Save me from you

פרק 37 - קנאה

**נקודת מבט של ליאם***

אם אריק עלה לכאן כנראה קרה משהו ממש חמור. "לאלי, תישארי כאן" אני מורה עלייה ויוצא מחדרי בעקבות אריק. "מה קרה?" אני שואל ברצינות. הוא מהסס לרגע אך לבסוף נעמד מולי. "סקוט מגייס צבא" הוא בולע את רוקו בכבדות. עיניי נפערות ודמי מתחמם. "צבא?" אני מהדק את לסתי. "אתה בטוח?" אני מזהיר אך הוא מהנהן ללא היסוס. "אנחנו במלחמה" הוא מהדק את אגרופיו. "ואנחנו הולכים לנצח" אני מבטיח.

לאחר שאני מסביר לאריק בדיוק מה לעשות בנוגע לסקוט אני חוזר אל חדרי, אל לאלי. אך היא כבר ישנה. ראשה נח על הכר וגופה מכוסה בשמיכה עבה. היא נראית כל כך שלווה ככה. היא לא צריכה לסבול את כל זה. אני אסיים את זה, בשבילה.

***נקודת מבט של לאלי***

בבוקר, כשאני פוקחת את עיניי אני מצפה לראות את המיטה הריקה כמו בכל פעם' אך לידי שכוב ליאם. שליו ורגוע כל כך. הלוואי והוא תמיד היה ככה. אני אוהבת אותו כמו שהוא אבל כשהצד הקר וחסר הרחמים מופיע אני לא מסוגלת להביט בו. הוא כל כך זועם וקר כאילו שד נכנס בו ומפעיל את גופו. אך אני יודעת שזה לא הוא, ליאם כל כך יותר טוב מזה. הוא כמו עכשיו. רגוע, שליו כמו מלאך ויפה כל כך. איך בן אדם יכול להיות כל כך יפה?

שיערו גולש כלפיי מעלה ומבולגן מעט על ראשו, פניו המפוסלות באופן מושלם, עיניו הירוקות הגורמות לי לטבוע בתוכן ושפתיו הבשרניות שגורמות לי לרצות עוד. יופיו המיוחד מתאים באופן מושלם לגופו השרירי והשזוף ואני רק יכולה לחייך כשאני מסתכלת עליו, מבינה במה זכיתי. ההזדמנות הזאת לראות מי הוא באמת ולזכות לאהוב אותו ולהיות נאהבת בידיו, זה הדבר המדהים ביותר שקרה בחיי ולעולם לא הייתי מוותרת על זה.

"את חייבת להפסיק לבהות בי ככה" הוא אומר בעוד עיניו סגורות. "אני עדיין לא מבינה איך אתה עושה את זה" אני מחייכת אליו והוא פוקח את עיניו. "את כל כך יפה בבוקר" הוא מעביר את ידו על פניי ואני נשכבת כל חזהו החשוף. "אתה חושב שאוכל לוותר על הטיפול היום ונלך למקום כלשהו?" אני לוחשת, לא בטוחה שיסכים. מעבירה את כריות אצבעותיי על חלק גופו העליון במטרה להרגיע אותו. "את יודעת שאי אפשר לדלג על הטיפול. אבל נוכל לצאת בערב" הוא מרים את פניי אליו אך אני לא מצליחה להעלות חיוך על שפתיי. עם כמה שאני שמחה לצאת סוף סוף ועוד איתו, אני לא יכולה לסבול את הטיפולים. הכאב הבלתי נסבל שלא נגמר אולי מרפא את הזיהום אבל הורג אותי מבפנים. אני רק מתפללת שזה יגמר והסבל יפסיק.

"אני אלך להתארגן לפניי שד"ר רוז תגיע" אני מחייכת ללא רצון וקמה מהמיטה. "לאלי" אני שומעת אותו נאנח. אך אני מתעלמת ונכנסת אל המקלחת.
לא רק שאני צריכה לסבול מחטים על בסיס יומי. אני צריכה גם לסבול את הפלירטוטים של ד"ר רוז. אני אפילו לא יכול להגיב ולכעוס כי אני שקועה בכאבים. ולמרות שהוא לא מתייחס אליה, קשה לי לראות את זה.