Dear god - Larry Stylinson

Dear god - 85

נק׳ מבט לואי:

״הנזיר לואי ?״ שמעתי קול שחדר לחלום שלי , פקחתי עין אחת וראיתי שתי נזירים ממולי , הנזיר המבוגר רד והנזיר רובי.
״מה ?״ שאלתי בשקט , עלה להם חיוך והם היו כה רגועים
״תקום , אנחנו צריכים לצאת לכנסייה. וכשנחזור אנחנו נוסעים לבית ספר בשביל לעזור לתלמידים ואחר כך לבית חולים בכדי לשמח את החולים״ הנזיר רד אמר , עצמתי את עיניי ונאנחתי , לא רציתי להיראות מזלזל , לא רציתי גם לקום וללכת לכנסייה ואז ללכת לעזור יותר מדי.
״אפשר חמש דקות בשביל להתארגן בבקשה ?״ שאלתי , הם הנהנו ויצאו מהחדר. אני יודע מה זה להתנזר , להקדיש את חיי לאל ולעזור , לוותר על חיי. זה ככה , זה לוותר על עצמי , הנזירים נראים כה רגועים ושמחים , בשונה מהם אני עצוב מאז שהגעתי הנה , כאילו חרטו בחוזקה בלבי וזה פצע שלא יכול להחלים , והוא רק גודל וגודל. אני מרגיש לבד , אתמול כשמייקל והארי באו כמעט פרצתי בבכי אבל הזכרתי לעצמי שאני לא שייך לעולם שם זה אני דתי , אני תמיד תכננתי להתנזר ושאהיה מוכן אהפוך לכומר ! בשם ישו , למה עכשיו זה נראה קשה ?! אסור לי לשמור חפצים אישיים , אבל אף אחד לא יודע ששמרתי את הטלפון הנייד. הארי מתקשר הרבה וזה שובר לי את הלב , אבל אני לא שייך לשם , אני מנסה להסתגל לחיי , אלה החיים שלי. אשיר עם הנזירים , אב המנזר אומר שיש לי קול של מלאך ואשתלב במקהלה , אשיר בחתונות שמתקיימות בכנסייה... נשכתי את שפתיי והתיישבתי , הסתכלתי על החדר , ממולי מיטה נוספת אבל ריקה , אני ישן כרגע לבד כי אני מתלמד הם אמרו , עדיין לא נדרתי לישו , אבל אהיה מוכן לעשות את זה. הושטתי את ידי מתחת לכרית בשביל לקחת את הטלפון שלי והסתכלתי אם יש לי שיחות והיו שתיים מהארי , הוא התקשר לפני שעתיים , בשעה חמש בבוקר. הוא אף פעם לא מתעורר מוקדם. נאנחתי והחזרתי את הטלפוו חזרה מתחת לכרית , העברתי את ידיי על פניי תוך כדי שנשמתי עמוק בשביל להתאפס , כופר בוגדני ! הוא רק עיכב אותי ! קמתי והלכתי לארון אבל נעצרתי כשנזכרתי שהוא ריק , אסור חפצים אישיים. הנזירים אמרו לי שהם מרגישים שמחים לגבי זה שאין רכוש פרטי כי הם לא אמורים לדאוג לגבי דבר , הם כלכך חיוביים , הם נחמדים... ובכן , טוב לי פה. זאת אומרת , אבא גאה בי. זה כל מה שחשוב.
״לואי !״ מישהו קרא מבחוץ והכעיס אותי שהם לא מניחים לי לרגע , אני אמרתי להם לתת לי חמש דקות !
״רגע״ אמרתי והתמתחתי , יהיה לי מוזר ללכת לכנסייה ולשבת עם הנזירים , לחזור איתם למנזר ולא לבית , מתי אתרגל לזה ?

***

נכנסתי עם כולם למנזר והם היו מאוד שקטים , התפילה בכנסייה שוב הייתה הבוקר מוזרה , זה מרגיש שונה להתפלל כנזיר , אני לא יודע למה אני מרגיש ככה. אני שמח שזה נגמר.
