Save me from you

פרק 21 - פחד

"לא. ברור שלא" אני אומרת בלחץ ומרגישה את החום עולה בפניי. "אל תשקרי לי" ליאם אומר בכעס. איך אני מוציאה את עצמי מזה? "הוא שלח את זה עכשיו" אני מסבירה. "תישארי כאן" הוא אומר בפרצוף זועף ויוצא מהחדר. "מליסה!" אני נוזפת בה. "הוא היה מגלה את זה בכל מקרה" היא מתרצת. מתנצלת במבט ויוצאת מהחדר. מה ליאם עומד לעשות? אני לא אעמוד בלראות אותו חוזר שוב עם דם על הידיים, במיוחד לא אם זה בגללי.

"ליאם?" אני שואלת ונכנסת למשרדו. הוא עומד עם גבו אלי וטוען את אקדחו. אוי לא! "ליאם אל תעשה את זה" אני מתחננת. "הוא כבר היה קרוב אלייך פעם אחת ואני אדאג שזה לא יקרה שוב" הוא מסתובב עם פניו אלי ושם את נשקו בצד הג'ינס. "אל תהרוג אותו אם זה בגללי" אני עוצרת אותו מללכת ורואה בפניו את חוסר הסבלנות. "לאלי הוא מסוכן" הוא אומר ברצינות ואני תוהה איך הוא כבר יודע מי זה. "אבל אני פה. איתך" אני שמה את ידי על החזה שלו.

"תישאר" אני ממשיכה. כורכת את ידי סביב צווארו. "אני לא אשאיר אותו בחיים" הוא מסביר וקולו רך יותר. "תישאר כאן היום? איתי?" אני נעמדת על קצות האצבעות ומנשקת את שפתו התחתונה. "אני לא יכול" הוא נאבק בעצמו ואני מתחננת במבטי. "רק היום. בבקשה" אני מהדקת את אחיזתי בו ונראה שהוא מתלבט לרגע. "אוקי" הוא אומר נכנע. אני מחייכת והוא לא מחכה יותר מידי לפני שהוא מרסק את שפתיו על שפתי. אני חייבת להגיד שאני ממש אוהבת את זה שיש לי השפעה עליו. אולי לא כמו שיש לו השפעה עלי אבל זה גם משהו.

הנשיקה מתלהטת מרגע לרגע וליאם מצמיד אותי לקיר בפראות. שפתיו זזות עם שפתי בתיאום מושלם ולשונו החמה עוטפת את לשוני. ידיו יורדות לאט לאט לשולי מכנסי ואני מתחילה להתאפס על עצמי, דוחפת את ליאם במבוכה. "עשיתי משהו לא בסדר?" הוא שואל בבלבול. "לא. אני פשוט.. אני מצטערת" אני מגמגמת במבוכה ולחיי מאדימות, "אז?" הוא מכווץ את עיניו. "אני פשוט רוצה לקחת את זה לאט יותר" אני אומרת וליאם נראה מבולבל. "למה? בשביל מה לחכות?" הוא שואל וכשאני משפילה את מבטי הוא מבין ופוער את עיניו. "אל תגידי לי שאף אחד לא זיין אותך עד עכשיו" הוא מגחך ופני מאדימות אפילו יותר. "ליאם!" אני אומרת במבוכה. "מה? את סקסית בטירוף" הוא אומר בקול הצרוד והמגרה שלו. לא לאלי אסור. לא להתפתות! תת המודע שלי צועק. אני ממש שונאת אותו לפעמים.

"אני לא מתכוון ללחוץ עלייך" הוא מרגיע אותי ומושך אותי ממותני. "זה לא מפריע לך?" אני שואלת מופתעת. "קצת" הוא אומר ואני מרימה גבה, לא מאמינה לו. "אוקי זה מפריע הרבה אבל אמרתי לך כבר שזה לא מה שאני מנסה לעשות. לא כל מה שאני מנסה לעשות" הוא מתקן את עצמו וצחוק נמלט משפתיי. "אני אוהב את הצחוק שלך" ליאם אומר שקוע בתוך עיניי. אני שמעתי נכון עכשיו? ליאם אמר שהוא אוהב משהו? בי? אני צריכה לנשוך את שפתי כדי לעצור את חיוכי. לאחר רגע שליאם מעכל מה הוא אמר הוא נראה מבולבול כאילו מה שאמר הפתיע גם אותו. "כדאי שתלכי לישון" הוא אומר לפתע ואני לא בטוחה אם אני יותר מופתעת או כועסת שהוא מגיב ככה. אני מנתקת את גופי מגופו. מסתובבת ויוצאת מהמשרד בחזרה לחדרי.