אוֹזוֹן ❦ סֵפֶר רִאשׁוֹן

💧 אֲגַם

נ.מ שלישית

*זה קורה באותו היום של הפרק שעבר*

______

לא...לא לא לא! אני לא יכול לצאת עכשיו אמא אני בעבודה!

אבל זה לא עבודה דני! להקשיב לצרות של אחרים?! בוא הביתה וביחד נחליט על עבודה חדשה

אמא את שומעת את עצמך בכלל? אני לא מתפטר מהעבודה שלי ובטח שלא חוזר עכשיו הביתה ועוד יותר בטוח שאני לא מחפש עבודה. יש לי פגישה עכשיו, ביי, ואל תשכחי שאדור רוצה לדבר איתך

השעה הייתה שבע בערב כשלדניאל הייתה את הפגישה האחרונה להיום שבעיקבותיה הוא יילך הביתה לאמא העקשנית שלו. אם חשב שיוכל לרכך אותה לגביי עיסוקו, הוא טעה בגדול. היא רק דואגת לו, זו האמת, אבל היא לא מתחשבת וזה ההבדל הגדול שדניאל לא מוכן לסבול. למרות שזה יום שבת, סוף השבוע, דניאל דחק שתי פגישות ליום הזה שאחת מהן, כמובן הייתה מיס וויליס הצעירה.

חמש דקות חלפו שבהן דניאל עבר על התיקייה של נטלי, מביט בנקודות שרשם לעצמו מהמפגש שעבר. ההערה שנטלי שזרקה בסופו חיממה לו את הלב, נתנה לו את האפשרות להרגע אך היא ניסגרה כמו חלון היזדמנויות מגעיל. דפיקה נשמעה בדלת כשחיוך זדוני היתפרש על שפתיו של דניאל, אומר בקול רם להיכנס. הפעם שוב, לשמחתו, הופיעה רק נטלי ללא אביגיל. ואז חיוכו היתרחב אפילו יותר, זה אפשרי בכלל להיראות יותר אלוהי מדניאל כשהוא מחייך? וכאשר הבריות חשבו את אותה מחשבה, ככה גם נטלי.

היא הביטה בתלבושת הג'ינס המרופטת אך הלוהטת שלו, בחיוכו הצחור ושיערו השחור. היא הרגישה את הצורך להחמיא לו, והנועזת הקטנה שבתוכה תיכננה לעשות זאת. "היי מר הולט. אתה...נראה נהדר." ידייה שיחקו אחת בשנייה, עינייה הקרות מביטות מטה אל הנעליים השחורות שמיסגרו את רגלייה הקטנות. היא לבשה שימלת פולו שחורה בעל צאוורון לבן שגנבה מאחת האחיות שלה ושמחה שנראיתה טוב לשם שינוי כי למען האמת...רצתה להרשים מישהו.

"וואו אמממ ת-תודה. גם את נראית נחמד." הלוואי שיכל להראות לה יותר חיבה מזה כמו מחמאות יתר על המידה וחיבוקים מוחציי עצמות. כל המחשבות על הדברים האלה גורמות לו להיתאכזב מהידיעה שזה בחיים לא ייקרה, ולא רק בגלל הסיבה המזערית שהיא קטינה והוא מבוגר אלא גם בגלל אדור וזה הכניס אותו ללופ מסובך שמיטלטל בין כל מה שנכון לאסור. הוא סימן לה להיתיישב בספה כשהוא לשם שינוי היתיישב בכורסא שלידה במקום מאחוריי שולחנו ונטלי הסמיקה ונהניתה מאיך שהוא הביט בה והוא פשוטו כמשמעו נהנה להביט בה.