אוֹזוֹן ❦ סֵפֶר רִאשׁוֹן

🙌 אֱלֹהִים

נ.מ דניאל
________

הקטע הבא שנטוי בקו בעצם הולך להסביר קצת יותר על דניאל ואדור ועל הרגשות שלהם.

- פלאשבק -
_____

מהרגע שראיתי אותה...היה בה משהו שלא יכלתי להגיד לו לא. משהו פגיע, קטן וחסר מחשבות. היה בי רצון עז לעזור לה, לגרום להכל שיהיה בסדר ולהבטיח לה ששום דבר לא ייפגע בה יותר.

אחריי אתמול בלילה במועדון, הרגשתי רע שהרבה מחשבות מהסוג הרומנטי רצו לי בראש. אדור, כפי שהבנתי ככה קוראים לה, לא הפסיקה לבכות ולהגיד לי תודה כל הדרך לבית שלה כשהיא הנחתה אותי. כמובן שאמרתי לה בשלב מסויים שהיא לא חייבת להגיד 'תודה' כל שתי שניות מה שגרם לה לצחוק ואז כמו קסם, גם משהו בצחוק שלה גרם לי להתמכר.

היא סיפרה לי שהיא לא ידעה מה לעשות, היא חשבה על פשוט להיכנע עד שמישהו יימצא אותה ברחוב אבל אני לא הייתי נותן לזה לקרות. הייתי מוצא דרך להציל אותה גם אם הייתי במרחק של שלושה רחובות. הייתי הורג את עצמי אם הייתי מאחר בדקה כי...כשאישה, נערה או ילדה מוטרדות או נאנסות ואז באות אליי לספר לי את החוויה האישית שלהן במטרה להיפטר מהעול הזה, להוריד את העבר שלהן מהגב שלהן כי כבר נמאס להן לסחוב כל כל הרבה משקל, אני יודע מה הוא הסבל. וזה משהו שיכול לחזק אותן או להרוס אותן. ואני בוחר לחזק אותן, כי מגיע להן הרבה יותר מחיים שתקועים בעבר.

ובכך שאני עזרתי לאדור, אני מאמין שאני גם אוכל לתקן כל עוול נפשי שנגרם לה. אז כשהגענו לבית שלה, שהיה בביניין קומות לא כזה גבוה, שמתי לב שאפילו לצאת מהרכב זה נדמה לה כמו אתגר. "אני אלווה אותך." אמרתי לה בשקט, בפחד שאולי תיבהל אפילו מהקול שלי אבל עשיתי כל מה שביכולתי בכדיי להרגיע אותה ולעזור לה וזה לא שאפילו לקחת אותה הביתה היה קל, זה דרש הרבה שכנוע בלגרום לה להאמין שאני לא אגרום לה לשום נזק, עד ששכנעתי אותה שאוכל להסיע אותה גם לקח הרבה זמן. היא הודתה לי שוב ואני החניתי את הרכב הכי קרוב שמצאתי, אומר לה לצאת בינתיים.

סגרתי את דלת הרכב מאחוריי כשהיא עמדה על המדרכה ועטפה את הזרועות שלה סביבה, מנסה לחבר את חלקיי החולצה הקרועים ביחד. לא הערתי לה על זה אלא פשוט נעמדתי לצידה ונתנתי לה להוביל את הדרך החשוכה אל לכניסה. היא הכניסה את הקוד ורעש חזק של זמזום נשמע בינינו והיא פתחה את הדלת. "אממ מכאן אני יכולה לבד." היא אמרה בשקט והסתכלה עליי, חיוכה היה ביישן אבל עם זאת אחד שקשה לא להידבק ממנו. חייכתי אליה בחזרה ואמרתי לה שאין בעיה. "אדור?"

"ממ?" היא המהמה בחזרה, עדיין מחזיקה את הדלת פתוחה. "רק רציתי שתדעי ש...אני פסיכולוג. ואני מטפל בלא מעט מקרים של נשים שעברו דברים דומים כמוך, אולי יותר גרוע. אני תמיד אומר שעדיף בחוץ מאשר לשמור בפנים ולמען האמת, אני אשמח אם נוכל לקבוע פגישה ואולי גם אעזור לך לפתור את זה." הסברתי בשיא הרצינות, מהתמימות הכי עמוקה בלב שלי. כל כך התלהבתי מהרעיון לעזור לה ולתמוך בה שאפילו אמרתי לה לחכות כאן בזמן שרצתי לאוטו, מוציא כרטיס עסקים עם המספר שלי והפרטים של הקליניקה.