אוֹזוֹן ❦ סֵפֶר רִאשׁוֹן

💨 רוּח

Culture Club - Karma Chameleon

*כשהכתב הופך מרגיל לנטוי זה אומר שזה פלאשבק*
______

10:49

יום שבת הגיע מהר יותר משציפיתי, הוציא כל תקווה ליום טוב מהחלון ברגע שקיבלתי בשורות שביאסו לי את המשכו - קניות עם אמא.

היא פתחה את המקרר שלי והתחילה לרטון שאין לי שם כלום חוץ מאוכל משמין ואלכוהול. היא ציפתה שעכשיו כשיש לי חברה אז אתחיל להקפיד על מצרכים טובים ותזונה סבירה אבל אמרתי לה שרוב מה שאדור אומרת נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה, ואני אומר את זה במלוא האהבה.

היא ציוותה עליי להתארגן מהר ובעשר אנחנו הולכים, בעשר אני אפילו עוד לא מתעורר! אם אני במצב רוח טוב, 12 בצהריים זה השיא שלי. אבל כנראה שאני צריך להיתרגל לזה עכשיו כשאמא תגור אצלי. אני לא יכול לתת לה לחזור לאבא, לא אחריי שראיתי איך כולם מתייחסים אלייה.

"בייבי, אחריי שנסיים ונחזור יש מצב שנדבר?" אדור אמרה כשנכנסה לחדר וסגרה את הדלת מאחורייה. נעלתי את נעליי ונעמדתי מול המראה, בוחן את ההישתקפות שלי ותוך כדי מהנהן לה אבל עם מבט קצת סקפטי, "על מה את צריכה לדבר?" שאלתי אותה והתיישבתי שוב על המיטה כשהיא התחילה להתפשט מולי ולקחת בגדים מהשידה. הסתכלתי על גופה הארוך והלבנבן, שיערה הבלונדיני שהגיע לה עד השכמות והגוף שלה שהיה באמת יפה, אבל פתאום נראה לי רגיל לגמריי. יש לה קעקוע של פרפר בצבעיי ירוק, אדום, שחור וצהוב על שכם שמאל שלה והוא דיי גדול. לא תמיד אהבתי את הקעקוע, מהסיבה הפשוטה שהוא מכוער. חבל שלא היה עור יותר שזוף כמו ל...כמו לנטלי. ישבן טיפה יותר גדול כמו לנטלי וחזה בולט, עיניים ירוקות ומחשמלות בעוד שלאדור יש כחולות משעממות. אני יודע שזה נוראי להשוות את חברה שלי למישהי אחרת, ועוד לאיזו "מישהי", ולא לשמוח במה שיש לי, אבל מצאתי את עצמי עושה את זה הרבה בזמן האחרון בלית ברירה. כאילו ששום פרט באדור לא משתווה לנטלי, וזה אכל אותי מבפנים שלקחתי אותה ככה כמובן מאליו לאחרונה.

היא לבשה מכנס שחור עם חולצה אדומה ונעליי ספורט שחורות , עונדת את השרשרת זהב שקניתי לה ליום השנה שלנו ובעוד שכרכה אותה סביב צאוורה היא דיברה איתי. "לגביי המצב. צריך להבין מה עושים עם אמא שלך. אתה באמת חושב שזה הגיוני?" היא שאלה, הסתובבה אליי בכדיי להביט בי וציחקוק קטן ברח משפתיי. "כן? לאן את מצפה שהיא תלך?" היא משכה בכתפייה אבל מיהרה להגיע אליי, משתופפת על רגלייה ומביטה מעלה בעיניי. "נדבר על זה כשנחזור. אני לא רוצה לריב עכשיו."

"לא, אדור. זה מקרה שאני אצטרך לשים את הרגל. אמא שלי נשארת איתנו, וזה סופי. אין שיחה." אמרתי וקמתי בחדות מהמיטה כשהיא משתהה בחדר ואני יוצא החוצה, מבחין באימי המבוגרת עומדת על יד השולחן ונוברת בתיק שלה. "יש לך הכל?" שאלתי אותה כשהנחתי יד על גבה. היא ציחקקה והינהנה, לוחצת את ידי בשלה ומונעת ממני מלהיתקדם למטבח בשביל מים. "אני רציתי להודות לך, דניאל," היא לפתע אמרה, עינייה הכחולות והבהירות מתרוצצות על פניי.