ליאם מציץ בי לשנייה ומחזיר את מבטו לכביש. "מתי מגיעים?" אני שואלת לאחר כמה דקות נוספות של שקט. "עוד שעתיים" הוא עונה באדישות. "אתה יכול לעצור בתחנת הדלק הבאה?" אני שואלת שוב. רואה שהוא כבר מתחיל לאבד את סבלנותו כלפיי. "את תמיד מדברת כל כך הרבה?" הוא ממלמל מזעיף את פניו.

"רק כשאני לחוצה" אני עונה בכנות ומתחרטת מיד. רואה את פניו מתרככות מעט ושעשוע נראה בעיניו. "אני מלחיץ אותך?" "ל-לא" אני משקרת ומרגישה את ליבי הדוהר. "כבר אמרתי לך שאת שקרנית גרועה?" הוא שואל ופיו מתעקל לחיוך קטן. "אז אתה יכול לעצור?" אני שואלת שוב. "אני פשוט ממש חייבת להשתין" אני מסבירה וכתגובה הוא מגלגל את עיניו ואומר שנעצור בתחנה הבאה. לאחר חצי שעה שבה אני מנסה לנהל שיחה עם ליאם, מה שלא ממש עבד. הוא עוצר בתחנת דלק קטנה ומבודדת.

"יש לך 5 דקות" הוא אומר, יוצא אחרי מהרכב. לרגע אני חושבת שהוא מתכוון לבוא איתי אבל כשאני רואה שהוא נשען על הרכב אני משחררת אנחת הקלה. לאחר כמה דקות אני יוצאת מן השירותים ומביטה בליאם חסר הסבלנות. ברצינות, הוא צריך לעבוד על זה. "או, כבר חשבתי שאני אצטרך להוציא אותך משם בכוח" ליאם אומר ושעשוע נשמע בקולו. למרות שאני לא בטוחה אם הוא לגמרי צחק.

נכנסנו לרכב והמשכנו בנסיעה. השקט עדיין ממלא את האוויר. מה שלא נראה שממש הפריע לליאם. הרמתי את ידי בכוונה להפעיל את הרדיו כשידו של ליאם עצרה אותי. "מה את עושה?" "מפעילה את הרדיו" אני אומרת את המובן מאליו. "את לא" ליאם נוהם. "למה?" אני שואלת מבולבלת. "כי ככה אמרתי" הוא מזעיף את פניו. בחיי הבחור הזה כל הזמן כועס. "או-קי" אני משלבת את ידי על החזה ומניחה את ראשי על החלון מביטה בנוף העובר במהירות ומתפללת שלא כך יעבור כל הזמן שלנו יחד במקום הלא ידוע שאליו אנחנו הולכים.

קול דימום המנוע מעיר אותי מהשינה שכנראה שקעתי בה. "הגענו" ליאם אומר, יוצא מהרכב מבלי לחכות לי. אני שואפת אוויר, מנסה להרגיע את עצמי. אבל ברגע שאני פותחת את דלת הרכב נשימתי נעתקת. מולי מופיעה בקתה יפה שנמצאת במרחק קטן מאגם גדול ויפה וסביבה דשא ופרחים צבעוניים. המראה הזה פשוט עוצר נשימה. "יפה אה?" ליאם אומר, אבל אני לא מסיתה את מבטי מהמקום, בוחנת אותו עד הפרט האחרון. "זה מדהים" אני אומרת מחייכת, ולרגע אני חושבת שאני רואה מצד העין את ליאם מחייך ומסתכל עלי. אבל אני בטח מדמיינת.

"את מתכוונת להישאר בחוץ?" ליאם שואל, גורם לי להסית את מבטי אליו. "לא, אני באה" אני אומרת במבוכה והולכת אחריו, מביטה פעם נוספת בנוף שנמצא מולי. אני מעקלת את פי לחיוך קטן כשאני רואה שהמקום יפה כל כך אפילו מבפנים. הוא משדר חמימות, יופי טבעי שאי אפשר ממש להסביר ותחושה של בית. מה שממש לא חשבתי שארגיש כאן או עם ליאם.