Save me from you

פרק 36 - מארב

אחרי ההרגשה האיומה שחשתי לאחר השיחה עם מליסה, החלטתי לחכות לליאם שיחזור ולדבר איתו. שעות עברו ודמותו של ליאם עדיין לא הופיעה. אני יושבת בחדרו חסרת סבלנות. ממציאה לעצמי תירוצים להיעלמותו הארוכה של ליאם.

"תענה כבר" אני ממלמלת אל הטלפון. מצפה לשמוע את קולו של ליאם בצד השני אך שום קול לא נשמע. מה אם קרה לו משהו? המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ במוחי והפתרון היחידי שצץ בראשי הוא לשאול את אלכס אם הוא יודע משהו, למרות שליאם אסר עליו לספר לי דברים כאלה. אולי אני אצליח להוציא ממנו משהו.

"אלכס?" אני קוראת כשאני יוצאת מדלת הבית. "קרה משהו?" דמותו של אלכס מופיעה מולי. "אני פשוט דואגת לליאם. יש לך מושג איפה הוא?" אני שואלת ישירות ומבטו נראה רגוע. "הוא בעסקה. את יכולה לחזור לישון" הוא אומר עם חיוך קטן ואני נרגעת מעט. אני נשארת לעמוד מולו עוד כמה שניות וכשאני מתכוונת להיכנס חזרה ג'יפים גדולים נכנסים אל חניית האחוזה בסערה ומתוכם יוצאים אנשיו של ליאם. אני מנסה להבין מה הסיבה שהם כל כך נסערים אך כשהם מתקרבים ודם נוטף מבגדיהם אני סוגרת את פי במהרה.

"לאלי, מה לעזאזל את עושה בשעה כזאת בחוץ" קול זועם נשמע באוזניי, אך שאני מסתובבת אני כמעט לא מזהה את פניו המלאות דם. "מה קרה?" אני מתאמצת לדבר. בחיי אני חייבת להתגבר על הבעיה הזאת עם הדם. "ארבו לנו" הוא עונה בפשטות ואני מצטמררת מקולו הקר. "אנחנו יכולים לדבר?" אני שואלת ומנסה להתגבר על הסחרחורת והבחילה העוברים בי. כל העיניים מופנות אלי וליאם מביט באלכס לרגע. "תחכי לי בחדר" הוא אומר בשקט ובקולו זעם.

לאחר יותר מידי זמן שאני מחכה לליאם בחדרו הוא מופיע. נקי מדם ומכל זכר ליום שעבר. אך הזעם עדיין נראה בעיניו. "מה רצית?" הוא שואל באדישות ואני נדהמת מהתנהגותו הפתאומית. "אתה כועס עלי?" אני מחזירה בשאלה והוא לוקח נשימה עמוקה. כבר לא סימן טוב. "לא, אני פשוט עייף" הוא משקר אך אני מחליטה לעזוב את הנושא. הוא נשכב במיטה לצידי, לא מביט בפניי.

"אני רציתי להתנצל" אני מחליטה לדבר וליאם מביט בי מבולבל. "על מה?" "התנהגתי אלייך מגעיל בזמן האחרון. במקום להודות לך על כל הדאגה אני פשוט התרחקתי ואני לא רוצה שזה יקרה לנו" אני מחייכת בעצב והרגשת הקלה מציפה אותי שסוף סוף אמרתי את זה. "את לא צריכה להתנצל" הוא ממשיך בגישה האדישה שלו. "לא שמעת כל מה שאמרתי?" אני שואלת בכעס. "מה את רוצה לאלי" הוא אומר בזלזול והזעם מבעבע בתוכי.

אני מתנצלת בפניו ואומרת לו שאני לא רוצה לאבד אותנו והוא שואל אותי מה אני רוצה? הזלזול בקולו והמבט הקר מעבירים בי צמרמורת ותחושה רעה. "כלום" אני אומרת וקמה מהמיטה. "לאן את הולכת?" הוא קופץ ועוצר אותי. "לישון במקום שלא יזלזלו בי" אני מזעיפה את פניי. "אני לא מזלזל בך" הוא מהדק את לסתו. "למה אתה כועס כל כך?" אני מכווצת את עיניי. "אל תכנסי לזה" הוא מהדק את אגרופיו. "מה קרה ליאם?" אני שואלת בחשדנות, הרגשה רעה עוברת בגופי.

