אביגל
כמה דקות אחרי שנשארתי לעמוד לבדי מאחורי הבניין, לקחתי את הרגליים שלי והתקדמתי לשער בית הספר של׳מזלי הרב׳ היה פתוח לרווחה.
השומר היה שקוע בשיחה כנראה מעניינת מאוד עם הספק של מכונות השתיה בתיכון העירוני שלנו ולכן הוא לא שם לב בכלל כשהחלקתי החוצה מהשער במהירות.
התחלתי ללכת. באופן מפתיע רגליי נושאות אותי במסלולים שהן כבר מכירות בעל פה, למרות שלא הלכו בהם במשך זמן לא מבוטל.
פעימות ליבי כקצב הצעדים.
השאיפות והנשיפות שלי מעורבבות עם הרוח ששורקת באוזניי, והקור עטף אותי והכה בפניי.
כעבור שלושים דקות של הליכה בקצב מהיר למדי, נכנסתי דרך הדלת הראשית אל בית עם אווירה חמימה מאוד.
ריח מתוק של שוקולד הגיע אל אפי ושמעתי צחוקו המתגלגל של דניאל ואת אבא משתעשע איתו.
החיוך שלי חזר לשפתי בתוך פחות משניה, וכשנכנסתי למטבח המואר, הוא רק התרחב. הסיטואציה הייתה מושלמת.
אווה מחייכת ומצחקקת ליד הגז, הופכת במרית את הפיינקיק שהיא הכינה, בעוד דניאל עומד על השולחן, פניו השמנות וידיו הקטנטנות מלוכלכות מאוד בשוקולד.
ואבי עמד לידו וצוחק, תפס במותניו בעדינות כדי למנוע נפילה של דניאל שאולי עתידה להתרחש.
אבי הביט בי לשניה וחזר להתמקד בדניאל.
״למה חזרת כלכך מוקדם, הלימודים לא מסתיימים באחת היום?״ אווה שאלה בקול משועשע אבל בכל זאת הייתה נימה של דאגה שהשתלבה מוזר עם האווירה הכללית בבית.
״לא. כלומר, כן. אבל לא היה לי טוב. פגשתי את אדם.״ עניתי לה.
וברגע שעשיתי זאת, כל הפוקוס בחדר היה עליי, וזה הישג גדול כשדניאל המלוכלך והקטן מתחיל לענתז עם הטיטול שלו לכל עבר.
״ואיך הוא הגיב?״ שאל אבא ברצינות והוריד את דניאל מהשולחן לכיסא שלו ולקח מגבונים עבורו.
״גרוע. הוא כעס עליי נורא. לא שהוא לא צודק, כי הוא כן.״ הוצאתי את האוויר שהיה בריאותי והתיישבתי בתנופה אחד הכיסאות במטבח.
״לפחות את מבינה אותו. תחשבי על זה, לאבד אותך ככה, בלי דרך לתקשורת איתך, ובלי התרעה מראש. הייתי מתאבדת אתמול.״
חייכתי מעט בגלל האי-היגון במילים שאווה בוחרת להשתמש בהן, אבל למעט זה, מצב רוחי שוב ירד, ולכן חטפתי את דניאל הנקי עכשיו מידיו של אבי השותק, ועליתי איתו למעלה, לחדרי.
אני צריכה תעסוקה, ודניאל הוא האדם הפוטנציאלי להעסיק אותי ברגע זה.
*****
אדם
הייתי כלכך נסער ומלא ברגש שחשבתי שגופי הולך להתפרק לגורמים, ולהתפוצץ לחלקיקים קטנים של תאים-תאים.
אבל זה לא קרה, ואני נרגעתי בינתיים.
אל תחשוב עליה, אל תחשוב עליה, רק אל תחשוב עליה.
חזרתי לעצמי כל פעם בראשי כשמחשבותי גלשו אל אביגל, מה שקרה בממוצע פעם בשלוש, ארבע דקות.
לא משנה כמה ניסיתי להרחיק אותה, היא חזרה. תרתי משמע. חזרה אל מחשבותיי, וחזרה אל עולמי.
כמה פעמים דמיינתי לעצמי שהיא חוזרת אליי.
חוזרת ומבקשת סליחה על שנעלמה לי ככה, מתחננת שאקבל אותה ואכניס אותה אל השיגרה שלי.
בכל הפעמים הללו, דמיינתי שאני סולח לה, שאני לוקח אותה בין זרועותיי ולא משחרר לעולמים.
אבל עכשיו, כשזה ריאלי וזה קורה, ולא בגדר דמיון בלבד, אני לא חושב שאני מסוגל.
הכל כל-כך שונה מהדמיון.
איך היא עושה לי את זה?
היא גורמת לי להיות פחדן, הכל באשמתה.
בגללה אני בורח, לא מסוגל להתמודד איתה, להתמודד עם המציאות. בגללה הפתרון הוא להתעלם.
היא עשתה את זה. את ההרס, החזירה את ההזיות, הכאב המתמשך, הבדידות- כל מה שעבר עליי בחודשים שהיא לא הייתה. ממש כמו אמא שלי.
עצמתי עיניים בכח. מי היא שהיא מצליחה להשפיע עליי בצורה כזו? איך היא עושה את זה? ולמה?
לא הצלחתי להתאפק ודמותה היפה עלתה במוחי.
אז ניצלתי את ההזדמנות לעשות משהו שאין לי אומץ לעשות במציאות, כי היא הפכה אותי לפחדן, ופניתי אליה במחשבותיי.
תודה לך, אביגל. על שגרמת לי להבין שאי אפשר לצפות לטוב מאנשים, שהם תמיד מאכזבים אותך. אסור לסמוך עליהם, אסור לאהוב, זה תמיד משאיר סימן. זה כואב מידי.
חבל רק שככה פעלת, אני עוד מנסה לתקן את כל מה ששברת.
אבל בסופו של דבר הכל בזכותך.
גרמת לי להתעורר ולהבין שכאשר אתה חוטף סטירה ראשונה מהחיים אתה מנסה להתמודד - כי הסביבה משדרת שזה אפשרי.
ואז כשאתה נעמד בקושי שוב על הרגליים, כשנראה שמשהו מסתדר, אתה חוטף עוד שתיים.
המזל הטוב שלי, סידר לי שהאנשים הקרובים אליי ביותר יפגעו בי כך, כדי שאלמד שאסור להכניס ללב.
אף פעם. ואם לא הבנתי את זה בפעם הראשונה: הנה, תבין, תלמד.
אז תודה לך שכלכך טעית... ואני כל-כך ציני, אביגל.
היא נעלמת מעיניי רוחי ואני עונה לעצמי-
אני יודע מי היא. זאת הבחורה היחידה שאהבתי.
אהבתי , ועכשיו כבר לא. עכשיו אני לומד מטעויות.
ואני שונא אותה.
*****
YOU ARE READING
לידה מחדש || Rebirth
Teen Fiction״איפה לעזאזל היית?״ אביגל חוזרת לבית הספר לאחר שנעדרה ממנו במשך שנה וכמה חודשים והיא נושאת עימה סוד שנשבעה לא לחשוף הקשור להיעלמות שלה. עקב כך, היא נאלצת להתמודד עם שאלו...
