Passed 6 years

פרק 70 - רון אמזלג

נקודת מבט תומר:

תמר התקשרה אליי באמצע היום, מספרת לי שקארין בכתה היום בבית ספר, היא לא בדיוק ידעה למה אבל היא אמרה שדיברו על חרם והיא בכתה בשירותים וחזרה. אני דואג לה כל כך ולעזעזל אני תקוע בבסיס במקום להיות לידה ולחבק אותה, המזל שזה ליומיים בשבוע ומחר בערב אני חוזר אליה. ״שטרן, המפקד רוצה אותך״ אמזלג קרא לי ״אני בא אחי״ אני אומר והולך אל משרד המפקד. ״שטרן שב״ המפקד ציווה וישבתי מולו ״החסרת הרבה בחודש הזה״ הוא אומר ואני יודע שנדפקתי ״אתה נשאר פה עד יום שישי״ הוא אומר ואני מקלל אותו בראשי. אני חוזר אל המקום שבו אני והגדוד שלי כותבים ומשרטטים את הסקיצות של הרובים החדשים שאנחנו מייצרים ״מה הזונה רצה ממך?״ אמזלג שאל אותי ״אל תשאל, אני נשאר פה עד יום שישי וקרה משהו לחברה שלי״ אני עונה בביאוס ״תפסה אותך בביצים הילדה הזאת״ הוא אומר ואני מגחח ״מה איתך?״ אני שואל ״אני נשאר איתך עד יום שישי״ הוא אומר ואני צוחק ״גם אותך הוא ריתק?״ שאלתי והוא הנהן ״אחשלי תגיד מה עם חברה?״ אני שואל ״אין אחי, נדיר למצוא מישהי טובה״ הוא אומר ומוציא עצבים על המחשב ״יש לי הרגשה שמצאת והיא לא רוצה אותך״ אני מנחש והוא דופק את הראש במקלדת ״סעמק״ הוא מקלל ואני שם את ידי על גבו לתמיכה ״ספר״ אני אומר ״בת 19, היא מפקדת ספורט על גדוד 4 בדובדבן, מתולתלת עם עיניים חומות ירוקות״ הוא מספר ואני מהמהם ״אז מה הבעיה?״ אני שואל ״היא חושבת שאני סטוציונר״ הוא אומר ואני משמיע קול ביאוס, אני מכיר את אמזלג מכיתה י והוא בחיים לא היה סטוציונר, היה לו כבוד לבנות ותמיד היו לו חברות קבועות אבל שפטו אותו בגלל המראה שלו ״אני יעזור לך אחי״ אני אומר ״אמיתי?״ הוא שואל ואני מהנהן ״ תתכונן להשאר פה עד שבוע הבא״ אני אומר והוא מגחח ״פולשים למגורי בנות״ אני מכריז והוא משתיק אותי שהמפקד לא יבוא וישמע אותי.

נקודת מבט קארין:

במהלך היום היה בסדר ואז הגיע ההפסקה האחרונה לפני שיעור אנגלית. אני, תמר,גל ובר ישבנו בכיתת אנגלית ״קארי!״ תמר צעקה ואני מתנערת מהחלום בהקיץ שלי ״יש לנו טיול עוד מעט אז אני יושבת ליד גל בסדר?״ תמר אמרה, אוי לא אוי לא רק לא המשפט הזה ״זה קורה שוב״ הדמעות עולות לי ״זה קורה שוב, זה קורה שוב״ אני מלמלת את המילים האלה כמו פטיפון שבור תוך כדי שאני בוכה ״קארין, קארין תעני לי״ תמר מנערת אותי אבל אני לא מגיבה ״זה קורה שוב, את תעזבי אותי״ הפעם אני צועקת ובוכה בהיסטריה ״קארין אני כאן, תפסיקי לבכות״ תמר מחבקת אותי אבל אני משתוללת ״את תעזבי אותי״ אני צועקת ובוכה ״אני לא עוזבת אותך קארין, אני מבטיחה לך״ היא מחבקת אותי חזק ואני בוכה.

״אני בסדר״ אני אומרת ליועצת ״את בכית בהיסטריה ומילמלת אותם דברים בלי להפסיק, זה לא נשמע לי בסדר״ היא אומרת ״אבל אני בסדר״ אני חוזרת ״את לא, את קיבלת התקף חרדה״ היא קובעת ״וממש בחרתי בזה״ אני צינית ״יש לנו עד סוף השיעור הזה כדי שתספרי לי למה בדיוק קיבלת התקף חרדה״ היא מוכנה עם המחברת והעט ״אין סיכוי״ אני אומרת ״חבל שאני אקרא לחברה שלך״ היא אומרת ״אני ביום רגיש זה הכל״ אני אומרת באדישות ״למה את ביום רגיש?״ היא שואלת ״כי דיברנו על חרם ונזכרתי במשהו לא נחמד במיוחד״ אמרתי עדיין אדישה ״בסדר, את יכולה לחזור לשיעור״ היא אומרת ובמקום לחזור לשיעור אני הולכת למשרד של הרכזת שלנו ״עינת, אני יכולה להשאר כאן במקום ללכת לשיעור?״ אני שואלת ״מה קרה?״ היא שאלה במקום לענות לי ״אני לא מרגישה טוב״ אני אומרת ״את יכולה לספר לי את האמת?״ היא שאלה ונאנחתי ״קיבלתי התקף חרדה ואני לא רוצה להיכנס לכיתה בגלל זה״ אני מסבירה ״בסדר תשבי איתי״ היא אומרת ואני מתיישבת מולה ״רוצה לעזור לי לסדר?״ היא שואלת ״סבבה״ אני עונה וקמה כדי לעזור לה לסדר תיקים.