"את לא במצב טוב לאלי. אני לא חושב שזה הזמן" "הזמן למה? על מה אתה מדבר?" אני צועדת צעד לאחור, מפחדת ממה שיצא משפתיו. "אבא שלך" הוא בולע את רוקו בכבדות. "מה איתו?" אני שואלת בפחד. "הוא עובד עם סקוט" הוא קובע וליבי מפסיק לפעום לרגע. "לא יכול להיות" אני מגחכת, לא מאמינה לדבריו. "אני לא משקר לך לאלי" הוא מרים את קולו ועיניו מביטות בי בכנות . "לא, לא" אני מנענעת את ראשי. לא יכולה להאמין שאבא שלי יעבוד עם הבן אדם שניסה להרוג אותי ועדיין מנסה.

"אני לא רציתי לספר לך על זה כרגע בגלל כל מה שאת עוברת, אבל עדיף שתדעי את האמת" הוא שולח יד מנחמת אך אני מעיפה אותה ממני. "כמה זמן אתה מסתיר את זה ממני?" אני מרימה את קולי. "עד עכשיו זה היה רק חשד, אבל היום כשארבו לנו ראיתי אותו" הוא עונה, מנסה לשמור על איפוק.

תמונות מתחילות לרוץ בראשי ואני פוערת את עיניי. "הרגת אותו!" אני צועקת ודמעות מתחילות לזלוג מעיניי. "אני לא הרגתי אותו לאלי" הוא מנסה להרגיע אותי אך אני נסערת מידי. "אבא שלך היה שם וסביר להניח שאם לא את הוא היה מת כבר מזמן, אבל נתתי לו ללכת" הוא ממשיך להסביר ואני מנגבת את דמעותיי. "למה שתעשה את זה? אתה שונא אותו" אני שואלת. מנסה למצוא הסבר הגיוני אך לשווא.

במיוחד לאור העובדה שהוא ניסה להרוג אותו בעבר "כי אני אוהב אותך לאלי ואני לא רוצה לפגוע בך" הוא משנה את הבעת פניו ומעביר את אגודלו על פניי. "איך הוא יכול לעבוד בשבילו?" אני משרבבת את שפתי התחתונה ללא רצוני ודמעות מתחילות לרדת שוב. "אל תבכי" הוא לוחש ומצמיד אותי אליו. מניח את ראשי על חזהו כשידו עוברת בשערי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה על הכאב ותחושת הבגידה.

ליאם שכוב על המיטה כשאני בין שתי ידיו ודמעות לא מפסיקות לנזול מעיניי. מה הולך לקרות עכשיו? המשפחה שלי והאהבה שלי ילחמו? "אתה תהרוג אותו?" אני ממלמלת אל צווארו והוא נאנח. "אני לא יודע לאלי. זאת מלחמה והוא האויב" הוא מדבר ברוגע ומשום מה אני מבינה את הרגשתו. "אני לא רוצה שהוא ימות" אני קוברת את ראשי עמוק יותר בצווארו. הוא נאנח לרגע ואז מרים את ראשי אליו. "אני לא מבטיח כלום אבל אני אנסה להחזיר אותו בחיים" הוא לוחש בכנות ואני פשוט מרסקת את שפתיי על שפתיו.

כל מה שהוא עושה בשבילי, זה יותר ממה שדמיינתי. וזה שהוא ינסה להחזיר את אבא שלי בחיים למרות שהפך לאויבו אומר לי יותר ממה שרציתי לדעת. "אני אוהבת אותך ליאם" אני לוחשת אל שפתיו. ולרגע הכל נראה יציב. עד שדפיקה בדלת נשמעת וליאם קופץ ממקומו. אף אחד לא עולה לקומה הזאת בכלל ובטח שלא נכנס לחדרו של ליאם כך שכנראה קרה משהו ממש גרוע. הוא פותח את הדלת ואריק נכנס, כשפחד וזעם בפניו. "אני מקווה שזה חשוב" ליאם אומר בקול מאיים ואריק מהנהן. "זה יותר מחשוב" אריק אומר בביטחון וראשי מסתחרר. מה קורה פה?