לפני שפגשתי אותך

פרק 56

התעוררתי בבוקר מצלצול טלפון אך שאני קמה מהר כדי להשתיק אותו אני שמה לב שזה לא בא מהטלפון שלי. הרמתי את מבטי לכיסא שמונח ליד החלון שלי וראיתי את ריף יושב שם, גורם לליבי לצנוח מבהלה.

״מה אתה עושה כאן?״ אני צועקת בשקט כדי לא להעיר את ליאו שישן לידי.

הוא נושך את שפתיו, ״היום אנחנו יוצאים לדייט, שכחת?״ שואל. ריף הבוקר נראה שונה, יותר מטופח. הוא הוריד את הזיפי זקן שהיו לו על הפנים וסידר את שיערו המתולתל, גורם לי לתהות למה עד עכשיו הוא לא עשה את זה.

הרמתי את גבותיי בשאלה, ״דייט?״ אני שואלת, מרימה את הטלפון שלי מהשידה ורואה שהשעה תשע בבוקר. ״אלוהים ריף תיתן לי לישון בבקשה, חשבתי שנצא בערב.״ נאנחתי, מחזירה את הטלפון לשידה ושפששפתי את עיניי, מנסה להתעורר יותר.

הוא קם ומכניס את הטלפון לכיסו, ״אנחנו נצא גם בערב אבל כרגע באתי לקחת אותך לארוחת בוקר.״ אומר. איך אני אלך איתו לארוחת בוקר? אני לא יכולה להשאיר כאן את ליאו לבד ומה אם פתאום הוא יקום וירצה אותי? ״אל תדאגי לגבי ליאו, כבר עדכנתי את אמא שלך שאני רוצה לקחת אותך לארוחת בוקר והיא תשמח לשמור עליו.״ הוסיף, כאילו קורא את מחשבותיי.

הנהנתי, חושבת על זה כמה רגעים. אני באמת קצת רעבה ולא ממש היה לי חשק לעמוד על הרגליים ולהכין אוכל עכשיו. ״בסדר. אני צריכה להתארגן ואז נצא.״ אמרתי וריף מהנהן בחיוך, קם מן הכיסא ויוצא מהדלת.

קמתי מהמיטה בשקט ונכנסתי לחדר המקלחת, עושה את צרכיי ומצחצחת את שיניי מהר. סירקתי את השיער הארוך שלי והבנתי שהגיע הזמן שאני אסתפר קצת, הוא ארוך מדי. יצאתי מהחדר מקלחת ופתחתי את המזוודה הגדולה בשקט, מוציאה משם חצאית קצרה וחולצת בטן לבנה ארוכה. נעלתי נעליים שטוחות במהירות ולקחתי תיק קטן, מכניסה בו מעט כסף.

הסתובבתי והבטתי בליאו שישן כמו מלאך, הוא כל כך יפה. יצאתי מהחדר בשקט וסגרתי את הדלת אחריי. אני יודעת שליאו מאוד ישמח להשאר עם אמא שלי היום.

••••••

״מה את רוצה לאכול?״ שואל אותי ריף כשאנחנו מגיעים לנמל. שמחתי שלבשתי את החצאית והחולצה, לא קר ולא חם וזה גם מתאים לאווירה של שבת. ריף לא כל כך שמח מבחירת הלבוש שלי, הוא לא אוהב את איך שהחזה שלי נראה ככה לכולם והייתי צריכה להתווכח איתו חצי שעה לפני שיצאנו. קנאי.

״מה שאוכלים בדרך כלל לארוחת בוקר.״ עניתי. לא ידעתי כל כך מה בא לי לאכול, רק רציתי לשבת ולהכניס משהו לפה שלי לפני שאני מתחרפנת.

ריף מהנהן ואנחנו ממשיכים ללכת עד שאנחנו מגיעים למסעדה קטנה עם מעט אנשים, נכנסים אליה ומתיישבים באחד השולחנות. ״אני רעב ברמות.״ אומר לי, נאנח בזמן שהוא מחכה למלצרית שתבוא.