Passed 6 years

פרק 69 - חיוכים ודמעות

נקודת מבט אפריל:

אחרי השיעור אינה נתנה לי דף עם כל הפרטים לגבי התחרות "היי! אפריל" אור צעק לי ונעצרתי "מה יש?" אני שואלת בחיוך "אני שמח שאת תהי איתנו בתחרות, דרך אגב קראת את הדף שאינה נתנה לך?" הוא שאל "עוד לא" עניתי "אוו.. טוב רציתי לוודא שאין לך בעיה שהתחרות מתקיימת באיטליה" הוא אמר "אני לא חושבת שיש לי כסף לכרטיס.." אני אומרת "את לא צריכה לדאוג הסטודיו דואג לכרטיסים" הוא מסביר ואני מחייכת "אני צריכה לשאול את ההורים שלי" אני אומרת והוא מהנהן "חכי שנייה, קחי זה דף קשר של הסטודיו ביקשו ממני להביא לך״ הוא מוציא דף מקופל מכיסו ״טוב אני חייבת לעוף״ אני אומרת ורצה אל בניין השכבה שלי.

בסוף היום רצתי הביתה מתרגשת לספר לאמא ומתפללת שהיא תסכים לי לטוס. ״אמא !״ אני צועקת כשאני נכנסת הביתה ״מה קרה?״ אמא שלי התחילה עם ההיסטריה שלי ״היה לנו היום תחרות ריקוד במחול וניצחתי ובגלל זה אני צריכה לטוס עם סטודיו לריקוד לתחרות והיא באיטליה והסטודיו מארגן את הכרטיס אני יכולה לטוס בבקשה??״ אני אומרת מהר ולבסוף לוקחת אוויר ״אני כל כך גאה בך, אם זה לא יפגע לך בלימודים אני מניחה שאת יכולה לטוס״ היא אמרה וחיבקתי אותה חזק ״תודה אמוש״ אני נושקת ללחיה והולכת לחדר. הוספתי את הטלפון של אור ושלחתי לו הודעה שאמא שלי מרשה ״מעולה אז התחרות בעוד חודש בדיוק נתראה 😉״ הוא רשם וכיביתי את הטלפון.

״אפריל יש פה מישהו בשבילך״ אמא שלי צעקה לי מהסלון וחשבתי לי מי יכול לבוא אליי. ״מי זה?״ אני שואלת כשאני צועדת לסלון ״ליאור״ אני רואה אותו ומחבקת אותו ״מה אתה עושה פה?״ שאלתי בתהייה ״סתם הייתי בסביבה וחשבתי לקפוץ אלייך״ הוא אמר והתיישבנו בסלון ״שכחתי לספר לך, אני טסה לתחרות ריקוד באיטליה״ אני אומרת בהתלהבות ״אני יכול לבוא לחזרה?״ הוא שאך וחשבתי ״לא יודעת, אני אבדוק ויגיד לך״ אמרתי והוא הנהן מחבק אותי ומדליק טלוויזיה.

נקודת מבט קארין:

עברו כבר כמה ימים ואני בסדר, יש לנו עכשיו שעת מחנכת ובדיוק בטי נכנסה לכיתה ״תקשיבו כל פעם שאני עושה שעת מחנך אני עושה את זה על דברים כפיים או מצחיקים אבל הפעם החלטתי לעשות על נושא קצת רגיש, חרם״ במילה האחרונה שאמרה בטי חשכו עיניי ״חרם זה דבר נוראי, אני לא יכולה לתאר לעצמי למה בכלל עושים דבר כזה, כל אדם חייב ללמוד לקבל את כולם בלי הבדל של דת, גזע, מין או העדפה מינית״ בטי המשיכה ואני כבר מרגישה שהדמעות עולות לי ״יש גם אנשים שעושים חרם על כאלה שיותר מלאים מאחרים״ לירן אמרה ופה נשברתי ״קארין רצית להגיד משהו?״ בטי שאלה כשהצבעתי ״לא, אני יכולה לצאת לשירותים?״ אני שואלת ״או, בטח״ היא מאשרת לי ואני יוצאת מהכיתה ומתחילה לבכות.

אני מגיעה לשירותים שדמעות נופלות ממני בלי הפסקה ״קארין תרגעי, זה עבר בכל בסדר עכשיו״ אני מרגיעה את עצמי ומפסיקה לבכות, למזלי העיניים שלי אדומות ככה ששום דבר לא מסגיר אותי. אני חוזרת לכיתה ומתיישבת במקומי, בטי ממשיכה לדבר אבל אני לא מסוגלת יותר להקשיב, אני מוציאה מחברת ומציירת כל מיני דברים כדי לא לבכות שוב פעם.