אביגל
לא הצלחתי לזוז. באותו רגע הבחנתי בסיבה היחידה שבגללה שקלתי להישאר כאן, שבגללה הקושי לעזוב היה קשה מנשוא.
אדם עמד ליד המדשאות כשהפחים מסביבו זרוקים לכל עבר והכיסא היחידי שהיה שם, הרוס ונמצא הרחק ממנו.
הרוח הקפיאה אותי והצטערתי שוב שלא לקחתי עימי מעיל.
כשהוא פקח את עיניו ומבטינו נפגשו, לקח לי רגע לקלוט את המצב ואז זינקתי כדי לצמצם את הרווח הגדול מידי שהיה בנינו כמה שיותר ומהר.
הצלצול נשמע מעלי ותלמידים זזו עכשיו יותר ברצון כשרצתי בניהם, כי ניסו להגיע בזמן לשיעור הבא.
הרמתי מבט אל אדם, הרוח שוב הצליפה לי על הפנים והרגשתי צריבה בעיניים.
כשהפעמון צלצל שוב לא הייתי בטוחה אם הרוח הייתה הסיבה לדמעות שלי ולתחושת הצריבה או שמה משהו אחר.
״אדם!״ צעקתי, אבל הקול שלע נבלע ברעם הצלצול.
כשהייתי כבר קרובה התקדמתי אליו עוד צעד, ועכשיו הוא עמד מולי ממש, מרחק נגיעה.
אדם עמד בלי תנועה, כמו פסל. רק כמה מטרים מפתח המבנה.
בעיניים פעורות שסביבן צללים כהים, בזרועות תלויות ברפיון לצדי גופו ובכפות ידיים מופנות קדימה.
ואז הוא פיסק את שפתיו בהלם, ומצמץ פעמיים.
חייכתי אליו חיוך קטן, ביישן והססני. אבל אז החלטתי, וזרקתי את עצמי עליו בכוח שהיה מפיל אותי לארץ אם לא הזרועות שלו תפסו אותי והרימו אותי.
כל האוויר ברח לי בבת אחת מהריאות והראש נזרק לאחור.
כמעט הסכמתי לעצמי להרגיש בטוחה שוב כששמעתי את פעימות ליבו המהירות, וכאילו בתגובה אליו, גם את פעימות הלב שלי המאומצת בחזה, את הדם זורם שוב בעורקים, חם ובקילוחים מהירים.
הריאות שלי התמלאו בריח הנפלא של עורו.
״אביגיל, די.״ הוא אמר בשקט. כמה נפלא היה לשמוע שוב את קולו מהגה את שמי בעדינות, שלא התייחסתי אליו והתענגתי על התחושה.
״אביגל, שחררי ממני, בבקשה די.״ הטון שלו גבר מעט וכשהבנתי שהוא רציני התנתקתי ממנו באיטיות, מנסה להבין, בגבות מכווצות ושפתיי נפשקו מעט בפחד.
הוא הסתכל עליי בהפתעה שקטה.
משהו בעיניו, בקולו שביקש ממני להרפות, ובעמידתו הנוקשה, גרמו לי להרגיש שלא רצויה, דחויה ומושפלת כמו שהרגשתי רק פעם אחת בחיי.
YOU ARE READING
לידה מחדש || Rebirth
Fiksi Remaja״איפה לעזאזל היית?״ אביגל חוזרת לבית הספר לאחר שנעדרה ממנו במשך שנה וכמה חודשים והיא נושאת עימה סוד שנשבעה לא לחשוף הקשור להיעלמות שלה. עקב כך, היא נאלצת להתמודד עם שאלו...