״קחו חמש דקות ונצא״ אב המנזר אמר וזה גרם לי להיעצר
״מה ? לאן ?״ שאלתי בשקט
״הולכים לעזור לילדים בבתי ספר״ אחד הנזירים ענה לי , אבל אני לא רוצה ללכת , אני עייף ורק חזרנו. אני גם לא אוהב לימודים. כולם התפזרו ללכת לשירותים או לחדרים ואני צעדתי באיטיות לאב המנזר שעמד במקומו.
״יש בעיה הנזיר לואי ?״ שאל ושוב נשמע לי מוזר להיקרא הנזיר לואי.
״אני פשוט לא מרגיש טוב״ אמרתי וגירדתי בקצה אפי ״אוכל להישאר לנוח ?״
״לנוח ?״ הוא גיחך כאילו זו הייתה בדיחה , בלעתי רוק שצרב בגרוני וכמעט לא יכולתי עוד לספוג את זה. המנזר הזה בדיוק כמו אבא , הם מנסים כמה שיותר לתת מעצמם , מוותרים על חייהם בשביל עזרה לאחר. כשאני דמיינתי להתנזר אז תכננתי להיות במנזר אחר שבו כולם נחמדים ומציאותיים. פה הם חסרי מנוחה , רק גורמים לי לצאת מדעתי.
״בבקשה ?״ שאלתי , הוא הסתכל מסביב ואז נעצר
״בעצם תוכל להחליף את מריס בעבודות האדמה , יש כמה שתילים שצריך לשתול בחצר האחורית״ אמר , הדבר האחרון שהייתי רוצה זה להתעסק באדמה. אני לא עצלן או מפונק , פשוט לא מתאים לי בשעה כה מוקדמת להעביד את עצמי ללא הפסקה.
״בסדר״ הסכמתי , אסיים את זה ואנוח.
״וכשתסיים יש כלים בכיור , תשטוף אותם״ אמר , שפתי נשמטה ולא אמרתי דבר בשביל לא להתחצף. ״ואחרי זה תסדר את המיטות״
״אין בעיה״ אמרתי בלי להביט בעיניו. הוא הסתובב ללכת ואני הסתכלתי עליו בכעס , חתיכת מעצבן ! הוא קרא לכל הנזירים והם באו כאילו הקריאה שלו ביטלה כל פעולה שהם תכננו לעשות. הם הלכו בשורה מסודרת אחר אב המנזר ויצאו יחד , הם נראים כמו סוג של צבא. בלעתי רוק שצרב בגרוני , זה בהחלט לא האושר ששאפתי אליו. אני מקווה שעם הזמן הדברים יהיו טובים יותר בשבילי. אני רוצה להיות מאושר , מה אם לעולם לא אהיה מאושר ?! מה אם אושר זה המצאה לנחם אנשים עצובים ? צעדתי באיטיות לדלת ופתחתי אותה בשביל להסתכל לבחוץ , המיני בוס של הנזירים לא נמצא והבנתי שכבר נסעו. נאנחתי ויצאתי החוצה , הקפתי את המבנה בשביל ללכת לגינה שבה אני אמור לשתול פרחים באדמה , לא ידוע לי אפילו איך עושים את זה ! ראיתי סל גדול ואדום עם המון פרחים וורודים והשורש שלהם נמצא , משכתי את הסל לכיוון האדמה הריקה מצומח , יש דשא שנראה יבש בדיוק כמו המקום הזה. נשמתי עמוק ונחתתי על ברכיי , לא היה שום כלי שאיתו אוכל לחפור בור לשורש של הצמחים הוורודים , האדמה נראתה רטובה קצת. נשמתי עמוק לפני שהתחלתי לחפור בור קטן עם כף ידי , לקחתי פרח וורוד והכנסתי את השורש שלו לאדמה , לאחר מכן כיסיתי. חפרתי עוד בור ושנאתי להתלכלך , זה פשוט