הנסיעה עוברת בשקט וכל דקה מרגישה כמו נצח. ליאם נראה עצבני במיוחד מה שמבהיל אך מסקרן אותי. אולי כדאי שאני אשאל אותו שוב מה קרה? זה בטח יעצבן אותו. אולי עדיף שאני פשוט אשתוק. אבל הדרך כל כך ארוכה ואני עומדת להשתגע מהשקט המתוח הזה. אוף למה הבן אדם הזה כל כך מסובך.
"ליאם?" אני שואלת לא בטוחה שהוא שמע את לחישתי. "מה?" הוא מחזיר מנסה להישמע רגוע אך שומעים את הכעס בקולו. "זה בגלל אתמול?" אני שואלת לבסוף וליאם נראה מופתע ומבולבל. "את חושבת שזה בגללך?" הוא מגחך כלא מאמין. "כן..זאת אומרת אני לא יודעת חשבתי-" אני מתחילה להגיד, מקללת את עצמי שאני מגמגמת כך. "זה לא בגללך. את חייבת להפסיק להאשים את עצמך בכל דבר" הוא אומר ברצינות אך מבטו רך יותר.
"אז בגלל מה זה?" אני שואלת ומבטו של ליאם חוזר למצבו הקודם. "את לא צריכה לדעת" אחיזתו מתהדקת על ההגה. "אתה די אסרת עלי לצאת מהבית של קייט עד שמי יודע מה יקרה אז אני חושבת שזאת זכותי לדעת!" אני משלבת את ידי, יודעת שאני בטח נראית כמו ילדה קטנה אבל לא ממש אכפת לי. אם אני מחליטה להקשיב לו אני רוצה לפחות כמה תשובות. "אני לא רוצה להכניס אותך לזה" הוא נאנח ומשחרר מעט מאחיזתו על ההגה. הלב שלי מחסיר פעימה לרגע. אולי באמת אכפת לו? או שזו סתם דרך להשתיק אותי? איך אני איי פעם אדע אם הוא בקושי משתף אותי מה קורה בחיי?!.
"אוקי. אבל אני לא נשארת במעצר בית" אני אומרת בילדותיות. "לאלי את תישארי בבית כמו שאמרתי לך. גם אם אני אצטרך לדאוג לזה" קולו יציב ורציני ואני מנסה לפרש את מילותיו. "מה כבר אתה יכול לעשות?" אני צוחקת בציניות ברורה עד שעיניו מביטות בי בזעם ואני קולטת עם מי אני מדברת. "את לא רוצה לנסות אותי" "אני צריכה לעבוד" אני אומרת, יודעת שאני עובדת ממש מעט בזמן האחרון. ליאם מגלגל את עיניו. הבחור הזה לא מבין שיש אנשים שצריכים ללכת לעבודה כדי להתפרנס?.
במשך שאר הנסיעה אני שותקת. אני כל כך עצבנית על ליאם אבל ממש לא רוצה להתעמת איתו עכשיו במכונית. "מתי מגיעים?" אני שואלת בחוסר סבלנות. "אנחנו קרובים" הוא אומר מבלי להביט בי. והשתיקה נמשכת לעוד כמה דקות.
"מה עם אבא שלי?" אני שואלת לפתע ולסתו של ליאם מתהדקת. "הוא בסדר" הוא אומר בשיניים חשוקות. אני באמת לא מבינה למה הוא מגיב ככה כל פעם שאני מזכירה אותו. אפשר לחשוב שהוא זה שהוא הימר עליו והכה אותו. "אני רוצה לראות אותו השבוע" "בלתי אפשרי" הוא אומר ללא היסוס. "אני בקושי רואה אותו. זה אבא שלי. אתה לא יכול להרחיק אותי גם ממנו!" כעס יוצא מתוכי. יש הרבה דברים שאני נותנת לו לשלוט בהם בחיי. אבל יש גבול גם לזה!
"לאלי, אני מזהיר אותך. אל תתחילי עם זה" איפוק נשמע בקולו. כנראה ממש עצבנתי אותו. אבל לא ממש אכפת לי. הוא הורס כמעט כל דבר שיש לי. הוא כבר הרחיק אותי ממנו הוא לא יכול לאסור עלי לראות אותו. "אני הולכת. תאהב את זה או לא!" אני אומרת והמכונית נעצרת בפתאומיות, גורמת לי לעוף מעט קדימה וליפול לאחור בחוזקה כשחגורת הבטיחות מושכת אותי אחורה. "את תעשי מה שאני אומר לך. תאהבי את זה או לא" הוא מחזיר לי וכשאני שותקת הוא ממשיך לנסוע. אני רוצה להמשיך לצעוק עליו אבל רואה שאנחנו ממש קרובים לבית של קייט ואין טעם לזה.
YOU ARE READING
Save me from you
Roman d'amourשמעתי עליו רק בסיפורים ופגשתי אותו בסיוטים הכי גדולים שלי. אומרים שהוא האדם הכי אכזר, מסוכן וחסר רחמים שיש, והוא עומד להגיע לעיירה שלנו. השמועות כבר התחילו להתפזר בעיירה הקטנה שלנו ופחד נראה בכל פרצוף. אני לא יודעת אם מה שאומרים עליו הוא נכון אבל נ...
