אוֹזוֹן ❦ סֵפֶר רִאשׁוֹן

☄ כּוֹכַב שָׁבִיט

נ.מ דניאל

שלושה ימים לאחר מכן

______

תמיד סירבל אותי העיניין שבו אני ונטלי חולקים רגעים כפי שהיה לפניי כמה ימים, אבל לא מדברים על זה שוב, לא מעלים את זה. לא שאני מתנגד, כיוון שבמילא אני לא הרגשתי טוב עם ההחלטה הראשונית שלי בנוגע אלייה, אבל עדיין, זה הרגיש לי מוזר. מוזר באופן של - האם היא זוכרת או לא? היא נמנעת מלדבר על זה, זה בטוח אבל חלק בי תמיד תוהה אם היא רוצה לדבר על זה או שזו דרך ההיתנהלות שלנו. אני יכול לגרום לה להגיע לאורגזמות מכאן עד להודעה חדשה ולא נדבר על כך ישר אחריי זה.

והמצב שיש עכשיו...כל מה שקורה בנינו, רק גורם לי להרגיש שאני דורך במקום. שאני לא חותר לאן שאני צריך מבחינת חיי האהבה שלי, מבחינת הקמת משפחה וכל השטויות האלה. כי לא יכולתי להראות שבריר של חיבה נוספת כלפיי נטלי מבלי ליפול לגמריי לשבי שלה, אז הייתי חייב לשמור על עצמי בטוח ומבוצר מפניי המחשבות האלה. המחשבות שיכולות להפיל אותי. אבל שוק הרווקים הוא שוק רחב ידיים ומזעזע ביותר, כי אם בנקודה אחת אהבתי ליהיות לבד עכשיו אני לא יכול לסבול ליהיות לבד או עם מישהי...אהמ אהמ אדור. מערכות יחסים לא היו הצד החזק שלי, אבל עם הזמן למדתי מה לעשות בהן ומה לא בשביל לשמור עליהן בריאות וכנראה שבזמן האחרון הרפואה הרומנטית שלי לא הולכת להתפתח.

נטלי הודיעה לי שהיא מסיימת היום מוקדם את הלימודים ואני אמרתי לה שאני מסיים בשבע את העבודה. ככל שהשעות עברו ביום הארוך הזה חשבתי על משהו נחמד. משהו שיוכל לשמח את אוזון שלי. אומנם נצטרך ללכת אליו בערב, אבל המקום הזה יפה בכל מצב. זה מן שמורת טבע פרטית עם גומחת עצים כזו שנוכל לשבת שם וזה יחסית חמים באזור הזה, שהיה טיפה רחוק מהאגם שנמצא קרוב. זה מקום שאני מכיר מאז שהייתי ילד קטן, ועד עכשיו לא סיפרתי עליו לאף אחד חוץ מאבא שלי ואח שלי שידעו עליו אבל אין עוד אחרים שגילו עליו. זה מחוץ לעיר, מרחק של רבע שעה נסיעה. הדרך לשם דורשת פנייה מפחידה בכביש ריק לגמריי וזה לא עוזר שעדיין לא התקינו שם פנסים אבל כל זה לא מצדיק את העובדה לא לנסוע לשם. המקום הזה מדהים.

דפיקה חלושה נשמעה על הדלת שלי, ואילו הייתי מרוכז יותר בטפסים שהייתי צריך לחתום עליהם, לא הייתי שומע אותם כלל. "כן?" העברתי יד בשיערי ואנחה יצאה מפי כשניסיתי לסדר אפילו במעט את מה שהיה לי על השולחן, ערימות וערימות של דפים. "רק רציתי להזכיר שהפגישה הבאה היא עוד עשר דקות ו...תגיד, אמא של נטלי וויליס יצרה איתך קשר בזמן האחרון?" מיה שאלה, ציפורנייה האדומות מגרדות את עצם הבריח שלה ומבט תמוהה על פנייה. מבלי להניד עפעף ובמצח נחושה אמרתי, "כן. דיברנו לפניי שבוע בערך והיא אמרה שנטלי חשהה להפסיק עם הטיפולים. היא העדיפה לדבר איתי פשוט אז היא לא היתקשרה אלייך." חייכתי חיוך חסר שיניים וסקרתי את הבעת פנייה המכילה. הינהונים קטנים הזיזו את ראשה כשהיא יצאה באיטיות מהחדר וסגרה את הדלת מאחוריה.