בלתי נסבל... אני לא יכול לחכות לסוף היום בשביל לקבל מנוחה. לקחתי מהסל פרח וורוד ושתלתי אותו , לבי התכווץ תוך כדי שחשבתי לי , פשוט לא אהבתי את זה. התכוונתי לחפור בור נוסף והבוץ שהיה בכף ידי לחצתי עליו ואז זרקתי אותו בכעס עם שאגה , לעזעזל ! נשכתי חזק את שפתיי ונשמתי עמוק , עיניי בערו אך התאמצתי להחזיק את עצמי , כרגע ישו כל מה שחשוב. לקחתי מהסל פרח וורוד ושתלתי באדמה את השורש שלו. הייתי מודע לזה שהמדים שלי יתלכלכו , זה ייתן לאב המנזר סיבה לתת לי לכבס. משום מה אני חושב שאבא ביקש ממנו להקשות עליי , כפי שאני מכיר את אבא הוא רוצה לראות איך אנחנו מתגברים על הכל ונעשים חזקים , אך לפעמים הוא לא מבחין בזה שאי אפשר להתגבר על כל דבר והוא רק עושה אותנו חלשים. חפרתי בור נוסף וגלגלתי את עיניי לסל בשביל לקחת פרח אך לבי החסיר פעימה כשראיתי פרח צהוב. שפתיי רעדו וסיבבתי את מבטי , הארי עמד מאחוריי לבוש בשחור ושיערו אסוף. לבי פעם בחוזקה וחשמל זרם בעורקיי ותיעתע אותי ללא רחמים ומנוחה
״מ-מה אתה עושה פה ?״ שאלתי בשקט וקמתי אליו אך לא התקרבתי יותר מדי.
״זה מה שרצית ?״ שאל והסתכל על האדמה ״לעבוד בשביל אנשים שמתייחסים אליך כמו אל עבד ?״
״הפסק...״ פלטתי בקול רועד ולבי נדם מזוג עיניו הירוקות
״לא באתי לנסות לשכנע אותך שום דבר״ אמר והניד בראשו ״אני חושב שלא הספקנו לדבר-״
״כי אין על מה !״ קטעתי אותו בכעס ולקחתי צעד לאחור ״אתה בגדת בי עם בחור שנפל עליו פסנתר !״
״אני לא !״ אמר במהירות
״אתה אמרת בעצמך !״ הצבעתי עליו ומרות התפשטה בבית החזה שלי וחנקה אותי , זה כאב.
״אתה נפרדת ממני״ אמר בקול רגוע וריק ״הייתי שתוי ולבד ועבר עליי חרא יום עם אוליבר המזדיין ! כשהתקשרתי אלייך בתקווה שתשפר את הרגשתי ביקשת פאקינג זמן״
״כי עבר עליי גם משהו-״
״אז מה ?! כל משפחה מתפרקת״ הוא קטע אותי , לבי התכווץ והדמעות חנקו בגרוני
״זה שהיית עצוב זו לא סיבה לנשק מישהו אחר-״
״הייתי שתוי״ קטע אותי. בחנתי אותו וגופי רעד , תחושה של חוסר שליטה ואי ידיעה , עד שפלטתי יבבה ונסגתי לאחור , שיילך ! הוא רק מחמיר את המצב !
״תלך מפה !״ צעקתי עליו תוך כדי שהחזקתי את הדמעות בעיניי ״תסתלק מפה !״
״תירגע-״
״לא ! תלך !״ צעקתי עליו ומחיתי את דמעותיי ״אתה רק מחמיר את הכל ! תניח לי לנפשי !״
״לואי״ הוא התקרב ואני הלכתי לאחור והתכוונתי לצעוק דבר נוסף אך מעדתי על הסל ונפלתי על הבוץ , קיפלתי את רגליי והשפלתי את ראשי בזמן שהתפרקתי ובכיתי , יבבתי וכעת היה מאוחר מכדי לעצור את עצמי. אי אפשר לצבור כאב בלי לתת לו להתפרץ בשלב מסויים.
