אוֹזוֹן ❦ סֵפֶר רִאשׁוֹן

🎭 נְשָׁמָה

נ .מ דניאל

6:34
______

"אני חייב בדחיפות שתשיגו לי את נטלי וויליס. איפה היא?!"

"אדוני, תירגע. אתה יכול להסביר לנו מה הבעיה?"

"הבעיה היא שמישהו ניסה לאנוס אותה אתמול בשטח שלכם ואף אחד לא יודע מזה ולא יודע איפה היא! אני דוד שלה אני חייב לקחת אותה."

"אני יכולה להבטיח לך אדוני ששום דבר חריג לא קרה כאן אתמול בלילה, אם היה קורה היינו יודעים. אתה מחזיק האשמות מאוד חריפות, אם לא תעזוב נאלץ אותך."

"אני לא עוזב עד שאני מקבל את מספר החדר של נטלי וויליס."

"אני לא יכולה להעביר לך מידע כזה, אדוני. עכשיו, אני מבקשת שתפנה את עצמך מכאן או שאצטרך לקרוא למשטרה."

"היא האחיינית שלי!! איזה מידע את צריכה? נטלי פאקינג וויליס!"

"אדוני?" רמות העצבים שבגופי הרגישו לפתע תקועות במסלולם והבטתי אחורה לראות בגבר קירח עם חליפה חומה עומד עם חיוך בלתי נשלט על פניו. מה הולך פה, למה כל אחד כאן הוא בן זונה יותר מהשני?
"תוכל להתלוות אליי לרגע?" הוא מחווה את ראשו אליי, החיוך המסודר והצהוב שלו היה מתוח על עורו החיוור והוא היה נראה כאילו הוא לא ישן כל הלילה. הפרצוף שלו היה לי מוכר לגמריי, אבל לא ידעתי מי הוא במאת האחוזים ואת האמת? זה גם לא עיניין אותי כרגע, כל מה שרציתי לעשות היה לקחת מכאן את נטלי ולנסוע.

הבטתי בחזרה בפקידה שאמא שלה הייתה צריכה להפיל אותה ונאנחתי בעצבים ותיסכול, מסתובב ומתקרב לגבר. "אתה דוד של נטלי וויליס, אני מבין נכון?"

"כן, כן! ואני דורש לדעת איפה היא! כי אם ל-"

"וזה בסדר גמור. בוא, אני אקח אותך אליה, אני בטוח שהיא תשמח לראות אותך." הוא אמר ואני רק הבטתי עליו בבילבול ותדהמה, אז השיחה עם הזונה הייתה מיותרת לגמריי? לא ידעתי מי הוא ולמה אכפת לו כל כך אבל כל עוד אני זוכה לראות את אוזון שלי, לא היה לי ממש אכפת.
יצאנו מביניין הלובי ואל המדשאה הענקית שבסופה נמצאים הקמפוסים של הבנות, כנראה. הבטתי הצידה על מנת לראות אזור קטן עם שולחן ומאפרה בצבע בורדו עליו, שני כיסאות לצידו היו רחוקים אחד מהשני, כאילו העיפו אותם. "אני רק רוצה שתדע שאנחנו מאוד מרוצים מנטלי. אנחנו צופים לה עתיד גדול בתור רקדנית או מעודדת, או אפילו משהו טוב יותר. ואל תגלה אבל...הקבוצה שלה היא הקבוצה הטובה ביותר והמנצחת."

לא ידעתי מה להרגיש באותו הרגע. גאווה בשביל נטלי או דאגה עליה? מה קרה אתמול בלילה? אני יודע מה שמעתי, אני לא הוזה! מישהו נגע בה, מישהו איים עליה והבטיח לה דבריי סרק ומישהו אנס אותה וכל רגע שעובר בדרך לשם אני נזכר בעובדה הזו והסבלנות שלי לא מצליחה לעכל את עצמה. השיחה היתנתקה מיד אחריי ששמעתי את הקול של הגבר, ולא הספקתי לדעת הרבה כי לא הקשבתי, המוח שלי היה עסוק בלדעת מה איתה . בהתחלה הייתי בלחץ, צעקתי לה דברים מבעד לטלפון בתקווה שהיא תשמע אבל ידעתי שהסיכוי היה קלוש. הדבר היחיד שניחם אותי באותו רגע אלו היו הצרחות שלה שיכולתי לשמוע חזק וברור, אולי הגבר וויתר או אולי מישהו הגיע להציל אותה - רק יכולתי לקוות.
לא הבטתי לעברו כשדעתי מוסחת לגמריי ממה שעומד לקרות וכבר בזמן שסיימתי לשקוע במחשבות שלי, הגענו לבינייני המגורים.