Save me from you

פרק 29 - שבורה

***נקודת מבט של ליאם***

"ליאם קייג', שנים שלא התראינו" סקוט אומר בלעג. "קלארק, שנים שלא פירקתי אותך. בקושי זיהיתי אותך בלי עין נפוחה ולסת שבורה" אני מלגלג וחיוך משועשע על פניי. זעם נראה על פניו וידיו מתכווצות לאגרוף. "עוקצני כרגיל" הוא אומר בקול יציב. "אז תזכיר לי בשביל מה נפגשנו כאן?" הוא ממשיך ומשהו בפניו גורם לי לדאוג. הוא יותר מידי בטוח בעצמו ורגוע. הוא מסתיר משהו.

"אתה התעסקת עם הבחורה שלי" אני יורק בגועל והכעס מחלחל בתוכי. "לאלי, נכון?" הוא מבטא את שמה ובחילה עוברת בי. "שלא תעז אפילו לחשוב עליה" אני קופץ את אגרופי. "נו באמת קייג', יש לך כל כך הרבה בחורות. תשאיר לי אחת" הוא מעביר את ידיו בשערו ונראה נינוח מתמיד. "יש סיבה שאתה כל כך רגוע? אתה יודע שאתה לא תצא מכאן בחיים, נכון?" אני מכווץ את עיניי ויורק את מילותיי בארס. "אני לא חושב שתספיק. חוץ מזה, זה לא כל כך משנה כי אני כבר ניצחתי קייג'" הוא מתגרה אך אני לא מבין למה התכוון.

ניצח במה? למה שאני לא אספיק? משהו נראה כאן לא בסדר ואני צריך לברר את זה בהקדם. "ניצחת?" אני מכווץ את גבותיי בשאלה. "כן, אתה רצית את לאלי והמטרה שלי היא לא לאפשר לזה לקרות" חיוך זדוני עולה על שפתיו. "ומה גורם לך לחשוב שהצלחת?" אני מגחך. "זה שהיא כבר לא איתנו" הוא אומר ומסתכל אל השמיים. החיוך יורד משפתיי וליבי עוצר לרגע.

"מה אמרת עכשיו?" אני שואל ומשהו בתוכי נסדק. "אני ידעתי שאתה בוודאי לא תיקח אותה איתך. לא חשבתי שהיא כל כך חשובה לך עד שראיתי שהצבת עליה את הבחורים הכי טובים שלך ודאגת לשמור עליה כל כך טוב. אז חשבתי לעצמי, מה יותר יכאב מלהרוג את הבן אדם שהוא אוהב? אתה אוהב אותה, נכון ליאם?" הוא שואל בהתגרות וכל מילה שיוצאת מפיו חודרת אלי כמו חץ. אסור לי להאמין לו.

"אתה משקר" אני קובע, אך יודע שזה לא נכון. "אתה מוזמן לבדוק בעצמך" הוא מצביע על הרכב הנמצא מאחורי וכשאני מעכל את המידע אני קופץ אל הרכב במהירות, מתניע ונוסע כמה שיותר מהר. לאלי בבקשה תהיי בסדר. אני מתפלל כל הנסיעה ומקווה שהכל היה שקר אחד גדול. סקוט הוא שקרן גדול ואני יכול להאמין שהוא יעשה משהו כזה, אבל אני לא מוכן לעכל את זה. מה אם סקוט צדק? מה אם אני באמת אוהב אותה? אני לא יודע אם זה זה. אף פעם לא התאהבתי, אבל אף פעם לא הרגשתי ככה כלפיי בחורה. אני לא יכול לאבד אותה עכשיו!

אני מגיע במהירות וזה לא מפתיע לאור העובדה שנסעתי כל הדרך הכי מהר שאפשר. אני יוצא מהרכב, לא טורח לנעול. אני מתקדם בין העצים וכשאני רואה את הבית הקטן מולי אני מתקשה לבלוע את רוקי. אנשים שכובים על הרצפה, האנשים שלי. נראה שהם זזים אך פצועים קשה בהחלט. בצד השני עשרות של גברים שכובים על האדמה הקרה ללא תזוזה. האנשים של סקוט, הם כולם מתים.

אני רץ אל הבית ולרגע חושב אם לעזור לחיילי או לא, אך ברגע שמבטי עולה אל החלון השבור, אני רץ במדרגות ובועט בדלת ברגלי, מנתק אותה מהמשקוף. אני מביט סביב, מחפש בין כל הבלגן הזה את לאלי, אך ללא הצלחה. המקום מלא באנשיי גם כן אך את המקום אי אפשר לזהות. החלונות מנופצים, דם רב נמצא על הרצפה וכמעט בכל מקום ועשן ממלא את הבית. "לאלי?" אני צועק, מקווה לשמוע תגובה כלשהי.