נשברתי.
לפתע הייתי עטוף בין זרועות חמות שהגנו עליי והיו לי כמגן , פניי שקועות בצווארו וחשתי כה קטן ובטוח , לבי פעם בחוזקה ובטני התהפכה , תחושה של חמימות מילאה את גופי , הוא הצליח להרגיע אותי. אבל... אני נזיר , זה אסור.
״בבקשה תתרחק...״ ביקשתי בשקט ונראה שהוא כיבד את בקשתי , הוא הושיט את ידו ואחזתי בה רק בשביל לקום. השפלתי את מבטי ולקחתי צעד לאחור בזמן שמשכתי באפי , זה משפיל , אלוהים אדירים אני מרגיש בדיחה. ״אני נזיר , אסור לי להרשות שתתקרב אליי״
״בסדר.״ השיב והופתעתי שזה מה שאמר , אף אחד לא הראה כבוד כלפיי כמו הארי. ״לא אגע בך״
״אתה לא יכול להופיע פתאום״ אמרתי בקול חנוק והעברתי את אצבעותיי בשיערי , שפתי התחתונה רעדה וניסיתי להירגע ״לא עכשיו... אני מתנזר , למען השם הארי...״
״אני רק רציתי שתדע שלא קרה כלום עם ג׳ייקוב״ אמר בקולו העמוק והצרוד , האמנתי לו. זה לא אמור להיות כך , אני לא יודע מה בדיוק גורם לי להאמין לו במאה אחוז שהוא דובר אמת , הוא כנה אבל קשה לי להתמודד עם זה. צעדתי אליו באיטיות
״אתה הרחקת אותי...״ פלטתי והסתכלתי לעיניו הירוקות ולבי נדם
״אתה החלטת להתרחק קודם״ אמר בקול שקט ומפתה , הידקתי את שפתיי לקו ישר ובלעתי רוק שצרב בגרוני , עצרתי את עצמי מולו ונאלצתי להרים את ראשי בשביל להביט בו , גופי התכווץ ממבטו המושלם
״אני... אני לא רציתי...״ אמרתי והנחתי את כף ידי על החולצה שלו תוך כדי שהורדתי את מבטי. הוא באמת לא נגע בי כפי שאמר. ליקקתי את שפתיי והרמתי את מבטי , החלקתי את ידי לצוואר שלו ולבי הלם בחוזקה ופעימות היו בכל גופי , עמדתי על קצות אצבעותיי והרגשתי את נשימותיו כנגד שפתיי , פרפרים קרעו את בטני וצמרמורת זחלה בעמוד השדרה שלי , נשימתי נקטעה בגרוני , אבדתי בו. האף שלי שפשף את שלו והייתי נואש כרגע לחוש בשפתיו , זה כאב הרצון הבלתי מוסבר להטיח את שפתיי נגד שלו ולהיכנע לעצמי. אבל ניסיתי...
