Save me from you

פרק 20 - ההודעה

"לאלי נכון?" קול נשי נשמע מאחורי. אני מסתובבת ודמותה של מליסה מתגלה מולי. "כן. ואת מליסה" אני אומרת בחיוך והיא מהנהנת. "ליאם הלך לעבוד?" היא שואלת מסמנת לי לבוא לסלון. "כן. היה לו איזה משהו" אני מתיישבת על הספה. "אז למה את כאן?" היא שואלת בבלבול. "הוא ביקש שאני אהיה כאן עד שהוא יחזור" אני מסבירה. "ביקש? והוא רצה שתהיי כאן?" היא פוערת את פיה ונראית נרגשת. היא כל כך שונה מליאם.

"זה כנראה יותר רציני ממה שחשבתי" היא מתיישבת לידי וחיוך גדול על פניה. "על מה את מדברת?" אני מכווצת עת עיניי בחוסר הבנה. "עלייך ועל ליאם! זה ברור שליאם מתנהג משונה כל פעם שאת בסביבה. בחיים לא ראיתי אותו ככה" היא אומרת ואפשר לשמוע את הכנות בקולה. לחיי מאדימות וחיוך מתפשט על שפתי.

המשך היום עובר במהירות. במיוחד בדיבורים שלי ושל מליסה על ליאם. כבר החשיך בחוץ וליאם עוד לא חזר. אני מודאגת אבל למזלי יש לי את מליסה שמרגיעה אותי. היא אמרה שזה תמיד ככה והוא בסדר. אני רק מקווה שהיא צודקת. "מר קייג'" קול נשמע ברחבי הבית ואני ומליסה קמות במהרה. אנחנו ממהרות לכניסה ואני נעצרת כשאני רואה את דמותו של ליאם ספוגה בדם. "ליאם אתה בסדר?" מליסה מתקדמת אליו בדאגה אך עיניו נעולות עלי. "מה זה כל הדם הזה?" היא מסתכלת על גופו ועל פניו. "זה לא הדם שלי" הוא אומר בכעס ועיניי נפערות. אני לא בטוחה אם אני שמחה שהוא לא פצוע או מזדעזעת ממה שעשה. ליאם מתקדם אלי אך אני נרתעת לאחור והוא עוצר, בולע רוק בכבדות. "אני הולך להתקלח" הוא אומר ועולה במדרגות.

"את חיוורת" מליסה מניחה את ידה על כתפי, "הדם" אני מסבירה ואיזבל מניחה כוס מים בידי. "תודה" אני מחייכת אליה. "וואו, זה ממש בעייתי הקטע עם הדם. במיוחד עם מישהו כמו ליאם" היא אומרת בקול עדין. "כן" אני ממלמלת. לא מפסיקה לחשוב על מה ליאם עשה? למה הוא עושה את הדברים האלה בכלל? אני מנסה להשתלט על הבחילה שעוברת בי ועל הסחרחורת הגורמת לי להפיל ולשבור את כוס המים שאיזבל הביאה לי. "אני מצטערת" אני ממלמלת אך היא ומליסה רק לוקחות אותי ועוזרות לי לשבת לפני שאתמוטט.

לאחר משהו כמו רבע שעה ליאם יורד בחזרה לסלון ושום זכר מדמו של הזר לא נמצא עליו. "לאלי" ליאם קורא בשמי, גורם למחשבותיי להיקטע . "אני יכול לדבר איתך רגע?" הוא שואל ומליסה נראית מופתעת מנימוסו וגם אני. "כן" אני קמה בלית ברירה. אנחנו נכנסים למשרדו והוא סוגר את הדלת, מותיר את שנינו לבד. "הרגת אותו?" אני שואלת מפתיעה את ליאם. "זה משנה?" הוא צועד אלי. "ברור שזה משנה" אני מכווצת את גבותיי. "כן, הרגתי אותם" הוא אומר ללא חרטה. "אותם?" אני שואלת ומרגישה את הצורך להקיא עולה בי שוב.

הוא מרים את ידו לפני אך אני נרתעת ממגעו, לא יכולה לסבול אותו על עורי כשאני יודעת שלפני כמה שעות הרג איתן אנשים. "את מפחדת ממני?" הוא מכווץ את עיניו בלבול. "אני לא מפחדת ממך" אני מרימה את מבטי אליו. "זה לא נראה ככה" "אני יכולה ללכת?" אני מתעלמת מדבריו, "לא!" הוא צועק בכעס, גורם לי לקפוץ לאחור. "אתה הרגת אנשים וחזרת לכאן כשהדם שלהם עלייך" "לא התכוונתי שתראי אותי ככה" הוא אומר בשקט. "מאוחר מידי" אני ממלמלת כשהתמונה עולה שוב לראשי ואני כמעט ומאבדת שיווי משקל.