Save me from you

פרק 34 - האישה שלי

"לאלי!" צעקה נשמעה בחלל הבית. "ליאם!" אני מיללת ומחזיקה את בטני. לא עוברת שנייה וליאם נעמד מעלי עם מבט מודאג. "מה קרה?" הוא שואל בהיסטריה ומרים אותי מהרצפה. "כואב" אני מתאמצת לדבר ונשימתי כבדה. הכאב המורגש בבטני מערפל את חושיי. ליאם מתחיל לרוץ כשאני בידיו ובועט בדלת הכניסה בכדי לצאת. "לאן אתה לוקח אותי?" אני לוחשת. "לבית חולים" הוא מהדק את ידיו סביבי עד שמניח אותי ברכב ומשחרר את אחיזתו מעט.

***נקודת מבט של ליאם***

"אני נכנס איתה!" אני צועק ומנסה לשלוט בעצמי, אבל איך אני יכול להירגע כשהאישה שלי נמצאת בבית חולים ועוד אומרים לי שאני לא יכול להיכנס איתה. מעולם לא הייתי בבית חולים אבל היא הייתה במצב נורא כל כך שלא יכולתי לחכות לרופא שיגיע. לראות אותה ככה, נאנקת מכאב, זה שבר אותי.

"תגיד לי לאן לקחתם אותה עכשיו לפני שלא תוכל לדבר בכלל!" אני מהדק את לסתי ותופס את הרופא בחולצתו. אף אחד לא ימנע ממני להיות עם האישה שלי ברגע כזה או בכלל. "זה מכאן" הוא רועד ומסמן לי ללכת בהמשך המסדרון. אני הולך אל הדלת במהירות ופותח אותה. מגלה לפני את הבחורה שלי, האישה שלי שכובה על מיטה חסרת הכרה ורופאים הבודקים את בטנה החשופה. "מה יש לה?" אני ממהר לעמוד לצידה. "אדוני אתה לא אמור להיות כאן" אחד הרופאים אומר אך ברגע שמבטו פוגש במבטי הוא משתתק ומשפיל ראשו מטה. "אנחנו עדיין לא יודעים" הוא ממלמל ואני מהדק את אגרופי. "אז תעשו משהו!" אני צועק והזעם משתולל בתוכי.

במשך זמן שנראה כמו נצח אני רק מסתכל על פניה של לאלי, נשבר מבפנים. "רגע, מה זה?" אחד הרופאים אומר ואני קופץ במהרה לבהות במסך האולטרסאונד. "מה יש לה?" אני גוער בו. מנסה לפרש את התמונה בעצמי אך ללא הצלחה. "רסיסים" קול נשי עונה. "יכול להיות שהיא נורתה לא מזמן?" היא שואלת אותי בלי להביט בי. "כן" אני עונה והאוויר סביבי נהיה סמיך. "נראה שנשארו רסיסים וגרמו לזיהום חמור שהתפשט" היא מסבירה ומשהו חזק שלא הרגשתי בעבר מחורר את ליבי.

"היא תהיה בסדר?" זה כל מה שאני יכול לשאול. "צריך קודם כל לנתח ולהוציא את הרסיסים ואחר כך לטפל בזיהום" הם מתעלמים משאלתי. "שאלתי אם היא תהיה בסדר?!" אני מרים את קולי ואת מבטי אליהם, רואה פרצופים מפוחדים מביטים בי. אני מביט ברופאה שנראית מפוחדת אך משהו בעיניה גורם לי להידרך. אני חושב להגיד משהו או לפחות להעיף אותה מכאן אבל מצבה של לאלי לא באמת נותן לי להתרכז. "א..אנחנו לא יודעים" גבר קירח מגמגם. "אנחנו צריכים לקחת אותה לניתוח" גבר אחר אומר והם מגלגלים את מיטתה מהחדר לפני שאוכל להתנגד לזה.

"ליאם!" קול מוכר נשמע מאחורי. "מליסה?" אני מכווץ את גבותיי. "מה את עושה כאן?" אני נוזף בה ובאריק העומד לצידה. "אני אטפל בך אחר כך" אני אומר ומסתובב ללכת לחדר הניתוח עם לאלי. "אתה לא יכול להיכנס לחדר ניתוח" מליסה נעמדת מולי. "מליסה את אולי אחותי אבל כרגע אני מציע לך לא לעמוד בדרכי" אני לוחש בכעס. "הם הולכים לנתח אותה! מה תעשה פשוט תסתכל על זה?" היא מנסה לעצור אותי. "עדיף שתחכה כאן. תן לרופאים לעשות את העבודה שלהם" אריק מתערב לפתע. "אני צריך להיות איתה" אני כמעט לוחש. בחיים שלי לא הרגשתי כל כך חלש ופגיע. גם לא שכמעט מתתי, וזה קרה הרבה פעמים. אף פעם לא הרגשתי ככה או התנהגתי ככה.