לפני שפגשתי אותך

פרק 39

נשף. נשף. נשף.
זאת המילה היחידה שיכולתי לשמוע במשך כל השבוע הזה. מאיה לקחה אותי לסיבובים בכל העיר ואפילו מחוץ לה רק כדי למצוא את השמלה המושלמת. דרך אגב, אני כבר מצאתי אותה אבל מאיה טוענת שחייבת להיות עוד שמלה כ׳לוק שני׳. לא אכפת לי כל כך, העיקר שיהיה לי כיף.

מצאתי כמובן את השמלה השניה שלי לנשף, קצרה ואדומה, לא חושפנית מדי אך גם לא שומרנית מדי- בדיוק כמו שאני אוהבת. ריף כל השבוע הזה רצה שאני אספר לו מה אני לובשת אבל לא רציתי לספר לו כי זאת הפתעה ואני עומדת במה שאני אומרת בדיוק כמו שאני הולכת עם לוקאס לנשף ולא עם ריף בסוף.

אני יודעת שזה מציק לו ואני יודעת שהוא רוצה שאני אלך איתו והוא לא מבין אפילו כמה בא לי ללכת ולבטל ללוקאס, אבל אני לא יכולה לעשות את זה עם כמה שאני רוצה. זה מגעיל לבטל למישהו שקבעת איתו אחרי שנהיה לך חבר. אני לא כזאת, בחיים גם לא אהיה.

״הוא יהרוג אותי.״ אומר לי לוקאס אל תוך הטלפון, נשמע מפוחד מעט.

אני מצחקקת, ״תפסיק כבר! ריף לא כזה, הוא לא עצבני בכלל שאני הולכת איתך ולא איתו. הכל טוב.״ אני מנסה להרגיע אותו למרות ששנינו יודעים שאני משקרת. ריף לגמרי עצבני מזה, הוא עדיין לא התחבר ללוקאס והוא עדיין שונא אותו, הוא טוען שהוא לא יכול לחשוב שמישהו אחר נגע בי לפניו. מודה, אני הייתי מתעצבנת גם.

״מה שתגידי,״ נאנח, לא מייחס לזה כל כך חשיבות כמו שחשבתי. ״בכל מקרה, עוד שתי דקות אנחנו יוצאים לכיוון הבית שלך, הלימוזינה גם בדרך לשם אז אני מקווה שאת ומאיה מוכנות.״ לוקאס מעדכן אותי.

״כן אנחנו מוכנות, נדבר.״ אני אומרת לו ומנתקת את השיחה. הסתובבתי למאיה, רואה שהמאפרת בדיוק עושה לה ארגונים אחרונים. ההרגשה של הנשף וההתארגנויות האלה מזכירים לי חתונה, רק שהפעם אני לא בלחץ בכלל. אפשר להגיד שאני יותר בלחץ מהתגובה של ריף ללבוש שלי, אני לא יודעת מה הוא יחשוב על זה.

אני שומעת מהחלון שלי את הלימוזינה נכנסת לרחוב ומרגישה את הלב שלי פועם יותר ויותר במהירות מכל רגע שעובר. אני קמה מן המיטה ומסתכלת על עצמי במראה, רואה בן אדם שונה לגמרי- מאופר ומגונדר. השמלה השחורה והפשוטה שבחרתי לעצמי לפתע נראית כל כך מיוחדת. המחשוף שלה גדול אך מתאים בדיוק לחזה שלי.

נעלתי את נעלי העקב שלי בדיוק שמאיה מתרוממת מהכסא ונועלת את שלה גם, לקחנו שתינו את השקיות עם השמלות השניות וירדנו למטה, מלוות את המאפרת לבחוץ. ״מיה חכי!״ קולה של אמי קורא מהמטבח, היא נעצרת בדיוק שאני מסתובבת אליה, אני יכולה לראות את הדמעות עולות בעיניה, ״אתן כאלה יפות. אני חייבת לצלם אתכן.״ קובעת אמי וחוטפת את הטלפון שלה מהשולחן. אני ומאיה לא מתלוננות ונותנות לה לצלם אותנו כמה תמונות.