אוֹזוֹן ❦ סֵפֶר רִאשׁוֹן

🌵 חֲלוֹם

נ.מ דניאל
_____

ביררתי עם מי אני צריך לדבר על מנת לתדלק ובאופן נוח מדיי המלצר היה גם זה שאחראי על לעזור לנו עם הרכב. כנראה שהתחנה שייכת ישירות למסעדה ובמיידי עלה לי בראש מחלקת התברואה אבל השארתי את המחשבה הזו צפה איפשהו. יצאנו מהמבנה כשנטלי שרוכה בידי, מסרבת לעזוב בעיקשות. כרכתי את זרועי על כתפה וקירבתי אותה אליי כשהלכנו לאוטו, מרגיש את חום גופה קורן אליי אפילו שזה היה קר למוות בחוץ. נכנסנו לרכב והיא היתיישבה מקדימה, פרצופה המודאג היה פחות או יותר סיכום מובהק של הרגשות שלה. לא ידעתי אם כדאי לי להגיד לה משהו, או פשוט לתת לה להיתבשל במחשבות. בכל מקרה, זה יוביל לזה שאני איכשהו אקבל צעקות ממנה.

התנעתי את הרכב ונסעתי עד עמדת הדלק שם חיכה לנו אותו מלצר עם החיוך שנטלי ציינה שלא יורד מפניו. הוצאתי מהארנק כבר 300 ונתנתי לו לפניי כן. הוא הינהן ואמר תודה, הלך אחורה על מנת לחבר את המשאבה לפתח הדלק. הבטתי הצידה על נטלי שבהתה באופן מוזר באצבעות שלי על מוט ההילוכים, נראית ממש שקועה בהם. סתם כדי לשחק איתה קירבתי בפיתאומיות את היד שלי לפנים שלה מה ששיבש אותה קצת וגרם לה להיבהל. "מפגר..." היא ממלמלת אבל חיוך קטן היה על פנייה. וזה היה שווה כל רגע מזה. "מפגר מפגר אבל להצחיק אני יודע."

"בקושי. סתם הבהלת אותי." היא אמרה, משחקת עם שרוול אחד מהג'קט שלי שעדיין כיסה אותה. כששמתי יותר לב לטון המרדני כבר הפסקתי לדבר, שתבין בעצמה שיש גבול לכל תעלול. כרגע, זה היה כמו לאלף כלב. אתה מאמן אותו ומאמן אותו עד קצה גבול היכולת. אם יש לך כלב מתלהב, הוא ינבח ויקפוץ, כי זה מה שהוא הכי טוב בו אבל זו גם לא המטרה שאני רוצה בשבילו וזה המקרה של נטלי. עכשיו, אם היא מראה אפילו טיפה יותר ממה שהיא טובה בו שזה ליהיות דיכאונית כרגע, אני אצטרך למתוח גבולות בשבילה. שתבין שגם לדברים שבאים לה בקלות, יש סוף וכמו קסם אפילו החיוך הקטן שהיה לה על הפנים לפני שתי שניות נעלם ואולי באופן מוזר, זה אפילו מה שרציתי.

"כדאי שתדע שאני מלכלכת לך את הג'קט, ככה ש...עצה שלי, תזרוק אותו כשתגיע הביתה."

"אני פשוט אכבס אותו." היא עיוותה את פנייה מעט בגועל מה שגרם לי לצחוק ולתהות יותר מה המשמעות העומדת מאחוריי אותה הבעת פנים. "מה יש? למה אני לא יכול ללבוש את זה שוב?"

"אתה יכול אבל המחשבה שהיה על זה את הדם שלי ואז לבשת את זה...זה קצת הרבה מגעיל."

"טוב, אני לא נגעל מהדם שלך ואין דבר שקצת הרבה כביסות לא יוכלו לטפל בו." אמרתי, אוסף באיטיות את ידה שנחה על ירכה ומקרב אותה אליי, משחק באצבעות העדינות שלה. יכולתי לשמוע אותה נאנחת ובגופה עבר רעד כשנגעתי בה, או שזה היה מהקור?
"תודה שלא עשית מזה עיניין, כאילו, מהדם. צעקות זה הדבר האחרון שאני צריכה כרגע." היא מוציאה את האצבעות שלה מידי, כמו בורג שנתקע בעץ ישן וזה גרם לי להרגיש מעט דחוי. הינהנתי את ראשי ושמרתי על דממה, מנסה כמה שיותר להישאר קול לגביי כל העיניין הזה שהזכירה כרגע. "כן כן אני...," העברתי יד בשיערי, חוזר להביט בחלון הקידמי, "אני יודע שאת צריכה את השלווה שלך כרגע."