״אתה לא נוגע בי...״ קולי חלש עד שכמעט לא נשמע
״לא״ הוא פלט בשקט , התקרבתי מעט ונתתי לשפתיי להשתפשף בשלו אך לא נישקתי אותו , הרגשתי שאני מתגרה בו אך בו זמנית התגריתי בעצמי , נואש לו. ״אני מתנזר ממך כי ביקשת״ אמר בשקט , נשימותיו כה רכות , מרסקות את הרצון שלי באיטיות וגוברות עליי ״עד ש...״ לחש ונשימה רכה נפלטה מסוף גרונו ״עד שלא אצליח להחזיק את עצמי עוד.״ אמר. אחזתי עם ידי השנייה בפניו ושפתיי שפשפו בשלו אך הפעם הוא לא נתן לי להתרחק , הוא אחז בפניי ותקף את שפתיי בנשיקה כה רעבה ומספקת. דמי רתח בעורקיי והתפרע בבטני בחוזקה , התאווה בין שתינו הייתה חזקה ופעמה בכל גופי. הלשון שלו גרמה לפי להיפער בשביל לתת לה כניסה ולנשק אותו בנואשות כפי שהוא מנשק , הוא החליק את ידו אל הישבן שלי ולחץ לפני שהעלה לאגני , נפלטה לי גניחה רכה בין שפתיו אך זה לא מנע ממני לנשק אותו. הוא הוריד את כיסוי הראש שלי ואחז בראשי לאחר מכן , נישק אותי ברעב ובחושניות , גופי צמוד לשלו ולא רציתי מרחב , רציתי לחוש בו , גופי פועם מרוב הרצון החזק לקרבה שלו. בטני התהפכה ויכולתי להרגיש איך איבר מיני נהפך לקשה ויציב ונעשיתי נבוך , אני לא יודע אם זה טבעי שמנשיקה סוערת אני אדלק כך או מהמגע המיני שלו. אני... אני מתנזר , זה חטא. אלוהים אדירים אנחנו גם מחוץ למנזר ! אני צריך להראות כבוד למקום !
״ה-הארי...״ פלטתי בין שפתיו , נישקתי את שפתיו כרגע באיטיות לפני שאסוג לאחור , לא בדיוק ידעתי איך אמצא את הכוח להתרחק. ״הארי עצור...״
״לא...״ הוא פלט בתסכול ותחב את אצבעותיו בתוך שיערי , הפריד את שפתיו משלי ואחז בי קרוב אליו שראשי נגד החזה שלו , יכולתי להרגיש את פעימות לבו המהירות כמעט כמו שלי , זרועותיו עטפו אותי , הרגשתי כה בטוח כך.
״אתה צריך ללכת״ אמרתי וקולי היה מעט חנוק , הוא הידק את אחיזתו בי ושמעתי שנשם עמוק
״בוא איתי״ לחש והתרחק מעט בשביל להביט בעיניי , למה הוא הופך את הכל לקשה יותר ?
״אני לא יכול. הארי אני מתכוון להתנזר״ ניסיתי להסביר ולקחתי צעד לאחור ששבר את לבי. במקום שייכעס או יראה עצוב הוא חייך. ״למה אתה מחייך ?״
״נישקת אותי״ אמר בגאווה ולבי החסיר פעימה ״זה אומר שהלב שלך עדיין שייך לי״
״הלב שלי שייך לישו״ אמרתי והוא גיחך , הוא כלכך בטוח בעצמו. כמעט התחננתי בתוך תוכי שיילחם עליי ולא ירפה וזה באמת מה שהוא עושה , הוא לא מוותר עליי , הוא אף פעם לא וויתר.
״אני מקווה שתאהב את הפרחים הצהובים שהבאתי לך , הם הרבה יותר יפים מהוורודים ששתלת״ אמר בחיוך שלא ירד מפניו והוא צעד לאחור באיטיות , הוא הולך ?
״תודה״ אמרתי בשקט ורגע אחרי התחרטתי , תודה ?! אני לא יכול להודות לו. הוא בחן אותי וליקק את שפתיו , בטני התהפכה וחשתי את לחיי בוערות.
״להתראות״ אמר בשקט והיה מרוח על שפתיו חיוך מנצח , בלעתי רוק והסתכלתי עליו הולך עד שנעלם. השפלתי את מבטי והעברתי את האצבע שלי על שפתיי ולאחר מכן נשכתי אותם בחיוך והסתרתי את פניי , לבי הלם בחוזקה ודעתי לרגע הוסחה. אלוהים אדירים זה מטורף ! צחקקתי בשקט והורדתי את ידיי מהפנים , נשמתי עמוק וניסיתי להירגע. ראיתי את כיסוי הראש השחור זרוק על הדשא ומיהרתי להרים לפני שמישהו יבוא. אני אמור להתנזר למען השם... טוב , זו הייתה מעידה חד פעמית , נקרא לזה פרידה. מתי הוא יבוא להיפרד שוב ?