אני שוכבת במיטה עם עיניים פקוחות וללא כוח להזיז אף שריר בגופי. והכאב, הכאב בלתי נסבל. לא רק בגלל המחטים החודרים לבשרי ושורפים את עורי. מה שכאב יותר מהכל זה שהוא הכריח אותי לעבור את זה אחרי מה שרוז עשתה לי. איך הוא יכול? לגרום לי לסבל כזה, להשתמש בכוח ולהכאיב לי.
אני ממשיכה לשכב ללא תזוזה והבעת פניו של ליאם נראית לחוצה מרגע לרגע. "לאלי?" ליאם מנער אותי בעדינות, אך אני לא מביטה בו. "את בסדר? תסתכלי עלי!" הוא שולח את ידו לפני וגורם לי להביט בו ללא רצוני. "שלא תעז להתקרב אלי יותר" אני לוחשת באדישות מוחלטת. אני פשוט לא מסוגלת להיות לידו. אני לא רוצה לגמור את מה שיש בנינו כי אני אוהבת אותו, אבל כרגע אני לא רוצה אותו לצידי.
ליאם לא נראה מופתע, אבל פניו נופלות ומבטו הופך עצוב. ליבי נישבר, במיוחד בגלל שליאם אף פעם לא עצוב והמחשבה שאני גרמתי לו לכאב הורגת אותי. אבל אמרתי לו שהוא יתחרט על זה, והייתי רצינית.
"תקראי לי אם את צריכה-" אני עוצרת אותו לפניי שהוא מסיים. "אני לא צריכה כלום ממך" מבטי קר וליאם נראה שבור. אך אני לא יכולה לתת לזה לשבור אותי. "תלווה אותי החוצה?" רוז מתערבת ולובשת את חיוכה הפלרטטני. "כן" הוא עונה ואני מכווצת את אגרופיי. היא הולכת לכיוון הדלת אך ליאם נישאר ומביט בי. "אתה בא בייב?" היא אומרת ודמי הופך ללבה הזורמת בעורקיי. אך שוב אני נשארת דוממת, וליאם הולך בעקבותיה.
הכעס, הכאב והקנאה מציפים אותי ואני רוצה פשוט לגרום לזה להיפסק. אני נושמת עמוק ומתיישבת במיטתו של ליאם, מנסה לא לצרוח מהכאב. אני קמה לגמרי וראשי מסתחרר, אך אני ממשיכה ללכת עד שאני מגיעה לסוף גרם המדרגות. "את חיוורת" מליסה ניגשת אלי. "אני צריכה קצת אוויר" אני מחייכת אליה וממשיכה לכיוון היציאה. לצערי אלכס נמצא בחוץ בשמירה וברגע שאני יוצאת מהדלת מבטו נעצר עלי. "את לא אחרי טיפול?" הוא שואל ומתקדם אלי במהירות. "אני כן" אני עונה בתמימות והוא נאנח. "מר קייג' יהרוג אותי ואותך אם הוא ימצא אותך מחוץ למיטה אחרי טיפול" הוא נוזף בי, אך אני מגלגלת את עיניי. "אני רק שואפת אוויר" אני מחייכת אליו והוא מתרכך מעט. "אוקי, אבל אל תתרחקי" הוא נכנע ואני מסתובבת ללכת. אני צועדת צעד ונמשכת לאחור במהירות. "אלכס מה אתה-" אני מתחילה, אך עוצרת כשאני נפגשת בפרצופו הזועם של ליאם. "את מנסה להרוג את עצמך?" הוא כמעט צועק. "אני לא חושבת שאוויר יהרוג אותי, אבל אם אצטרך להישאר בחדר הזה עוד רגע אחד יכול להיות שאני אנסה" אני מלגלגת והוא מהדק את אחיזתו על ידי. "אני מבין שאת כועסת, אבל זה מסוכן לך להסתובב ככה אחרי הטיפול" הוא מרכך טיפה את קולו.
"תתרחק ממני" אני דוחפת אותו ומשתחררת מאחיזתו. הוא פותח את פיו כדי להגיד דבר נוסף אך אריק מגיע ולוחש לו משהו. "תחזיר אותה לחדר, ושהיא לא תצא משם" הוא מורה לאלכס ואני מכווצת את גבותיי בכעס. "מיס טורס" אלכס אומר ברשמיות ומסמן לי להיכנס. "אני אלך רק כי אני לא רוצה לסבך אותך" אני רוטנת ועולה לחדרו של ליאם בלית ברירה, משאירה את ליאם עם מבט זועם. אני לא חושבת שהוא אוהב את הקרבה שלי לאלכס אבל כרגע זה לא ממש מעניין אותי.
