פרק נוסף, מצטערת על האורך שלו😓
ולפני שתקראו, חשוב לי להודות לכן על התגובות המדהימותתתת שלכן! מתה על זה שאתן משתגעות❤️
תודה רבה גם על סימן הכוכב הכתום למטה, ועל כל צפיה וצפיה שלכן... זה לא מובן מאליו.
אביגל
אני הבן אדם הכי חסר מזל עלי האדמות.
יום אחרי השיחה המביכה עם אדם לא יכולתי להסתכל לו בעיניים, או לכיוון שלו בכלל.
ניגשתי שוב אל פרופסור מושקט אחרי השיעור, ואמרתי לו שאני חושבת שיש בעיה עם בחירת המתרגל עבורי, הוא אמר שהוא יברר עם נתן שוב.
-נתן?
וככה הבנתי שבעצם נתן הינו המתרגל שלי ולא אדם. המצב מביך יותר משחשבתי.
הלכתי אל הספריה הענקית של בית הספר, שהייתה כמעט ריקה, והתיישבתי מול המזגן שפלט חום, וזה התאים לי בדיוק.
הקור בחוץ היה בלתי צפוי ושכחתי שהמזג אויר כאן משתנה במהירות. יום שטוף שמש ולמחרת גשם וערפל.
בעקבות כך, יצא שלבשתי חולצה ארוכה אך דקה ורעדתי במשך כל היום.
הוצאתי את מחברת המתמטיקה שלי מהתיק, הנחתי אותה ואת הספר הכבד על השולחן הגדול, וניסיתי להבין את החומר לבד.
אדם
התיישבתי על הפופים הסגולים בספריה והסתכלתי עליה.
אביגל המתוסכלת ישבה במרחק מה ממני ולמדה, כנראה לא בהצלחה כלכך גדולה.
חייכתי, אני עדיין יודע לזהות אם היא מצליחה תרגיל או לא.
די משעשע לצפות בה ככה, כשהיא מקפצת על מושבה ומוחאת כפיים בשקט לעצמה כשהיא סוף סוף פותרת תרגיל בדרך הנכונה.
וכל פעם שהיא הצליחה רגשות האשמה שלי קטנו, מאחר וזה באשמתי שאין לה מתרגל שישב איתה בצורה מסודרת.
רעש חזק ומבהיל של משהו כבד שנפל החזיר אותי למציאות.
״אדם, אני צריכה עזרה כאן!״ אניה, אחת התלמידות שלומדות איתי בקורס באנגלית, קוראת לי מבין המדפים ואני נאלצתי לנתק עצמי מהפוף ולגשת אליה.
״מה את צריכה?״ המדפים היו מלאים בספרים והיא עמדה בין העמודות, בסוף הספריה, כשלרגליה לפחות שבעה ספרים עבים מאוד.
״תראה,״ היא הצביעה על הספרים. ״כל זה כי לא רצית לעזור לי להביא את הספרים של שייקספיר.״ גלגלתי את עיניי בתגובה לטון הבכייני שלה, וכרעתי להרימם.
בעודי רוכן אל הספרים, אניה מתכופפת כדי לאסוף את האיפון שלה שנפל גם הוא ארצה, בזוית כזאת, כאילו בכוונה, שהחצאית הקצרה ממילא שלה חשפה מעבר למה שהייתי אמור לראות.
כשהיא התרוממה באיטיות, היא הציצה בי בעיניים גדולות מעבר לכתפיה, וסידרה את שערה השטני הארוך והחלק.
אחרי שהרמתי את הספר ׳חלום ליל קיץ׳, האחרון שהיה על הרצפה, התרוממתי בחזרה והסתכלתי על פניה.
אניה לקחה את הספרים מידי והניחה אותם על המדף.
שלבתי את ידי על חזי.
היא נשענה על הקיר ליד החלון ותפסה בקצוות החולצה שלי. ״עדיין לא נתת לי לסיים את מה שהתחלנו ביום ראשון.״ היא נשענה עליי, מניחה את ראשה על כתפיי ונוגעת בשפתיה קלות בצווארי.
אני זז מעט אחורנית לכיוון המדפים כדי להתרחק ממנה, אבל היא מתקרבת עוד יותר, חושבת שאני מפנה לה מקום.
״אני בסדר.״ דחיתי אותה שוב בפעם הרבעית בשבוע האחרון.
״אתה צריך להשתחרר. אני יכולה לעזור לך עם זה.״ אצבעותיה יורדות במורד הגב שלי באטיות, מנסה לעורר אותי.
הורדתי בעדינות את ידיה ממני, והיא נסתה שוב, והעבירה את אצבעותיה על זרועותיי.
לשונה עברה על תנוך אוזני לאט ולחשה אל אוזניי בשקט, בקול שאמור היה לפתה אותי - ״תחסום את הראש, תפסיק לחשוב על כל החרא בחיים ותתמקד רק בזה.״ היא תפסה אותי לא מוכן, ולחצה את שפתיה אל שלי בכח.
האמת, הייתי זקוק להסחת דעת מהעולם האמיתי, והיא שמחה לעזור לי במשימה הזאת.
אז הפסקתי לחשוב, והתמקדתי. רק בזה.
העברתי את ידי לאורך צווארה, ואת האחרת על ירכיה החשופות, והיא נרעדה בתגובה למגעי.
״בדיוק ככה.״ היא לחשה באותו גוון קול מפתה, הרימה את החצאית עוד קצת וחייכה אליי.
•••
YOU ARE READING
לידה מחדש || Rebirth
Fiksi Remaja״איפה לעזאזל היית?״ אביגל חוזרת לבית הספר לאחר שנעדרה ממנו במשך שנה וכמה חודשים והיא נושאת עימה סוד שנשבעה לא לחשוף הקשור להיעלמות שלה. עקב כך, היא נאלצת להתמודד עם שאלו...
