לידה מחדש || Rebirth

(6) אין תלות באף אחד

התכוונתי לעלות את הפרק רק מחר, אבל לא הצלחתי להתאפק! תהנווווו❤️

אביגל
מבטנו נפגשו כשנתן יצא מהכיתה בשקט, הכיתה כבר התרוקנה ונשארנו לבד.

התכוונתי לנצל את ההזדמנות הזו, אבל אדם היה מהיר ממני ותוך שניות הוא כבר יצא מהכיתה ויכולתי לראות את דמותו מתרחקת ממני.

כמובן שהוא לא מרגיש צורך לדבר איתי שוב. הוא מסוגל להתמודד בלעדיי. הוא שכח ממני, כמו שרציתי בהתחלה, לפני ששקלתי לחזור. מטומטמת.

הוא עבר הלאה, אדם לא מתגעגע אליי, הוא לא צריך אותי יותר, אני כלום בשבילו עכשיו.

הגעתי אל הלוקר שלי בצעדים מהירים והתכוונתי לקחת את הספרים שלי לשיעור הבא.

״נו, עכשיו זה כבר אחר כך?״ שאנל ומגי עמדו מאחוריי והרימו את גבותיהם בציפייה כמו ילדות קטנות שמחכות בקוצר רוח שאמא שלהן תחזור עם הפתעה עבורן.

מתי הן מתכוונות לעזוב את זה כבר?
״תראו. אני מבינה שאתן סקרניות כל-כך אבל אתן חייבות להניח לי.״

״להניח לך? נראה לי שכחת, אבל אנחנו לא מתכוונות לעזוב אותך עד שתגלי לנו את השם שלו.״ מגי עפעפה בריסייה שוב ושוב.

״אמרתי כבר, אין לו שום שם, כי אין שום מאהב אוסטרלי או כל דבר אחר. עכשיו תעזבו אותי בשקט.״ הקול שלי גבר, העצבים שלי התחילו לעלות.

״אז למה עזבת אותנו?״
התעלמתי מהשאלה החוזרת על עצמה מהבוקר.

״פליז??״

״די.״

״נו אבי, שתפי אותנו! אנחנו לא נגלה! אנחנו חברות שלך.״ הקול הילדותי והמתוק של שנאל פמפם בראשי וכל מה שרציתי עכשיו הוא שקט.

״די כבר! תניחו לי!! אני. לא. רוצה. לדבר. איתכן.״ הדגשתי כל מילה בקול נמוך. ״אין לי גם מה. כרגע אתן לא חברות שלי, רק מחפשות רכילות זולה, תעופו מכאן.״

הפה של שנאל נפתח והגבות שלה התרוממו.
ואז היא חייכה אליי במתיקות, הטתה את ראשה מעט הצידה, בחנה אותי במבטה, ולבסוף הסתובבה על עקביה והתחילה ללכת. ומגי מיהרה אחריה.

נשפתי את כל האוויר מראותי, ונשענתי על שורת ארוניות הברזל.

זאת האמת. שנאל לא נשארה חברה שלי, גם לא מגי.
אני השתנתי, אני החדשה לעולם לא אצליח לחבור לאשיות כזו.

כל האושר המזוייף חלקית הזה, אני מכירה את זה, הרי הייתי כזאת.

עשיתי את דרכי לבדי אל השיעור הבא שלי במתמטיקה והתיישבתי באמצע הכיתה. תהיתי היכן אמלי, הרי היא לקחה חלק בחבורה שלנו לפני שעזבתי. והאמת אליה התגעגעתי יותר מאל שאנל ובטח יותר מכמה שהתגעגעתי למגי.