Save me from you

פרק 26 - זה קורה?

סערה השתוללה בתוכי וגרמה לי להרגיש כל כך הרבה דברים ששרפו אותי מבפנים. הדמעות בעיניי כבר אזלו והכאב בליבי המשיך לקרוע אותי לחלקים. זהו? יכול להיות שזה באמת נגמר?
למה הוא בחר בהן? הוא אמר שהוא רוצה אותי. שהוא צריך אותי. אז למה הוא בחר בהן על פניי? ולמה זה כואב כל כך?..

השבוע האחרון לא היה זוהר במיוחד. החשק לאכול והרצון לקום בבוקר אבדו ואני בקושי מצליחה להקים את עצמי לחזור לחיי השגרה שלי. איך אני יכולה להמשיך בחיים שלי כשאני יודעת שהוא לא איתי יותר? שהוא עם בנות אחרות עכשיו ואולי כבר שכח ממני לגמרי.
"את חייבת לשכוח ממנו לאליטה" קייט מנחמת אותי. "אני לא חושבת שזה אפשרי" אני אומרת בעצב ויוצאת מהדלת. בשבוע האחרון התחמקתי מהמשמרות שלי. לא רציתי לראות את ג'ר ובמיוחד לא את ג'ון אז החלטתי לקחת לעצמי קצת חופש. לצערי החופש הזה נגמר והחיים חייבים להמשך.

"מיס טורס" אלכס פותח לי את דלת המכונית. אם אלכס עדיין כאן אולי זה אומר שעדיין אכפת לו? "ליאם אמר לך להישאר כאן?" אני שואלת כשאנחנו נכנסות אל המכונית. קייט כבר התרגלה לכל הקטע שאלכס מלווה אותי לכל מקום. היא לא בדיוק מרוצה מזה וגם אני לא אבל מה אני יכולה לעשות בנידון?

"מר קייג' אמר לי לא לזוז ממך" הוא מטה את ראשו אלי. אז כן אכפת לו!
כשאנחנו מגיעים לפאב, כרגיל עמוס בשעות האלה. אבל יש יותר אנשים ממה שאני רגילה לראות. מה הולך בפנים?
אנחנו נכנסים פנימה או יותר נכון אלכס מעיף אנשים כדי שנוכל לעבור אך לבסוף אנחנו מגיעות בשלום אל הבר.
"או לאלי הגעת. ביקשו אותך" ג'ר אומר ונראה קצת לחוץ. "מה זאת אומרת ביקשו אותי? ג'ר אני לא מלצרית!" אני נובחת בכעס. "בשביל ליאם קייג' את תהיי מלצרית!" הוא לוחש בכעס והצבע נעלם מפני. ליאם כאן? למה הוא בא לכאן? ולמה הוא ביקש אותי?
"אוקי, אני אלך. אבל קייט באה איתי" אני קובעת וג'ר נאנח אך מהנהן לבסוף.

אני וקייט ניגשות אל התא בו נמצאות בחורות רבות עם לבוש מינימלי ביותר. אני מניחה שזה התא שלים נמצא בו, כי על מי עוד יכולות להימרח כל כך הרבה בחורות חוץ מליאם קייג' המבוקש? "מה תרצו?" אני שואלת בפשטות ותוך כמה שניות כל הבחורות שהסתירו את נופי נדחפו לצדדים ודמותו היפיפה של ליאם נגלת מולי. "שתיים בירה וחמש טקילה" אחד הבחורים עונה. אני משתדלת למהרת ולהסתלק משם, אך קו מוכר ותוקפני עוצר אותי. " לא אמרתי שסיימנו" ליאם אומר ואני מסתובבת חזרה, מנסה לזייף את החיוך הכי טוב שאני יכולה. "תרצו עוד משהו?" אני שואלת בקול מזויף ומביטה ישירות בעיניו של ליאם. "לא" הוא אומר עם חיוך זדוני והכעס מתחיל לחלחל לתוכי.
במשך הערב ליאם ושאר השומרים שלו גורמים לי להתרוצץ ללא הפסקה. אם קודם הוא פגע בי אז עכשיו הוא גם עצבן אותי.
ליאם שותה ללא הפסקה וכשהוא קורא לי לשבת איתו אני מסרבת. מה שגורם להרבה פרצופים המומים ומזועזעים להסתכל לכיווני.