לידה מחדש || Rebirth

(27) הכל זאת אני

בוקר טוב בנות!
התעוררתי הבוקר והבחנתי בכך שלא העלתי פרק כבר ארבעה ימים! שערוריה. ולכן, קבלו את 'הכל זאת אני' ביתר אהבה... ❤️

אביגל
אווה ואבא יצאו בהמשך הצהריים ונשארתי עם דניאל בבית הריק. לא יכולתי לחשוב על דרך טובה יותר להעביר את הזמן.
האהבה שלי אל התינוק הזה הייתה עצומה.

המבט הכחול בעיניים השובבות והתמימות, החיוך הזה שלו שחשף ראשי שיניים קטנטנות וחור קטן בלחי השמאלית, גרמו למוח שלי להפריש הורמון אוקסיטוצין המסוכן ביותר למישהי כמוני.

מישהי כמוני, כלומר, מישהי בלי שמץ של שליטה עצמית.

אני מרגישה שאני עלולה למחוץ או לחנוק את דניאל בחיבוק הלא הגיוני שלי.
או פשוט לאכול אותו בנגיסות גדולות.

מוזר. כשאני עם דניאל, אני לא מרגישה רגועה ושלווה או עדינה ומלאת רוך.
בדיוק ההפך, אני הופכת לבחורה אגרסיבית ומלאה באנרגיה. אני רוצה לתקוף אותו.

אחרי שסיימנו להרכיב את הפאזל או במקרה של דניאל, להרטיב ברוק וללעוס בצורה דוחה את רוב החתיכות הקטנות, נשכבתי על שמיכת הטלאים הצבעונית שהייתה מונחת באופן קבוע על הריצפה בסלון, ודניאל שכב על הבטן שלי.

ראשו הקטן התאים בדיוק לרווח בין שדיי כששכבתי.

לטפתי את גבו הקטן, החמים והחלבי בידי הימנית, וידי השניה הייתה מאחורי גבי התחתון. התנוחה הזאת הרגיעה אותי. הנשימות הקטנות שלו, חום הגוף שלו. זה הרגיש נעים למדי, הרגיש לי בבית.

דניאל נרדם עליי ואחרי חצי שעה באותה התנוחה כבר התחלתי לאבד את זה.
זה חמוד וכאלה, אבל היד שלי נרדמה והרגשתי שנמלים קטנות הולכות עליה באי סדר.

שחררתי את ידי מתחת לגבי בעדינות בכדי לא לנוע יותר מידי ובכך להעיר את דניאל והסתכלתי מסביבי בשביל למצוא תעסוקה.

כאילו משמיים, האיפון שלי שכב בדיוק לידי, מתחת לספה וניסיתי להזכר איך הוא הגיע לשם.

שלחתי את ידי הרדומה שעליה היו עקצוצים וצעדים קטנים ובלתי נראים, ניערתי אותה ותפסתי את הטלפון.

כשלחצתי על המקש העגול המכשיר התעורר לחיים והיו לי שלוש עשרה שיחות שלא נענו.

תשעה שיחות מאת- ׳ D', זאת שאני חושבת עליה כשאני בוהה למרחקים׳.
שלושה שיחות אחרות ממספר לא מזוהה.
ואחת נוספת מהטלפון של הבית.