Save me from you

פרק 40 - חלק ב

זה לא הפרק האחרון!!!

צליל חזק נשמע ושניות עוברות כמו נצח עד שגופתו של אבי נופלת אל הרצפה ועיניו של ליאם מופנות אלי. הכאב שהורגש בליבי הוא גדול ותחושת חנק לא איחרה להגיע כשהבנתי את מעשיי. אך כשדמותו של ליאם ניצבה מולי ידעתי בליבי שזאת הייתה ההחלטה הנכונה.

גופי קפא וידיי רעדו. "זה בסדר" ליאם לחש באוזני ולקח בעדינות את האקדח מידי. לוקח אותי לפינה בטוחה בבית ומצמיד אותי לגופו בחוזקה. ציפיתי שישאל מה לעזאזל אני עושה פה ויצעק עלי, אבל במקום זה הוא רק חיבק אותי, לוחש לי שהכל בסדר. רציתי לבכות אך ידעתי שזה עוד לא נגמר. "תהרוג את סקוט" אני אומרת בנחישות וליאם מהנהן בלי ויכוחים. "בואי איתי" הוא לוחש ולוקח אותי בין ידיו, מגונן עליי בגופו. הוא הכניס אותי לחדר ריק וחשוך, דומה לחדר הקודם שהייתי בו. "תישארי כאן" הוא הביט ישירות בעיניי והצמיד את שפתיו אל שפתיי לפניי שיצא מהחדר ומשך משהו כבד כדי לחסום את הכניסה.

אני נשארת דוממת בחדר, עדיין המומה ממעשי. יש דממה סביבי ואז קול מוכר נשמע מעבר לקיר. אני מצמידה את אוזניי אל הקיר, מנסה לשמוע כמה שאני יכולה. "והנה אנחנו נפגשים שוב" קול זדוני שכבר הכרתי נשמע באוזניי וזעם חלחל לתוכי. "ואני מבטיח לך שזאת הפעם האחרונה" הפעם ליאם דיבר ובקולו זעם טהור. ליבי החל לדפוק במהרה, והאוויר נהיה סמיך יותר.

"לצערי אתה צודק" קולו שוב חלחל באוזניי. "אני אהרוג אותך על כל מה שעשית" ליאם ירק ויכולתי לדעת שבאותו הרגע הרים את אקדחו אל עבר סקוט. "אוי, אתה כועס? לא חשבתי שהיא עד כדי כך חשובה לך" סקוט אומר ואני מכווצת את עיניי, לא מבינה למה הוא מעצבן אותו בכוונה אם הוא זה שמכוונים אליו אקדח. אלא אם כן הוא רוצה שזה מה שיקרה. צעדים נשמעים מחוץ לדלת וליבי מחסיר פעימה כשאני מרגישה משהו מוזר בתוכי וצפצופים מוזרים. "ליאם לא!" אני צועקת והדלת של חדרי נפתחת.

גברים שבוודאות לא עובדים עם ליאם תופסים אותי ומכניסים אותי אל החדר בו ליאם וסקוט נמצאים. עיניו של ליאם מתרחבות והוא מתכוון לרוץ אלי כשאחד הבחורים של סקוט מחזיקים בו והוא יורה בראשם ללא היסוס. "אני חושב שזה היה מיותר" סקוט נאנח. "תן לי סיבה אחת לא לירות בך עכשיו!" ליאם מכוון את האקדח לראשו של סקוט. "זה קל" הוא מגחך "אתה לא רוצה שלאלי האהובה שלך תמות נכון?" הוא מביט בי ובבחורים המחזיקים בי ללא אקדח בידיהם. "אני אצליח לגבור עליכם ואתה יודע את זה" ליאם אומר דרך שיניים חשוקות. "כן, אבל לא תוכל לגבור על פצצה" הוא מחייך מרוצה. "בולשיט" הוא צמיד את האקדח קרוב יותר לראשו, מתכוון לירות. "ליאם הוא לא משקר!" אני צועקת והוא מביט בי. "אם תהרוג אותו כל מי שנמצא בבית הזה ימות" אני אומרת, נאבקת על אוויר.

