אוֹזוֹן ❦ סֵפֶר רִאשׁוֹן

👺 מֶזֶג הָאֲוִיר

נ.מ דניאל

-עבר-
______

"אמא...אני יכול לספר לך משהו?" ידיי שיחקו בכוס המים שהונחה מולי כשישבנו בשולחן האוכל, היא קוראת ספר ואני מנסה להסביר לה על החברה החדשה שלי. פחדתי שהיא כבר לא תקבל את הבנות שאני יוצא איתן, לא ידעתי איך לספר לה ואני לא ידעתי איך היא תגיב. עינייה לא זזו מהספר והמשקפיים השחורות והחתוליות שמיסגרו את עינייה הכחולות מידיי פעם נפלו מטה ומטה.

כיחכחתי את גרוני בזמן שהיא המתה לכיווני שאמשיך לדבר, וזה מה שניסיתי לפחות לעשות עד שסרי נכנסה למטבח. "שמעת על החברה החדשה של דני'?" רציתי באותו הזמן לקום ולהרוג אותה, אבל...לצערי זה בלתי אפשרי. צפיתי בכל מה שקרה, כל מה שהיתרחש וכמעט נחרדתי במקומי. אמא הפילה את הספר שלה על השולחן כשבמבט חד היא פנתה אליי. לעזאזל אני לא אמור לפחד! אני כבר בן 17 מותר לי לצאת עם מי שאני רוצה אבל במשפחה עם שורשים איטלקיים, כמו בכל משפחה כזו, תמיד היה צריך טיפת אישור מההורים.

"מה יהיה איתך, דניאל? כל שני וחמישי אתה מחליף חברה! מתי תיהיה לך מישהי רצינית?"

"מישהי רצינית? אני עוד צעיר אמא, אני לא צריך מישהי רצינית. ואני באתי אלייך בכדיי לקבל את האישור שלך...לדעת אם תרצי סוף סוף לפגוש אותה." אמא הנידה בראשה וחזרה לאחוז באצבעותיה הדקיקות את הספר, כולו היה כתוב באיטלקית.

הנחתי יד אחת על הספר ובאיטיות עיניי ריפרפו בין אמא לבין סרי שהכינה לעצמה אוכל - כמה שרציתי לדחוף את הראש שלה לתוך קערת המרק הסתומה הזו. הורדתי אותו מטה ומשכתי את תשומת ליבה של אימי אליי בשנית, "היא רוצה לפגוש אותך, היא לא יכולה לחכות. את באמת לא מוכנה רק בגלל שאני לא מוצא בינתיים מישהי רצינית? מי יודע, אולי היא תיהיה הרצינית." ידעתי בתוך תוכי שלא, מריאנה הייתה טובה אך ורק לסקס המדהים שהיה לנו ולשיחות אל תוך הלילה שאהבתי. אבל היא היתעקשה על לפגוש את אמא ואני לא יכולתי לסרב.

אמא בסופו של דבר נאנחה וסרקה את פניי בפיקפוק, "זו פעם אחרונה שאני משתפת פעולה בשטויות שלך. כל עוד אין יותר מישהי רצינית - מצידי תגיד להן שאתה יתום." קמתי ממקומי וחיבקתי את אמא בחוזקה, חיוך משועשע היתפרש על פנייה והיא נאחזה באחת מהזרועות שלי שנחו סביב מותנייה הדקיקות. שנעבור את זה בשלום.

_____

הווה
_____

מאז שאני זוכר את עצמי, אמא הייתה שם בשבילי. עזרה לי בכל דבר שאיי פעם הייתי צריך עזרה בו והיא לא נטשה אותי....טוב, בערך. אבל כרגע ניסיתי להיתמקד אך ורק ברגעים הטובים שחלקנו ביחד ולמען האמת? לא היו חסרים. השעה הייתה כבר שבע בבוקר ביום למחרת ואמא עדיין לא היתעוררה וסרי ,אבא ואחי עדיין לא הראו סימני אכפתיות. אבל זה בסדר, כל עוד אני כאן אז לא ממש משנה לי.