לידה מחדש || Rebirth

(43) השֶׁקֶט שלפני הנפילה

אביגל
הפה שלי נשמט, נתן עומד כרגע בחדר שלי.
המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היא השיער שלו. שערו של נתן כבר לא נפל על עינו כשהוא פרוע מידי, כי הוא קצר עכשיו.

ואז עברתי להביט בו-
ידיו שלובות על חזהו ופניו נראו זועמים, הוא הביט בשפתיי והבנתי עד כמה לבטח אני נראת מטופשת עם פרצוף המום שכזה על פניי.

מצמצתי כמה פעמים, סגרתי את פי ובלעתי את רוקי. נתקתי את מבטי ממנו.

״מה איתי?״ הוא שאל שוב בקול צנון בפנים חתומות.

לא החזרתי את מבטי אליו, רק הורדתי אותו אל כפות רגליי. ״כלום, שום דבר.״

שֶׁקֶט.

כלכך רציתי להרים את המבט שלי אליו, לראות את פניו, לגרום לו לדבר. אבל חששתי ממה שאראה שם, חששתי מהמילים שהוא יגיד.

אז היה בינתיים רק שֶׁקֶט.

השקט נמשך במשך לפחות שלוש דקות. משך זמן שאולי לא נשמע ארוך מידי, אבל כעת הוא היה מייסר, ממושך וכל כך... שָׁקֵט.

וגם לאחר חמש דקות, לא הייתי מסוגלת לבצוע את פי, כך שנתן היה זה ששבר את השתיקה.

״טוב, מתמטיקה.״ הוא אמר בהאנחה.

מתמטיקה?

הרמתי אליו את ראשי ומיד התחרטתי. נתן היה נוקשה. עמידתו, מבטו, קולו.

״מה חשבת? זו הסיבה לכך שאני כאן.״ הקול שלו העביר צמרמורת בגופי. הוא נשמע מזועזע מכך שחשבתי שהתכוון לבקר אותי.

״נו קדימה, אני הבטחתי לך שאדאג שתצליחי. אני לא יודע מה איתך, אבל אני לא מפר הבטחות.״

בעלתי את רוקי והנהנתי. מיהרתי אל השידה שלי והוצאתי את ספר ומחברת המתמטיקה שלי מהארון והנחתי על השולחן.

הסתובבתי אל נתן, הוא רק הביט מחוץ לחלון וידיו שלובות. פתאום משהו כאב לי בבטן התחתונה, כאילו חטפתי מכת אגרוף, כאילו מישהו החטיף לי מכת אגרוף.
נתן.

נתן כועס עלי ובצדק.
התחלתי להרגיש חרטה. על המילים שאמרתי בגן השעשועים כמה דקות לפני כן.
חרטה איומה על שאיני מספרת לאדם. אני מסתירה ממנו כלכך הרבה ונתן צודק, זה לא מגיע לו.
לא מגיע לו לאהוב אותי כמו שהוא טוען שהוא אוהב.

יצאתי מהחדר וירדתי במדגרות כשדמעה קטנה חמקה מבין עיניי, בכדי לעלות כיסא עץ נוסף. בחדרי על יד השולחן, היה רק אחד. נתן לא שאל לאן הלכתי, או אפילו הסתכל עליי יוצאת.

לא ידעתי למה אבל דמעה נוספת ירדה במורד לחיי במטבח שהיה ריק משום מה. איפה כולם?
אחזתי בכיסא די כבד והרמתי אותו עד למורד המדרגות.