"איך את יודעת את זה?" הוא מכווץ את עיניו ודמעות מתחילות לרדת מעיניי. "כי אני הפצצה" אני מצמידה את שפתיי אחת לשנייה. ליאם קופא ואיני מצליחה לפרש את מבטו. "ואו, לא חשבתי שאת כל כך חכמה. איך עלית על זה?" סקוט מתערב ונראה מרוצה. "לא חשבתי על זה לפניי, אבל הכל מתחיל להתחבר.
הניתוח הארוך, החלמה קשה וטיפולים שמעולם לא שמעתי עליהם והכאב שרוז גרמה לי. ואני יכולה להרגיש אותה. אין זיהום, אתה בנית בתוכי פצצה" הרעד בגופי לא עובר. "חתיכת בן זונה! מה עשית לה?" ליאם צועק ומצמיד את סקוט אל הרצפה. "ליאם תצא מפה" דמעות יורדות מעיניי. "אני לא עוזב אותך" הוא מנענע את ראשו ודמעה יורדת מעיניו. דמעה אחת ובה כאב כל כך גדול.

אני באמת עומדת למות? זה הסוף? "אני כבר מתה ליאם!" אני צועקת ונופלת על ברכיי. "לא" הוא מכווץ את אגרופיו ופונה לסקוט. "איך אני יכול להציל אותה?" הוא מרים אותו מחולצתו אל האוויר. "תירגע ליאם, כל מה שצריך לעשות זה ללחוץ על מתג הכיבוי של הפצצה" הוא מחייך שוב בזדוניות ואני יודעת שזה לא הכל. "איפה זה?" הוא צועק ומטיח אותו בקיר. "בלב שלי" ידיו של ליאם משחררות את אחיזתו מצווארו. הבחור הזה עד כדי כך מטורף שהוא עשה ניתוח והשתיל בתוך הלב שלו את מתג הכיבוי של הפצצה?

"יש לך שתי אפשרויות. או שתירה בי ותנטרל את הפצצה מה שרוב הסיכוי לא תצליח לעשות וכולנו כולל אתה והאנשים שלך תתפוצצו ותמותו או שתירה בלאלי ותציל אותם ואותך" הוא מציב לו את שתי האפשרויות וליאם מביט בי לרגע. "ליאם תעשה את זה!" אני מהנהנת בראשי. "אני אמות בכל מקרה, תציל את עצמך, את האנשים שלך" אני לא מורידה את עיניי מעיניו. הוא מרים את אקדחו ואני עוצמת את עיניי, מחכה לצליל. "יש לי אפשרות אחת!" הוא צועק וואני פוקחת את עיניי. אקדחו של ליאם מכוון לליבו של סקוט ובתוך שניות הוא לוחץ על ההדק. "לא!" אני צועקת.

קול ירי נשמע וגופתו של סקוט נופלת ארצה. ליאם ממהר להביט בי ואני מחכה שמשהו יקרה אך שקט שורר בחדר. "הצלחת" אני לוחשת ומרימה את מבטי אליו. הוא מרים את אקדחו ויורה בשומרים שמאחורי ורץ אלי, מצמיד אותי אליו כמה שיותר קרוב. "זה נגמר" הוא לוחש ומנשק את ראשי.

אנחנו יוצאים החוצה וליאם עדיין מחזיק אותי בין ידיו. קול היריות נעלמות ואנשיו של סקוט שכובים על הרצפה. אנשיו של ליאם עומדים מעליהם, פצועים וחבולים, אך חיים.

אנחנו עוברים ליד אלפי גופות וליבי כואב שוב כשאני רואה את אבי שרוע על הרצפה ללא רוח חיים. "אני מצטער" הוא לוחש באוזני ואני מהנהנת. עכשיו אני מבינה על מה האישה מחלומי אמרה לי. אני בחרתי בליאם כי הוא זה שבליבי. הלב שלי שייך לו, רק לו.