הלילה כבר ירד ואני עדיין בחדר. למזלי מליסה הייתה איתי רוב הזמן כך שזה יותר נסבל. אני יוצאת מהמיטה ומסתובבת בחדר, מנסה להעביר את זמני בכלא הזה. אני מסתכלת סביב ומבינה שחוץ ממיטה גדולה, שידה וארון הנראה כמו חדר שלם, אין כלום בחדר. לא תמונות ולא דברים אישיים. חדר כל כך גדול וכל כך ריק. "לאלי?" קולו המוכר של ליאם נשמע מאחורי ואני מסתובבת.
"אני מצטער על מקודם, הכאבתי לך?" הוא מכווץ את פניו. "כן" אני נושכת את שפתי. מנסה לזכור מה עשה מוקדם יותר היום. "אני מצטער" הוא שולח יד לפני, אך אני מתרחקת שנייה לפניי שידו נוגעת בעורי. "אמרתי שאני מצטער, מה עוד את רוצה?" הוא מרים את קולו ונשמע מיואש. "מה אני כבר יכולה לרצות ממך?" אני מגחכת. למרות שבפנים משתוללת בי סערה. "תפסיקי עם זה. את יודעת שלא עשיתי את זה כדי לפגוע בך" הוא שואף אוויר בכבדות. "לא אכפת לי, אתה ורוז יכולים ללכת לעזאזל" אני נוהמת ונראה שהוא מופתע מתשובתי.
"את מקנאה?" הוא מחייך ולחיי מאדימות מכעס. איך הוא מעז לצחוק, הוא יודע איזו הרגשה נוראה זו? "לא! ואיך אתה מעז לצחוק אחרי מה שעשית לי?" אני רוטנת. "ואם אתה חושב שאני הולכת לישון איתך אתה חולם" אני ממשיכה וליאם מתנשף בכעס. "עשיתי את זה כי את חשובה לי!" הוא צועק ואגרופיו מתכווצים. "לא אכפת לי למה עשית את זה!" אני צועקת בחזרה. "אמרתי לך שתתחרט על זה" דמעות מנקרות את עיניי "לאלי-" הוא קורא אחרי אך אני יוצאת מהדלת ונכנסת לחדר בו ישנתי פעמים רבות.
אני נשכבת במיטה ונותנת לדמעות לרדת, לדמעות שהחזקתי כל היום. הוא החזיק אותי בכוח והכריח אותי לעשות משהו שגורם לי סבל בלי להתחשב בי או במה שרוז עשתה לי שנייה לפני כן. אני לא מוכנה לקבל את זה לא משנה כמה כואב לי להיות רחוקה ממנו.
אני בוהה בתקרת החדר, מחכה שמשהו יקרה. ולהפתעתי הטלפון מצלצל ועליו מספר פרטי. מי יכול להתקשר בשעה כזו? "הלו" אני לוחשת ומחכה לתשובה. "ילדה שלי" קול חלש ומוכר נשמע ואני קמה בנשימה. "אבא?" אני מרגישה את הדמעות זולגות שוב. "איפה אתה? אתה בסדר?" אני לוחשת בבכי. "אני צריך את העזרה שלך. סקוט קלארק תפס אותי" הוא אומר ונשמע חלש כל כך. "איך אני יכולה לעזור?" אני מנגבת את דמעותיי.
"הוא אמר שאם לא תבואי לכאן הוא יהרוג אותי" הוא אומר וליבי נעצר. אני לא יכולה לאבד אותו. "מיס טורס" קול זדוני נשמע ואני מיד מבינה מי נמצא בקו השני. "אל תפגע בו, אני אעשה הכל. בבקשה" אני מתחננת. "יש דרך אחת להציל את אבא שלך" קולו הזדוני נשמע ואני כבר יודעת שלא אוהב את זה. "כדי להציל את אביך היקר, תצטרכי לעזוב את ליאם ולהיות שלי" הוא אומר ופניי נופלות, הכאב מורגש בכל מקום והפחד מחלחל. אבל זה אבא שלי, איך אוכל לחיות עם עצמי כשאני יודעת שגרמתי למותו. "אני אעשה את זה, רק אל תפגע בו" אני מסכימה ויכולה לראות את החיוך שעל פניו למרות שאינו מולי. "בחרת נכון אהובה" קולו נשמע בפעם האחרונה ואז צליל ניתוק. מה עשיתי? איך אוכל לעזוב את ליאם ולהיות עם הדבר הזה?
*******************
וואו התגובות שלכן פשוט מרגשות אותי!!
אני אמנם לא מגיבה באופן אישי אבל אני כן קוראת כל אחת ואחת מהתגובות ופשוט נדהמת מחדש :)❤
YOU ARE READING
Save me from you
Storie d'amoreשמעתי עליו רק בסיפורים ופגשתי אותו בסיוטים הכי גדולים שלי. אומרים שהוא האדם הכי אכזר, מסוכן וחסר רחמים שיש, והוא עומד להגיע לעיירה שלנו. השמועות כבר התחילו להתפזר בעיירה הקטנה שלנו ופחד נראה בכל פרצוף. אני לא יודעת אם מה שאומרים עליו הוא נכון אבל נ...
